אמרי כהן ע

מעתה גם האמירה לגוי לעשות זה הוי בכלל דיבור האסור ולכן אין חילוק ואפי' באומר לנכרי לומר לנכרי אסור דהא עכ"פ הוא נאסר מקרא דממצוא חפצך ודבר דבר אבל אמירה לנכרי שבות הנאמר בכל מקום אינו ענין לזה דהוי ממש אמירה ותו לא כי אינו רק מדבר לגוי שיעשה דבר מה ואינו מזכיר לו שום תשלומין או שכירות ואעפ"י דקרא סתמא אמר ודבר דבר מ"מ מדהקדים לכתוב ממצוא חפצך לא נידק מינה רק דיבור שהוא דרך מו"מ אבל מ"מ אסרו חז"ל אמירה לנכרי לעשות לו מלאכה ושפיר י"ל דבכה"ג באמירה לנכרי לומר לנכרי אחר לעשות אפי' במלאכה דאורייתא שרי וכ"ד החו"י ז"ל בקצרה וא"כ לדעת הגאון חו"י ז"ל סתם אמירה לנכרי שבות הנאמר בכ"מ לית ביה איסורא מכח ממצוא חפצך ודבר דבר אבל אין כן דעת הרב מלאדי זצ"ל בש"ע הרב חאו"ח ח בקו"א (לסי' רס"ג) שכ' לבאר דשני איסורים יש בעושה מלאכה ע"י נכרי בשבת א' משום שהאחר עושה מלאכה בשבילו וזה איסור בנכרי העושה בשבילו אפי' בלא אמירה אליו וצריך למחות בידו משום דכשעושה בשביל ישראל נעשה שלוחו ושלוחו כמותו לחומרא דיש שליחות לנכרי לחומרא כמו"ש הג"מ בפ"ו אבל כשעושה בשביל עצמו אין בה בשביל שלוחו כמותו אלא שהאמירה בשבת אסורה בשביל ממצוא חפצך ודבר דבר וזה איסור ב' דהיינו כל שאסור לו לעשות בעצמו אסור לדבר מעניינו עכ"ד ז"ל עש"ה הנה מבואר מזה שהרב תפס במוחלט דלא כהחו"י הנ"ל שמחלק בין אמירה שהוא בנ"א במו"מ למצוא חפציהם אז היא אסור מקרא דממצוא חפצך וגו' אבל בסתם אמירה לנכרי לעשות לו מלאכה לא נאסר מקרא הנ"ל ודעת הרב ז"ל דבכל ענין שאומר לנכרי לעשות מלאכתו איכא איסורא מקרא הנ"ל

ואין להקשות לפי"ד הרב ז"ל כקו' החו"י הנ"ל דא"נ דכל אמירה לנכרי נאסר בשבת מקרא דודבר דבר למה הוצרכו חז"ל לאסור אמירה לנכרי בשבות תיפ"ל דאסור מקרא דודבר דבר כנ"ל די"ל דהרב ז"ל יתרץ קו' החו"י הנ"ל כמו שתירצו הרב בעל תוספת שבת (בסי' רמ"ג) דמשוה"כ הוצרכו חז"ל לאסור אמירה לנכרי בשבת דאי מודבר דבר הי' מותר לצורך מצוה דחפצי שמים מותרים אבל חכמים אמרו דאמירה לנכרי שבות ואסור ג"כ במקום מצוה ע"ש ובחי' כתב סופר לגיטין (ח':) מ"ש בזה ולפי"ז דנימא דבכל אמירה לנכרי איכא איסורא משום ממצוא חפצך ודבר דבר שנאסר מכת הדיבור גופה שוב אין חילוק בין כשאומר לנכרי א' או כשאומר לנכרי א' שיאמר לנכרי ב' לעשות מלאכה דהכל נאסר מקרא הנ"ל דהא קמה וגם נצבה הוכחת הגאון מוהר"ג ממיץ ז"ל הנ"ל משבת שם דשוב ל"ש דיחוי דהחו"י הנ"ל דשא"ה בשבת שהדיבור הי' אסור בעצם דהא לפי"ד הרב מלאדי ז"ל בכל אמירה לנכרי בשבת י"ב איסור מצד הדיבור גופה וחז"ל הוסיפו לאסור האמירה לנכרי אפי' במקום מצוה כד' התוספ"ש הנ"ל ומעתה אין חילוק בין אמירה לנכרי א' או מנכרי זה לנכרי ב' דהא הגאון בעל חו"י ז"ל הודה בעצמו להגאון ממיץ ז"ל דכל היכא שהדיבור בעצם אסור אין חילוק בין אמירה לנכרי או מאמירה מנכרי לנכרי דסוף סוף הוא אומר אמירה שאסור בשבת לדבר מזה

ואחרי שהודיעני אלקים כ"ז י"ל דזה הוא כוונת רבינו הרמ"א ז"ל בדבריו המזוקקים שבעתים שהבאתי לעיל משום דקשיא לי' עמש"כ המחבר שם בשופר של ר"ה אין מחללין עלי' יו"ט אפי' דבר שי"ב משום שבות וכו' וסיים וע"י נכרי מותר דהוי שבות דשבות ומשמע מזה דדוקא זה שאינו מלאכה רק שבות מדבריהם כגון להביא שופר מראש האילן או מעבר הנהר משוה"כ התירו לעשות ע"י נכרי דהוי שבות דשבות אבל היכא דצריך לחלל יו"ט במלאכה דאורייתא כגון שצריך להביא השופר מחוץ לתחום י"ב מילין דהוי דאורייתא לכ"מ או שצריך לעשות שופר חדש מקרן שלו אין שום עצה להתיר ביו"ט ע"י נכרי לקיים המ"ע דתקיע"ש ולכאורה הו"ל למישרי במקום מצוה עכ"פ ע"י שיאמר לנכרי שיאמר לנכרי אחר לעשות המלאכה דאורייתא ולמה סתם המחבר וכן הפוסקים שמהם הוציא המחבר דבריו דדוקא בצריך לעשות שבות עושין ע"י נכרי והא אפי' במלאכה דאורייתא יש אופן להתיר והו"ל להשמיענו ד"ז דמשכח"ל דשרי כדי שנדע זאת לעשות בשביל קיום מצות שופר וליישב זה דקדק הרמ"א וכתב בזה"ל פי' איסור אמירה לנכרי באיסור דאורייתא הוא משום שבות שאחז"ל לשבות מזה אמירה לנכרי כוונתו לומר בדברי' אלו דחז"ל אסרו אמירה לנכרי בעצם היינו דהדיבור אסור ואע"ג דילפינן לה מקרא דממצוא חפצך ודבר דבר הוא רק אסמכתא בעלמא ולעולם מדרבנן הוא דאסור הדיבור של חול בשבת עי' בתשו' חו"י שם מ"ש ע"ז ובפרט כאן דאיירי במקום מצוה דלא נאסר כלל מקרא דממצוא חפצך וגו' רק דחז"ל אסרו האמירה לנכרי אפי' במקום מצוה כמשכ"ל בשם התוספ"ש וזש"כ הרמ"א שאחז"ל לשבות מזה אמירה לנכרי היינו השביתה הוא מהאמירה לנכרי גופה ולא מצד המלאכה שעושה נכרי אח"כ בשביל ישראל שזה הוא איסור אחר וכנ"ל וכיון שכן שפיר סיים הרמ"א בלשונו ובאיסור דרבנן הוא שבות דשבות כוונתו דדוקא באיסור דרבנן הוא שבות דשבות והותר לצורך מצוה כמו כאן בשופר אבל באיסור דאורייתא אין עצה להתיר באופן שהנכרי יאמר לנכרי אחר לעשות המלאכה דז"א כאן דעצם האמירה לנכרי הוא שנאסר ממילא אין חילוק בין אם אומר לנכרי א' או שאותו הנכרי אומר לנכרי אחר ובכל ענין אסור מצד האמירה והו"ל שבות א' במלאכה דאורייתא ולכן אסור הוא גם במקום מצוה וכמובן

ואין לדחות את דברינו דאע"ג דחז"ל אסרו אמירה לנכרי אפי' במקום מצוה כד' התוספ"ש הנ"ל מכ"מ אין איסור מכח האמירה בעצם דאיסור של הדיבור חול בשבת ילפינן מקרא ודבר דבר ודרשו חז"ל משם דחפצי שמים מותרין וא"כ במקום מצוה אין לאסור הדיבור רק שחז"ל אסרו האמירה לנכרי לעשות מלאכה גם במקום מצוה ואם אין האיסור בשביל הדיבור בעצם שוב הו"ל למישרא האמירה לנכרי לומר לנכרי אחר לעשות מלאכה במקום מצוה להנ"ל ז"א דלא כל הדיבורים של חול הותרו בשבת בחפצי שמים ע' בלשון המג"א (סי' ש"ו ס"ק י"ב) בזה ע"ש ותדע לך שכ"ה דהא בש"ס דביצה (ל"ז.) מפרשינן טעמא דמתני' דקתני לא מקדישין ולא מעריכין כו' גזירה משום מקח וממכר ופרש"י שם דלמו"מ דמי שמוציא מרשותו לרשות הקדש ומו"מ אסור מן המקרא דכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר עכ"ל ע"ש ויקשה לך דלמה אסרו להקדיש בשבת כיון דמקדיש לגבוה מיקרי חפצי שמים כמבואר בש"ע שם וק"ו הוא מפסיקת צדקה דשרינן בשבת שם מטעם דהוא חפצי שמים וא"כ האיך אסרינן להקדיש משום דדמי למו"מ הא מו"מ גופה לא נאסר רק מקרא דממצוא חפצך וחפצי שמים אינם בכלל זה ועכצ"ל לחלק דלא כל מה שנאסר מקרא דממצוא חפצך ודבר דבר התירו בחפצי שמים והיינו כיון דכ"ז הוא מדרבנן דקרא אסמכתא בעלמא הוא כנ"ל ראו חז"ל לחלק ולהתיר פעם דיבורים של חפצי שמים בשבת ויש דיבורים שאסרו גם בחפצי