אמרי כהן ז

דבדידי' אין עומד סתמא לשמה כיון שלא נצטוה עכ"ד ז"ל וא"כ י"ל דאף במקום שנהנה שא"צ כוונה לשי' הרמז"ל הנ"ל ה"ד במי שנצטוה ששייך לומר דסתמא לשמן קאי אבל במי שלא נצטוה בעינן כוונה בכל גווני כיון דל"ש בי' לומר דסתמא לשמה קאי והנה בש"ם דברכות (נ"ח:) אמרי' דרב ששת סגי נהור הוה ע"ש והרי לדעת הרבה פוסקים הלכה כר"י דסומא פטור מכל המצות שבתורה ע' במג"א או"ח (סי' נ"ג ס"ק ט"ו) וא"כ ל"ש גבי' לומר דסתמא כשמן קאי וצריך כוונה ושפיר אמר רב ששת דייקא חדאי נפשאי חדאי נפשאי לך קראי לך תנאי היינו שלמד רק לצורך הנפש דקיים מצות השי"ת שזה חיות הנפש כנ"ל והוא לשמה ממש

איברא דבפירוש הר"ח ז"ל בש"ס דפסחים שם כתב בזה"ל רב ששת הוה אמר חדאי נפשאי כלומר שמחי לך קראתי כדי שתהא שוכנת בטח לעולם הבא עכ"ל ע"ש הרי דלמד ע"מ שיקבל שכרו לעוה"ב והוא דלא כהנ"ל ולכאורה יל"ע לפי' הר"ח ז"ל דהאיך עשה ר"ש כן והא תמן תנינן אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא ע"מ לקבר פרס במס' אבות פ"א מ"ג ואך הד"נ לפימ"ש הר"י אבארבנאל והובא במד"ש שם לחלק דדוקא ע"מ לקבל פרס הגמול הגשמי בעוה"ז לא יעבדו ע"מ לקבל פרס כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא אבל שכר וגמול הנפשיים אפי' שיעבוד ע"מ לקבלו אין בו גנאי ע"ז והוכיח כן מד' רש"י ז"ל בפי' על מס' אבות שכ' וז"ל ע"מ שלא לקבל פרס שלא תאמר אקיים מצות בוראי כדי שיספיק צרכי אלא עבוד מאהבה כו' לפי שאין שכר מצות בעוה"ז שנא' היום לעשותם ולא היום ליטול שכרם עכ"ל הרי שמפרש ד' המשנה דקאי דוקא על קיבול שכר בעוה"ז ולא מגמול הנפש בעוה"ב כנ"ל עכ"ד ז"ל וא"כ יפה אמר ר"ש שלמד בעבור זה שתהא נפשו שוכנת בטח דעל קיבול שכר זה שרי ללמוד ומכאן ראי' לד' הר"י אבארבנאל הנ"ל

אכן יש לדחות דאין ראי' מכאן לזה ושאני רב ששת שהי' סגי נהור והי' פטור מכל המצות כנ"ל שפיר הי' יכול ללמוד ע"מ לקבל פרס וכמו"ש בח"א למהרש"א סוטה (י"ד.) דדוקא במצוה שנתחייב בה כבר אמרי' אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב עמלק"פ אבל במצוה שלא נתחייב בה עדיין שפיר מצי לבקש לקיים משום קיבול שכרן ע"ש ומכש"כ מי שאיננו חייב במצות כלל דשרי לעבוד כדי לקבל פרס וע' בעני"ז בהקדמת ספר ים התלמוד מש"כ בשם כבוד אביו הוא חו"ז הגאון הק' מוהרמ"ז א"ש האבד"ק לבוב זצללה"ה יעייש"ה

ועפי"ד הגה"ק מסאכטשוב זצ"ל הנ"ל דמשו"ה פסק הרמז"ל דמקיים מצ"ע דת"ת שלא לשמה ג"כ משום שיש לו הנאה בלימודו דפקודי ה' ישרים משמחי לב דקאי על ת"ת והיכא דיש לו הנאה פסק רבינו ז"ל דמצות א"צ כוונה כמו שפסק בכפאו ואכל מצה דיצא נלפע"ד לפרש מה שאחז"ל בב"מ (דף פ"ה.) ובנדרים (דן פ"א.) אר"י אמר רב מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ ד"ז אמרו חכמים ולא פירשוהו אמרו נביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקב"ה בעצמו שנא' ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם אר"י א"ר שלא ברכו בתורה תחילה ופרש"י וכיון דלא מברכי גליא דעתיי' שאינה מתנה חשובה להם עש"ה וכבר תמהו בזה רבים דלמה נענשו כ"כ על זה שחסרו ברכת התורה וד' רש"י ז"ל הנ"ל שכ' דגלי דעתיי' שאינה מתנה חשובה צריכין תבלין דמה גילוי דעת יש בזה שלא ברכו עליו שאינה מתנה חשובה ובר"ן לנדרים שם הביא בשם הרבינו יונה ז"ל לפרש דלפי שהיו עוסקים בתורה תמיד היו חכמים ונביאים תמהים על מה אבדה הארץ עד שפירשה הקב"ה בעצמו שהוא יודע מעמקי הלב שלא היו מברכין בתורה תחלה כלומר שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ"כ שיהא ראוי לברך עלי' שלא היו עוסקים בה לשמה ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה והיינו לא הלכו בה כלומר בכונתה ולשמה עכ"ד ז"ל עש"ה ואמנם עדיין צ"ע לפי פירושו דהרי העיקר חסר מן הספר דהו"ל לש"ס לפרושי מפני שלא עסקו בתורה לשמה כיון שזה עיקר החטא הי' ולא העדר הברכה אכן לפי הנ"ל יומתקו ד' הר"י ז"ל בביאור ד' הש"ס דבאמת אף שלא עסקו בתורה לשמה לית לן בה דאעפי"כ מקיים המצוה דת"ת כיון שיש תענוג בלימודו ומשמח בה כנ"ל הרי ההנאה ג"כ מצוה ומכח זה יוצא המצוה אף בשלא לשמה כפסק הרמז"ל הנ"ל ואמנם הדור הזה שלא ברכו בתורה תחילה בע"כ שלא נהגו כלום מלימוד התורה ואדרבה הי' למשא עליהם העסק בתורה דהרי במזון מצינו שהוצרכה התורה לברך לאחרי' כדכתיב ואכלת ושבעת וברכת ובש"ס דברכות (ל"ו.) אמרי' דיש ללמוד ק"ו דצריך לברך לפני' במזון דאם כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש ע"ש ובש"ס דברכות (מ"ח:) אמרי' דיש ללמוד ברכת התורה מברכת המזון מק"ו דעל חיי שעה מברך על חיי העוה"ב לא כ"ש ע"ש וא"כ גם על התורה מהראוי שיברך לפני' ג"כ כמו במזון שצריך לברך לפני' מק"ו הנ"ל ותורה הרי איכא ק"ו ממזון שיתחייב לברך עלי' ואך בש"ס דברכות (כ"א.) אמרי' דאיכא למיפרך מה למזון שכן נהנה ע"ש וא"כ ליכא למיליף ברכת התורה מברכת המזון והתינח אם אין הנאה בלימוד התורה שפיר יש למיפרך כנ"ל אבל אם גם בעסק התורה יש הנאה וכד' הטו"ז הנ"ל דבלימוד התורה ל"ש מצות לאו ליהנות נתנו כיון דמשמחי לב שוב קם דינא הק"ו על ברכת התורה מברכת המזון ומדלא ברכו אותו הדור בתורה תחילה ולא למדו לחיוב ברכת התורה מברכת המזון מק"ו דק"ו אדם דן מעצמו בע"כ שדעתם למיפרך הק"ו דמה למזון שכן נהנה והתורה לא חשובה להם הנאה העסק בה וכיון שכן שוב נענשו על מה שלא עסקו בתורה לשמה כיון דקיי"ל מצות צריכות כוונה ואם לאו א"י המצוה ואם היו מברכין בתורה תחילה הי' להם תירוץ על מה שלא עסקו בתורה לשמה משום שההנאה של לימוד התורה הוא במקום הכוונה ומקיים המצ"ע גם בלי כוונה כנ"ל אבל כיון שלא ברכו בתורה תחילה שוב נענשו על מה שלא עסקו בתורה לשמה מכח ממנ"פ וא"ש בס"ד ודו"ק

היוצא לנו מכ"ז כמה גדלה מעלת עסק בתוה"ק שגם ההנאה שאדם מתענג בלימודו נחשב למצוה שהוא בכלל שמחה של מצוה ומכח זה יוצא המצ"ע דתלמוד תורה אף שלא לשמה משום דהנאה במקום הכוונה ומה מאוד צריך כ"א ואחד להתאמץ בזה בזמנינו ואם אינו יכול ללמוד בעצמו כראוי מחמת טירדות הפרנסה וכובד המסים שמונח על אחב"י בעוה"ר וריחיים בצוארו ויעסוק בתורה קדושין (כ"ט:) העיקר כעת לגדל בניו על ברכי התוה"ק ולהשגיח על הבנים שיעסקו בתוה"ק ולא יחבקו חיק נכרי' חכמות החיצונות המספחת הטמאה ח"ו וזה יהא נחשב לו כאילו למד בעצמו וכ"ז שלא ראה והשגיח על בניו שיעסקו בתורה אפי' אם עוסק בעצמו בתורה לא קיים המצ"ע דת"ת שרמיא עליו כמו ושמעתי מפ"ק כ"ק אדמו"ר הקדוש מבעלזא שליט"א בשם כ"ק זקינו הקדוש זצוק"ל זי"ע ועכ"י דמשו"ה לא מנו מוני המצות מצות ושננתם לבניך ולמדתם אותם את בניכם למצ"ע בפ"ע משום