אמרי כהן ו

זה עכדבה"ק ויל"פ עפי"ז דזה הוא כוונת הש"ס בקדושין (דף ל':) ארשב"ל יצרו של אדם מתגבר עליו ומבקש להמיתו ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו וכו' ע"ש והיינו דבכל יום מתגברין עליו חלק הדם שנמצא באדם מצד אביו ואמו ומושכין אותו לתאוות רעות ר"ל וזהו ומבקש להמיתו ואלמלא החלק אלקי שנמצא באדם שמושכו להיפך ל"ה יכול לו וזהו אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו

ועפ"י הני מילי מעליותא אמרתי בביאור דברי המד"ר בפרשת תזריע עה"כ אשה כי תזריע וילדה זכר הה"ד חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי עש"ה וצ"ב ונל"פ דהנה במד"ר אמרי' עה"כ אשה כי חזריע וגו' א"ר שמלאי כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חי' ועוף במעשה בראשית כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חי' ועוף ע"ש והובא ברש"י עה"ת. ויש להתבונן דלפי"מ דמפרש בש"ס דסנהדרין (ל"ח.) הטעם שנברא אדם בע"ש כדי שלא יהו אומרים שותף הי' להקב"ה במעשה בראשית ע"ש א"כ התינח לענין יצירה של אדם אבל לענין תורתו של אדם דל"ש ה"ט מ"ט לא אקדמי' לאדם ברישא דהוא עיקר הבריאה ואך נראה דהנה בכלי יקר עה"ת שם האריך לבאר דעיקר טומאת נדה של אשה שגזרה התורה הוא נמשך מחטא הקדום של חוה שהי' מקור נפתח לדמים טמאים וכדאמרי' במס' עירובין בפ' המוצא תפילין עה"כ הרבה ארבה עצבונך ארי"צ אלו ב' טיפין דמים דם נדה ודם בתולים כו' וכ"מ בירושלמי פ' במה מדליקין שחטא של חוה גרם לדם נדה יעיי"ש שנתן טעם לפי"ז על ז' ימי טומאה דלידת זכר וי"ד דנקבה. וכבר הקדמנו דעיקר החטא שחוטא האדם נגד יוצרו ובוראו הוא רק מצד חלק החומר שי"ב משא"כ הנשמה שהוא חלק אלקי אינו מושכו לחטא והנה באמת עיקר המעלה והעדיפות שיש לו לאדם על הבהמה הוא רק מצד חלק הנשמה שהיא חלק אלקי ממעל שנמצא בו משא"כ בבהמה אבל החומר חלק הדם שי"ב אין לו לאדם יתרון על הבהמה וכמו שאנו אומרים בכל יום בנוסח התפילה ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל לבד הנשמה הטהורה וכו'

ומעתה יובן מה שתורתו של אדם נתפרשת אחר תורת בהמה חי' ועוף כמו יצירתו אך דל"ש הכא אותו הטעם דהתם כנ"ל משום דהכא בפ' תזריע הרי איירי בדיני נדה של אשה שזה בא ע"י חטא של חוה שעדיין לא נתקן עד עתה והחטא הרי בא מצד החומר של האדם שהתגבר על הצורה שיש באדם וכנ"ל ובזה אין לו לאדם מעלה על הבהמה כי בחומר תרווייהו שוים המה ואדרבה אדם גרוע אם חוטא כידוע ולכן הקדימה התורה פרשת בהמה חי' ועוף לאדם להורות לנו ד"ז שאין לו לאדם עדיפות על הבהמה חי' ועוף רק אם מגביר אצלו הצורה על החומר הנשמה על הגוף משא"כ אם חוטא ח"ו אז הבהמה חי' ועוף קודמין לו

ומעתה יובנו לנכון ד' המד"ר הנ"ל שמייתי ע"ז הה"ד חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי דהרי לכן כתיב בכאן בפ' תזריע תורת האדם אחר בהמה חי' ועוף משום שחטא והגביר החלק החומר על הנשמה והתורה ציותה להגביר הצורה על החומר וכח יש לו לאדם לכוף את יצרו הרע ע"י חלק אלקי ממעל שנמצא בו דהיינו הנשמה וכמשכ"ל בפי' ד' הש"ס דקדושין דאלמלא הקב"ה עוזרו ל"ה יכול לו דכיוון לזה כנ"ל וזה שמייתי ע"ז דחיים וחסד עשית עמדי היינו שהקב"ה נפח בהאדם הנשמה שע"י זה הוא חי וכמבואר בש"ס דנדה (ל"א.) דבעת שמגיע זמנו ליפטר מן העולם הקב"ה נוטל חלקו וחלק אביו ואמו מניח לפניהם ע"ש והיינו שע"י הנשמה שיש באדם שהוא חלק אלקי ממעל פקודתך שמרה רוחי היינו עיד"ז יכול לשמור פקודי השי"ת ולהתגבר על חומרו משא"כ אם חוטא הוא ח"ו להיפך שמגביר החומר על הנשמה ואם בא לטהר מסייעין אותו ע"י חלק נשמתו שהוא חלק אלקי ממעל והבן

ובש"ס דפסחים (ס"ח.) אמרינן דרב ששת תלה וקאי בעיברא דדשא ואמר חדאי נפשאי חדאי נפשאי לך קראי לך תנאי ע"ש. ופירש מורי ורבי הרב הגאון האמיתי מופת הדור מוהר"מ אריק זצ"ל האבדפה"ק כי עיקר ענין עבודת השי"ת להגביר מעלת הנפש על הגוף כי הגוף צריך להיות משועבד לנפש לא הנפש לגוף והנה אם לומד אדם לשם שמים בזה משעבד הגוף לנפש כי זה צרכי הנפש באמת לדבק בקונה ע"י תורה ומצות וכמו"ש חז"ל במד"ר קהלת עה"כ וגם הנפש לא תמלא שהנפש אצולה ממרומים לא תשבע ממצות ומע"ט כי זה כל חיותה ע"ש אבל אם האדם לומד תורה כדי שיהי' לו מזה הנאת ממון וכבוד וצרכי עוה"ז א"כ הוא משעבד הנפש להגוף כי הנפש עושה להגוף ובס' קול יעקב להמגיד מדובנא ז"ל פירש בזה התפלה אדם יסודו מעפר וסופו לעפר בנפשו יביא לחמו כי זה תוכחת מוסר כי אדם היינו הגוף יסודו מעפר וסופו לעפר והנפש אצולה ממרום והוא דבר נצחי והאדם עושה עיקר מהגוף עד שבנפשו יביא לחמו שבנפשו עושה עבור לחמו צרכי הגוף שהי' מהראוי להיות ההיפוך שהנקלה ישתעבד לנכבד והגוף הוא דבר נקלה לעומת ערך נפש האדם וזה מאמר רב ששת חדאי נפשאי לך קראי לך תנאי היינו שהי' לומד עבור נפשו לא ע"מ שיהי' לו פרנסה מזה וכדומה לצרכי גופו וזה שתלי עצמו בעברא דדשא כי הדלת והמזוזה הם עדים שאמר הקב"ה לישראל עבדי הם ולא עבדים לעבדים כמ"ש חז"ל עה"כ ורצע אדוניו את אזנו במרצע כדאי' בקדושין (כ"ב) והיינו שאיש הישראלי צריך להיות עבד להשי"ת ולא עבד לעבדים והיינו חדאי נפשאי וכנ"ל כי באם לומד לצרכי הגוף הרי הוא עבד דעבדים עכ"ד ז"ל ויש להוסיף ע"ד מו"ר הרב ז"ל דאף דאמרי' בפסחים (ג':) דלעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אעפ"י שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה ע"ש ובפרט עסק התורה חשיב גם שלא לשמה ומקיים בזה המצ"ע דת"ת וכמו"ש הגאוה"ק מוהר"א מסאכטשוב וצ"ל בהקדמתו לספרו אגלי טל בביאור דעת רבינו הרמב"ם ז"ל שהעתיק בפ"ג מה' ת"ת רק דלעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה וכו' ואילו מצות שייר משום דלשיטתי' אזיל שפסק דמצות צריכות כונה וא"י בעושה שלא לשמה ודוקא תורה יוצא בשלא לשמה משום שנהנה ומשמח בלימודה וכמו"ש הטו"ז ביו"ד (סוס"י רכ"א) דבתורה ל"ש מצות לאו ליהנות ניתנו לפי שתורה משמחת הלב ומגיע לו הנאה ע"ש והשמחה שמתענג בלימוד התורה היא ג"כ מכלל המצוה כדאי' בזוה"ק ולכן יוצא המצוה אף בלי כוונה כמו"ש הפוסקים לחלק אליבא דהרמז"ל דבדבר שיש לו הנאה כמו במצ"ע דאכילת מצה פסק דמצות א"צ כוונה משא"כ בשאר מצות וסיים שעוד יגדל הטעם זה במחדש חידושים בתורה עייש"ה ואך י"ל דדוקא רב ששת שיבח א"ע במה שלמד תורה לשמה לצורך נפשו וכד' מו"ר ז"ל הנ"ל דהרי הטעם דמצות א"צ כוונה כתב הטו"א בר"ה (כ"ט) משום דסתמא לשמה קאי כדאמרי' בש"ס דריש זבחים בקדשים דסתמא לשמן קאי עש"ה ובנוב"י קמא חיו"ד (סי' צ"ג) בעני"ז ולפי"ז כתב בס' דרך המלך על הרמב"ם מהגאון מוהרד"ב הכהן רפ"פ אבד"ק ראווא זצ"ל בפ"ג מה' מילה ה"ז דדוקא אם עושה המצוה מי שנצטוה אבל אם עושה המצוה מי שלא נצטוה לכ"ע בעינן כוונה