אמרי כהן סח

דמי ומועלין בו מדהשיג ע"ד הבעה"מ שכ' דהמזבח יצא לחולין ע"י פריצי ישראל שמעלו וע"ז השיג הרמב"ן דמזבח יש בו קדוה"ג ויש בו מועל אחר מועל משמע רק מטעם זה השיגו אבל מודה לבעה"מ דשייך בו מעילה במזבח אף דהוא תלוש ולבסוף חיברו וא"כ בגוף הביהמ"ק ג"כ י"ב מעילה דהוא תלוש ולבסוף חיברו וא"כ צ"ל מ"ש הרמב"ן דגזיה"כ שיצא לחולין אע"פ שאין מעילה בקרקעות קאי על גוף הקרקע של ביהמ"ק דהוא מחובר מעיקרו ודלא כהרמ"ע מפאנו עכ"ד מורי ז"ל ומכאן ואילך דברי התלמיד דלפעד"נ לעשות שלום ולומר דאין כאן מחלוקת בין הרמ"ע מפאנו והרמב"ן דגם הרמב"ן מודה דגוף הקרקע לא יצא מקדושתו ומש"כ דיצא לחולין אף שאין מעילה בקרקעות כוונתו על ביהמ"ק ולא על הקרקע שהביהמ"ק נבנה עליה ומה שהוכיח מורי ז"ל דע"כ ד' הרמב"ן דיש מעילה בבית שהוא תלוש ולבסוף חברו כמו במזבח לע"ד יש לחלק בין המזבח לביהמ"ק עצמו דהנה בש"ס דמעילה (כ'.) מחלק ר"ל דאם הקדיש אבנים בעודם תלושים ואח"כ בנאם ועשה מהם בית אם נהנה ממנו מעל כיון דבשעת ההקדש הוה תלוש אבל בבנאו ולבסוף הקדישו לא מעל דדינו כמחובר שא"ב מעילה וכ"פ הרמב"ם בפ"ה מה' מעילה ה"ה ע"ש. ולפי"ז הרי גם ביהמ"ק עצמו דמבואר בש"ס דמעילה (י"ד.) דנבנה בחול ואח"כ הקדישהו ע"ש לית ביה מעילה כמו מחובר כדאר"ל בש"ס הנ"ל לענין בנאו ולבסוף הקדישו וכ"כ בשעה"מ בה' מעילה שם להדיא ע"ש מה שהעיר מפסחים (כ"ו.) וכתבתי בחידושי ליישב ואכ"מ. אכן המזבח שאני לפימ"ש בס' צפנת פענח מהגאון האדיר מוהר"י ראזין זלל"ה בחי' על הרמב"ם פ"א מה' תרומות ה"ה לחדש דהא דבונין בחול ואח"כ הקדישו ה"ד בבנין בית מקדש אבל בנין מזבח הי' בקדושה בשעת בנינו משום דהוא ככ"ש דמבואר בירושלמי פ"ג דיומא דעשיית כ"ש הוא בקדושה ופי' בזה הא דאמרי' במנחות (כ"א.) דמזבח צריך שיהא משל ציבור ר"ל כיון דצריך שיהא בשעת הבנין קודש לכן ל"מ שהיחיד ימסרנו לציבור עכ"ד ז"ל וא"כ כיון דהמזבח נבנה בקדושה פשיטא דהי' לוקחין האבנים ממעות הקדש וא"כ הו"ל כהקדישו ולבסוף בנאו דיש בו מעילה כמבואר בש"ס הנ"ל

ומעתה א"ש הכל דבמזבח שהוא הקדישו ולבסוף בנאו שפיר מודה הרמב"ן די"ב מעילה ולכן לא השיג על בעה"מ רק מטעם שהוא ככ"ש וי"ב מועל אחר מועל ול"י לחולין ע"י מעילה אבל הביהמ"ק עצמו שנבנה בחול ואח"כ הקדישוהו א"כ דינו כמחובר לענין מעילה שפיר כתב ע"ז הרמב"ן דאע"ג דאין מעילה בקרקעות מ"מ גזיה"כ הוא שיצא לחולין ע"י פריצי נכרים אבל בגוף הקרקע שהביהמ"ק עמד עליו יודה הרמב"ן ז"ל דלא יצא לחולין ע"י פריצים כמו"ש הרמ"ע מפאנו בתשו' הנ"ל ואצ"ל בד' הרמב"ן דמעילה דשינוי רשות איכא גם בתלוש ולבסוף חיברו משום דזה ילפינן מע"ז וכד' השעה"מ הנ"ל אלא דמזבח שאני וכנ"ל ודו"ק

ויען דחזינא לדעתך דלחדודי קבעית אציג בזה מה שאמרתי בש"ק העבר בעת סעודה שלישית ע"ד המדרש של פרשת השבוע זו פ' תשא וז"ל המדרש עה"כ ויאמר ד' אל משה פסל לך ד"א עת להשליך אבנים ויחר אף משה וישלך מידיו. ועת כנוס אבנים פסל לך הפסולת שלך משם העשיר משה אמר הקב"ה דין הוא שיטול אותן פסולת משה למה אלא ישראל שלא נתעסקו במצות נתתי להן כל טוב ארץ מצרים שנא' והשם נתן את חן העם הזה והעשירו ומשה שעסק בעצמותי' של יוסף יהא עני אתן לו את הפסולת שיעשיר עכ"ל המדרש פ' מ"ו. והמדרש זה אומר דרשוני וחיו. דאי מטעם זה נתן לו השי"ת הפסולת כדי שיעשיר למה המתין עד כה הלא תיכף כשיצאו ממצרים ישראל נתעשרו ולא משה רבינו מפני שעסק בעצמו בעצמותי' של יוסף הי' מהראוי שמשה רבינו יתעשר מיד. והנ"ל בישוב ד' המד' בהקדם מה דאמרו בש"ס בנדרים (ל"ח.) אמר ריו"ח אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם וענו וכלן ממשה כו' עשיר פסל לך פסולתן שלך יהא והקשה הרי"ף פ"ט דשבת הא חזינן דמרע"ה שרתה עלי' שכינה עוד קודם שנתעשר מפסלתן של לחות א"כ האיך ניליף מזה דאין השראת השכינה כי אם על עשיר עכ"ק ועי' בס' נדרי זריזין שם בזה. ולפעד"נ לישב דהנה במד"ר פ' בשלח ובמכילתא פ' הנ"ל דרשו עה"כ חכם לב יקח מצות דקאי על משרע"ה שכל ישראל היו עסוקי' בכסף וזהב והוא הי' עסק בעצמות יוסף שנא' ויקח משה את עצמות יוסף. וראיתי במרכה"מ על המכילתא שם שכ' לפרש דדייקא מפני שעסק מרע"ה בעצמות יוסף ל"ה יכול לעסוק בכסף וזהב של מצרים עפי"ד הילקוט בשם הפסיקתא דמרע"ה נטל חרס וכ' עליו שם המפורש והשליך ליאור ומיד צף ארונו ובירושלמי ביומא פ' אמר להם הממונה אמרי' מאן דמשתמיש בשם המפורש אסור להנות מאחרים כלום וא"ש דמטעם היותו חכם לב כמאמ' חז"ל בפ"ב דחגיגה דאין מוסרין שם המפורש אלא למי שהוא חכם ומבין מדעים והיותו חכם לב ומשתמש בשם המפורש להעלות ארונו של יוסף יקח מצות ולא פנה אל הביזה דהמשתמש בשמו ית' אסור לו להנות משל אחרים. ואכן נראה דכבר ידוע שהקב"ה קידש את עמו ישראל להיות לו לעם בחופה וקידושין ולכן תקנו בברכת אירוסין מקדש עמו ישראל ע"י חופה וקידושין ובהקדמת ס' המקנה עמ"ס קידושין האריך בעני"ז וכ' דנחלקו המפו' בזה י"א שהקידושין הי' מה שהוציאנו מכור הברזל ברכוש גדול כאמור תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף ביזת מצרים וביזת הים כפירש"י. וכאשר אמר השי"ת למרע"ה בגלות של מצרים בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה וי"א שהקידושין הי' בלחות הראשונים אשר שברת יישר כוחך ששברת שעשאן כפנוי' והמקנה הכריע וכתב דהעיקר הוא שהי' הקידושין בביזת מצרים וביזת הים אלא שהי' קידושין בתנאי ע"מ לקבל את התורה כמ"ש בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים וגו' ולכן בשבירת הלחות שלא נתקיים התנאי בטלו הקידושין למפרע והוצרך לקדשן בלחות שניות ונמצא שע"י שבירת הלחות הי' הזנות קודם הקידושין עכ"ד ז"ל ע"ש הענין. וא"כ דביזת מצרים וביזת הים שנתן הקב"ה לישראל הוא ענין קידושין מבעל לארוסתו בודאי דגם מרע"ה הי' בכלל זה ליקח הכסף קידושין לעצמו כמו כל ישראל כדי להתקדש מאת השי"ת. ול"ש לומר בזה דמרע"ה שהשתמש בשם המפורש הי' אסור לו להנות משל אחרים דהא תינח לומר אם נטלוהו ישראל בתורת ביזה סתם אבל אם השי"ת נתן זה בתורת קידושין א"כ לא מקרי כלל נהנה משל אחרים דלי הכסף ולי הזהב אמר ד' צבאות ולד' הארץ ומלואה והוא נתן הכסף של ביזת מצרים והים לעמו ישראל וכעין שפרש"י ר"פ בראשית בשם ר"י ע"ש

ואחרי עלות כ"ז מתורץ לנכון קושי' הרי"ף הנ"ל בד' הש"ס דנדרים הנ"ל דשפיר ילפינן דאין הקב"ה משרה שכינתו כ"א על עשיר ג"כ מדכתיב פסל לך בשבירת הלחות והיינו דעד שנשתברו הלחות הרי הי' עוד הקידושין הראשונים של ביזת מצרים וביזת הים קיימין וא"כ הי'