אמרי כהן סז

זצ"ל ע"ד התוס' בע"ז פ' כל הצלמים במתני' כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נשאה בידוע שיש שם ע"ז וכתבו התוס' שם בשם הירושלמי דמקדש היכן נבנה למ"ד שנעשה נעבד במחובר ונחסר לגבוה ומשני עפ"י נביא נבנה שם ופי' הגאון החסיד זצ"ל הנ"ל עפ"י המדרש וירא את המקום מרחוק שראה אותו מקום עמוק ולא הר והתפלל ואמר אין כבודו של מלך לשכון בעמק ונעשה באותו יום הר אשר יאמר היום בהר ה' יראה והשתא י"ל דכל ההרים שהעמידו עליהם ע"ז ושעבדום קודם שהחזיק אאע"ה בארץ אותם נאסרו לגבוה אך הר המורי' שהי' עמק ולא העמידו עליהם ע"ז שם ועבדו עד אחר שנעשה הר ע"י תפלתו של אאע"ה ואז כבר ניתן לו הארץ ואין אדם אוסר דשא"ש וכ"ז גילה הנביא אלו דבריו ז"ל והבאת לתמוה עליו מש"ס ערוכה דע"ז (נ"ג.) דמקשה אקרא דואשריהם תשרפון באש הא א"י ירושה להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דשא"ש ומסיק דכיון דפלחו ישראל לעגל גלי אדעתייהו דניח"ל בע"ז וכי אתי עכו"ם שליחותא דידהו עבדי יעיי"ש וא"כ מה הועיל זה שכ' הגז"ל דהר המוריה נעשה הר ע"י תפלתו של אאע"ה ואז כבר ניתן לו הארץ ואין אדם אוסר דשא"ש הא עכ"פ הי' יכול ליתסר דבשעה שפלחו ישראל לעגל גלי אדעתיי' דניח"ל בע"ז וכבר רמז לתמוה כן בתשו' הח"ס עצמו (סי' רל"ה) ע"ש שהעלה מחמת כן שכוונתם הי' כיון שהוקדש לגבוה שוב אינו נאסר ע"י אחר. ולפע"ד הי' נראה בקיום ד' הג' ז"ל דהנה בש"ס דע"ז שם מקשה אימא כל דבהדי עגל ניתסרו מכאן ואילך נישתרי ומשני באין מוכח ופרש"י מי יודע איזה היתה באותה שעה ואיזה נעבדה אח"כ ע"ש וא"כ נמצא דכל האיסור הוא מחמת ספק דשמא עבדוה בהדי עגל והנה בש"ס דע"ז (דף מ"ו:) אמרי' דיש נעבד במחובר לגבוה מק"ו ומה אתנן שמותר בתלוש להדיוט אסור במחובר לגבוה כו' נעבד שאסור בתלוש להדיוט אינו דין שאסור במחובר לגבוה ומקשינן או חילוף ומה נעבד שאסור בתלוש אצל הדיוט מותר במחובר אצל גבוה שנאמר אלהיהם על ההרים וכו' אתנן שמותר בתלוש להדיוט אינו דין שמותר במחובר אצל גבוה וכו' ומשני קולא וחומרא לחומרא פרכינן ופרש"י פרכינן דיינינן וכל דין ק"ו קרי ליה פירכא משום דבלשון תימה אתי עכ"ל והנה הפרמ"ג בפתיחה כוללת ח"א אות יו"ד כתב דהא דקיי"ל לקולא וחומרא לחומרא מקשינן היינו רק מספק וככל סדא"ו לחומרא אבל לענוש מלקות או מיתת ב"ד א"א לענוש מכח זה עיי"ש וא"כ נמצא דהא דנאסר מחובר לגבוה הוא רק מטעם ספק דהא זה הוא רק מטעם דלקולא וחומרא לחומרא מקשינן וזהו הוא רק לחומרא משום דספד"א לחומרא וכנ"ל ומעתה א"ש מש"כ הג' ז"ל בכוונת הירושלמי דהנביא גילה שאותו מקום היה מקודם עמק ואח"כ נעשה הר וא"כ לא נעבד קודם אאע"ה ואח"כ שוב היתה של אאע"ה ואינו נאסר בע"ז דאין אדם אוסר דשא"ש ואי דדלמא נעבד בזמן שפלחו ישראל לעגל הא זה הוא ספק כמבואר בש"ס הנ"ל וכל עיקר האיסור שנאסר הר במחובר לגבוה הוא ג"כ רק ספק וא"כ הו"ל ס"ס לקולא א' דדלמא הר אינו נאסר לגבוה אף בנעבד ואת"ל שיש נעבד במחובר אצל גבוה דלמא לא עבדו בשעה שפלחו ישראל לעגל רק קודם לכן או אח"כ וא"כ שוב ל"ה יכול למיתסר מטעם דא"א אוסר דבר שא"ש וכיון דאיכא ס"ס שריא לבנות במקום הזה

ואין לדחות ולומר דל"ה ס"ס בכה"ג כיון דהוא ספק א' בגוף וספק א' בתערובות וכבר ישב על מדוכה זו הפרמ"ג ביו"ד (סי' ק"י) בשפ"ד בדיני ס"ס או"ק א' שעלה ונסתפק בספק א' בגופו בפלוגתא דרבוותא וספק ב' בתערובות אי מהני או לא עיי"ש מ"מ הרי לדברי הר"ת בתוס' בכ"ד גם ס' א' בגוף וס' הב' ע"י תערובות הוי ס"ס ומועיל וא"כ יש קיום לדברינו אליבא דהר"ת ומלבד זה הרי כתב הפרמ"ג שם דהא דס' א' בגופו וס' א' בתערובות ל"ה ס"ס היינו מדרבנן ומה"ת בכל ענין הוי ס"ס דמטעם רובא הוי וכ"מ מדברי הפוסקים יעיי"ש וא"כ כיון דמה"ת הוי ס"ס בכה"ג שפיר בנו ביהמ"ק במקום הזה ולא חשו לאיסור דרבנן משום דאין שבות במקדש. ואם כי יש לדון בזה דהא כ"ז שלא נבנה ביהמ"ק ל"ש לומר אין שבות במקדש דהא אין כאן מקדש אבל י"ל דשניהם באים כאחד דכיון דאם נבנה יהי' עליו דין מקדש שוב אמרינן דאין שבות במקדש

וראיתי במכתבך שכ' לתמוה ע"ד החת"ס בתשוב' הנ"ל שכ' דמשוה"כ לא נאסר מקום המקדש ע"י שעבדוהו משום דכבר הקדיש ע"י אאע"ה לגבוה ושוב לא מיתסר ע"י אחר דאין אדם אוסר דבר שא"ש והא אמרינן בע"ז (נ"ב:) דבאו בה פריצים וחללוה ובשלמא לד' הרז"ה במאור שם דפריצים היינו פריצי ישראל וע"י שמעלו יצא לחולין ניחא דהכא שעכו"ם הם שעבדוהו הרי עכו"ם לאו בני מעילה נינהו אבל לד' הרמב"ן במלחמות שם דפריצים היינו פריצי עכו"ם וגזיה"כ הי' שיצא לחולין על ידם אעפ"י דלאו בני מעילה נינהו קשה עכ"ק. ובאמת דז"א דאדרבה לשי' הרמב"ן אין כאן התחלה לקושי' דהא הרמב"ן שם כתב דדוקא שם יצא לחולין ע"י פריצי עכו"ם שגזיה"כ הי' כן כדכתיב ונתתי' ביד הזרים לבז ולרשעי הארץ לשלל וחללוהו משא"כ במקו"א דליכא גזיה"כ באמת א"י לחולין ע"י פריצי נכרים ומה"ט כלים דאחז לא יצאו לחולין ע"י מעילה של ישראל משום דכ"ש הי' ואין בהם מעיל' ע"ש וה"ה הכא דל"ה גזיה"כ ע"ז מהכ"ת לומר שיצא לחולין עי"ז שעבדו הנכרים להמקום דהא נכרים לאו בני מעילה נינהו וגם אין מעילה בקרקעות ובפרט שלא עשאו כלום בגופה של קרקע דליהוי מעילה ואפילו בתלוש בכה"ג ל"ה מעילה שיצא לחולין עיד"ז

ומלבד כ"ז לק"מ אפי' לפי דמיונך שדמית ד"ז להא שבאו בה פריצים וחיללוה דהא גם שם כתב הרמ"ע מפאנו בתשו' (סי' כ"ה) דנהי דהמזבח יצא לחולין ע"י הפריצים אבל גוף הקרקע מקום שהביהמ"ק נבנה עלי' לא יצא לחולין עכדב"ק וא"כ אפי' אם נדמה זה לכאן שפיר כתב החת"ס דגוף הקרקע שהקדיש אאע"ה לבנות עלי' מקדש לא נאסר ע"י הנכרים דל"ש בזה כלל ובאו בה פריצים וחיללוה

ולכאורה לא משמע כן מד' הרמב"ן ז"ל במלחמות שם שכ' דגזיה"כ הי' שיצא לחולין ע"י ואע"פ שאין מעילה בקרקעות משמע לכאורה דגם גוף הקרקע יצא לחולין ע"י הפריצים ודלא כהרמ"ע מפאנו הנ"ל וכבר העיר בזה מורינו הגאון ז"ל במ"פ לאו"ח (סי' תקס"א) ותי' דהרמב"ן שם קאי על גוף הבית שיצא לחולין אף דלית ביה מעילה בתלוש ולבסוף חיברו הוי כמחובר לענין מעילה אבל גוף הקרקע באמת לא יצא לחולין ע"י הפריצים כד' הרמ"ע מפאנו ז"ל ושוב הדר ביה מורינו ז"ל בספרו אמרי יושר ח"א (בסי' ל"ז) וכ' דא"א להעמיס כן בכוונת הרמב"ן ז"ל דעכצ"ל בדעת הרמב"ן ז"ל דמעילה בהוצאה מרשות לרשות דילפינן מע"ז דינו כע"ז, דתלוש ולבסוף חברו כתלוש