אמרי כהן נז

דלעשיר מותר לנגוש עש"ה אבל בגר דאיכא לאוי ע"ז מלא תלחצנו וגר לא תלחץ דליכא בהו מיעוטא דלעשיר שריא שוב אסור לנגוש גם הגר עשיר וכמובן וראיתי במנ"ח מצוה זו שכ' להיפך דגם בגר אינו עובר כ"א באין לו לשלם כבישראל ע"ש שלא כ' שום ראי' לדבריו ולפעד"נ כמו"ש עיקר

ואמנם ראיתי להגאון במרכבת שם שהקשה ע"ד הילקוט הנ"ל דלמ"ל קרא להתיר לעשיר דמילתא דפשיטא הוא ע"ש מה שנדחק ליישב והנה מילתא דפשיטא לי' ז"ל מבעי' לי טובא דמה פשיטותא היא דאטו מי ל"ה אמרי' דאם כתיב לא תהי' כנושה בסתם דקאי על העשיר ג"כ אם הלוית לו ממון דלא תנגשנו אח"כ לשלם לך כ"ז שלא ישלם לך מעצמך כמו דאיכא מצוה בהלואת כסף גם לעשיר רק שהעני קודם כמבואר בב"מ (ל"א.) כן הו"א דהלאו דלא תהי' כנושה קאי גם על העשיר ולכן איצ"ק דלו למעט העשיר ולומר דדוקא לעני איכא הלאו הזה ועלה בדעתאי לקיים דברי חכמים דיפה כיוון בקושייתו המרכבת המשנה הנ"ל והוא דלפי"מ שנראה מד' הפוסקים דמצות פריעת בע"ת היא מצ"ע דאורייתא או דילפינן מקרא דהין צדק דהן שלך יהא צדק והיינו על פריעת בע"ח וכמו"ש רש"י בכתובות (פ"ו.) וכמו"ש בס' ארעא דרבנן מהדו"ב (אות קמ"ז) להוכיח מד' הרא"ש והמבי"ט בתשו' ח"א (סי' נ"א) או דילפינן מקרא דוהאיש אשר אתה נושה בו כמ"ש הרשב"ם בב"ב (קע"ה:) והתוס' בקדושין (י"ג:) והארכתי בזה בחי' להוכיח דכמעט כל הפוסקים סברי דפריעת בע"ח היא מצוה דאורייתא ולפימ"ש הש"ך בחו"מ (סי' רל"ב סק"ב) בשם הש"ג דהמלוה לחבירו ואינו תובע הלואתו אין הלוה חייב לשלם לו מאליו הואיל ואינו תובע עש"ה וא"כ א"נ דגם עשיר אסור לתובעו מלאו דלא תהי' כנושה תיקשה דהאיך משכח"ל פריעת בע"ח דהיא מצ"ע מה"ת הרי בלא תבעו אינו מחויב לשלם באמת ולמלוה אסור לתבעו וב"כ ש"מ דלעשיר ליכא איסור לתבוע את חובו ושפיר כתבה התורה מצ"ע דפריעת בע"ת לעשיר שהמלוה תובעו מן הדין [דדוחק הוא לומר שהתורה כתבה כל המצ"ע דפריעת בע"ח באם עבר המלוה על הלאו ותובע להלוה דצריך הלוה לשלם לו וכדאמרי' ביבמות (ע"ח:) דאי עבר כו' לא כתיב קרא ורק דאי לאיסורא כתב דאי להיתירא לא כתב עש"ה וזה הוא כעין דאי להיתירא דהיינו שהלוה צריך לשלם לו ולא משכח"ל להנ"ל רק בדרך איסור ודו"ק] ושפיר הקשה המרכבת דלמ"ל קרא למעט העשיר מלאו דלא תהי' כנושה הא ממקומו הוא מוכרע וכנ"ל ואכן באמת הא בורכא דכל טעמו של הש"ג בש"ך דבלא תובעו אין הלוה מחויב לשלם לו דהואיל ואינו תובע במתנה ביקש ליתן לו עש"ה בד' ז"ל והתינח בעשיר ולפי האמת דכבר ידעינן דשרי לנוגשו היינו לתובעו ואעפי"כ חזינן דהמלוה איננו תובעו אמרינן דבודאי מחל לו המלוה ומשוה"כ פסק דאינו חייב לשלם לו אבל לפי הס"ד דגם עשיר יהא אסור לתבוע את החוב וכן בעני גם לפי האמת דאסור לנוגשו מלאו דל"ת לו כנושה נפל האי דינא דהש"ג בבירא ובודאי איכא מצ"ע פריעת בע"ח אע"ג שאין המלוה תובעו כלל דהא אין ראי' כלל שמחל לו מדלא תובעו דהא אסור לו מדין תורה לתובעו וא"כ שוב הו"א דגם בעשיר איכא הלאו דלא תהי' כנושה ואז שייך המצ"ע דפריעת בע"ח בכל גווני בין בתובעו ובין בלא תובעו וכ"ז ברור לפע"ד

איברא דבעיקר קושי' המרכבת הנ"ל דלמ"ל קרא למעט עשיר מל"ת לו כנושה פשיטא דעשיר שרי לנוגשו הנ"ל דעפי"ז תתיישב מה שנתעורר הגאון בעל מנ"ח ז"ל (במצוה ס"ז) על לשון הש"ע בחו"מ (סי' צ"ז סעי' ב') שכ' דאסור לנגוש את הלוה כשיודע שאין לו כו' דקשה למה דייק לכתוב כשיודע שאין לו והא לענין איסור באינו יודע נמי אסור ככל ספיקא דאורייתא דלחומרא או מה"ת או מדרבנן עכ"ק ע"ש מש"כ בזה ובאמת כלשון הש"ע היא לשון הרמב"ם פ"א מה' מלוה ה"ב הבאתיו לעיל וקשה ג"כ כנ"ל ואמנם לפי הנ"ל שפיר י"ל דמדכתיב בתורה לא תהי' לו כנושה ודרשינן בילקוט דמלת לו המיותר קאי על העני הכתיב קודם בקרא והיינו דדוקא לעני איכא לאו שלא לנוגשו וכבר כייל לן הרב החוו"ד ז"ל (בסי' ק"י) בריש ביה"ס דהתורה לא דיברה כ"א מודאי ולא מספק ואם כתיב לא תאכל חזיר אמרינן חזיר ודאי לא תאכל אבל ספק תאכל וכיו"ב עש"ה וא"כ בכאן ג"כ דאשמעינן קרא דלעני לא תנגוש אמרינן דלעני ודאי לא תנגוש אבל בספק עני מותר לנוגשו ולפי"ז מתורץ קו' המרכבת דלמ"ל קרא דלו להתיר לעשיר לנוגשו ולהנ"ל י"ל דאיצ"ק דלו דדוקא לודאי עני אסור לנגוש אבל בספק עני מותר ג"כ לנוגשו וזה ל"ה ידענא מסברא דאדרבה הו"א דספיקא דאורייתא לחומרא קמ"ל קרא דלו דהכא ספק עני שרי וזש"כ הש"ע שם דאין איסור כ"א כשיודע שאין לו כו' (ואפי' לד' הרמב"ם ז"ל דספיד"א מה"ת לקולא ורק מדרבנן לחומרא כבר כ' החו"ד שם דזה הוא רק היכא שכתוב האזהרה בפי' בתורה אמרי' דהתורה לא דיברה כ"א מודאי ולא מספק כנ"ל וא"כ בכאן אי ל"ה כתיב לו דהיינו העני בהדיא רק בסתם הו"א דגם בספק אסרה תורה קמ"ל קרא דלו דהיינו עני וממילא אמרי' דהתורה לא דיברה כ"א מודאי עני אבל ספק עני שרי לנוגשו ומה שחז"ל לא אסרוהו מדבריהם כמו כל ספיד"א לד' הרמז"ל י"ל כיון דאיכא קרא מיותר בכאן להתיר הספק בכאן לפי הנ"ל הו"ל מפורש בתורה להתיר ואין כח ביד חכמים לאסור בכה"ג כמו"ש הטו"ז ביו"ד (סי' קי"ז) והד' עתיקים

) והנה עד כה נמשכתי לפלפל בד' רש"י ז"ל שמפרש הלאו דלא תלחצנו הכתוב בגר בנוגשו להחזיר החוב וזה הוא הלחץ אבל רבינו הרמב"ם ז"ל בפי"ד מה' מכירה הט"ז וט"ו מפרש הלאו דלא תלחצנו בהוניית ממון ועייש"ה ובמגיד משנה שם שכ' דחולק על פרש"י הנ"ל. ואמנם מה שצ"ע לפע"ד לדעת רבינו הרמז"ל דבודאי נראה ברור דהלאו דלא תלחצנו הכתוב בגר אפי' אם תפרשו דקאי על אונאת ממון מ"מ לא מצינו בו שקאי דוקא על מטלטלין ולא אקרקעות דדוקא בלאו דאל תונו איש את אחיו הכתוב בפ' בהר אצל ישראל ילפינן בש"ס דב"מ (נ"ו:) מקרא דאו קנה מיד עמיתך דאיירי בדבר הנקנה מיד ליד למעט קרקעות ע"ש (ואפי' שם יש דיעות דהלאו איירי גם בקרקעות רק שא"צ להשיב האונאה ע' ברמב"ן שם עה"ת ובחו"מ (סי' רכ"ז ס"ו) במחבר וסמ"ע (שם) משא"כ קרא דלא תלחצנו הכתוב בגר בסתמא ולא כתיב בו שום מיעוט לקרקעות בודאי ברור דאיירי בכל אונאה אפי' אונאת קרקעות וכן הלאו דאל תונו איש את עמיתו דאתי על אונאת דברים מכ"מ גם אונאת קרקעות היא בכלל דלא גרע מאונאת דברים וכמו"ש המהרש"ל הובא בסמ"ע לחו"מ שם (ס"ק נ"א) להדיא וע"ש בפ"ת (ס"ק כ"א) שכ' דט"ס הוא בסמ"ע שם וצ"ל דבכלל לא תונו איש את עמיתו הן יעיי"ש וע' באוה"ח הקדוש פ' בהר עה"כ ולא תונו איש את עמיתו וגו' שכ' ג"כ כנ"ל ע"ש ורוה"ק הופיע בבית מדרשו שכ"ה גם דעת מהרש"ל