אמרי כהן נד

ב"נ אין עליו שם בעלים מחמת המציאות והרשות רק מחמת הקניני ובו אין נ"מ בעצם הדבר רק מחמת השוי' וזה מה דמבואר בעירובין (ס"ב.) דחצירו של ב"נ הוא הדין כדיר של בהמה ע"ש בפהמ"ש דאין עליו שם הפרטי וזה ר"ל ג"כ הך דב"ב (נ"ד:) ב"נ מכי מטי זוזי לידי' אסתלק לי' עכ"ל ע"ש והנה מש"כ הגאון לחדש דב"נ אין לו שם בעלים מחמת עצם הדבר לפלא שלא הזכיר שר מד' הראשונים ז"ל הנ"ל שכ' דב"נ אין לו חזקת ממון כלל והיינו כנ"ל שאין לו קנין בעצם הדבר והוא מקור טהור לדבריו וע' ברי"ט אלגזי רפ"ב דבכורות מש"כ בעני"ז

ומש"כ הגנ"י לבאר עפי"ז ד' הגמ' בעירובין (ס"ב.) וב"ב (נ"ד:) דאין לו רק דמי שוי' בהחפץ ולא העצם דפח"ח ועפי"ז נלפע"ד להמתיק מש"כ בנתיה"מ חו"מ (סי' שמ"ח סק"א) בישוב קו' הש"ך שם דבש"ע חו"מ שם משמע דגניבת עכו"ם אסור מדאורייתא ולמה כ' הרמ"א באה"ע (סי' כ"ח) דאם קידש אשה בגזל או בגניבת עכו"ם היא מקודשת דהא א"צ להחזיר גזל משום קידוש השם והא משמע דמדאורייתא אסור גזל עכו"ם לדידן עכ"ק ותי' הנתיה"מ דנהי דהגניבה היא איסור דאורייתא היינו הגניבה גופה מוחשב או מואכלת כדילפינן בב"ק (קי"ג) מכ"מ איסורא דעביד עביד ובהשבה אינו חייב רק בישראל נתקי' לעשה דוהשיב את הגזילה משא"כ בעכו"ם א"צ להחזיר רק משום קדוה"ש וזה שדקדק הרמ"א באה"ע שם דא"צ להחזיר רק משום קדוה"ש עכ"ד הנתיה"מ שם עש"ה ולפי הנ"ל יש להכריח כן דבעכו"ם ליכא המצ"ע דוהשיב את הגזלה רק האיסור לגזול ממנו דהא כבר הוכיח במישור מוח"ז הגאון מוהרב"פ זצ"ל בהגהות אמרי ברוך לחו"מ (סי' ל"ד) מלשון הרמב"ם בריש ה' גזילה ומד' הריטב"א בחי' למכות (ט"ז.) בשם הר"מ הלוי ז"ל דהעשה דוהשיב את הגזילה נאמר רק במחזיר את גוף הגזילה כעין שגזל דכתיב והשיב וגו' אשר גזל אבל כשנאבד או נשרף הגזילה נתבטל העשה דוהשיב וליכא רק חיוב תשלומין עש"ה וא"כ כיון דב"נ אין לו שום קנין בעצם החפץ רק בדמי שוי' אפי' א"נ דגזל עכו"ם אסור מה"ת דמה"ט אמרי' דמכי מטי זוזי לידי' אסתלק לי' וכד' הצ"פ הנ"ל א"כ א"א לומר דבגזל מעכו"ם יהא מחויב את גוף החפץ שגזל מאתו דהא העכו"ם עצמו ל"ה לו קנין בעצם החפץ וכיון שא"ח להחזיר את עצם החפץ שוב לית בי' העשה דוהשיב את הגזילה שהיא רק במחזיר גוף החפץ וה"ד בישראל שיש לו קנין בעצם החפץ ולכן שפיר כתב הרמ"א באה"ע דבמקדש בגזל עכו"ם מקודשת כיון דא"צ להחזיר גוף החפץ עכ"פ אפי' אם צריך לשלם דמי' לעכו"ם מקודשת עכ"פ באותו הנאה שיכולה להשתמש בגוף החפץ וכמו"ש הבי"ש באה"ע שם (ס"ק ג') עש"ה ודו"ק, יצאתי קצת חוץ לענינינו ונחזור למה שדיברנו בתחילה דכיון דב"נ אין לו חזקת ממון בבהמתו ולפי"ד הגאון בעל צ"פ לא מיקרי ב"נ בעלים של החפץ בעצם רק יש לו קנין לדמי' כנ"ל א"כ הו"א דהגר צדק שיש לו בהמות שהיו שלו עוד קודם שנתגייר א"ע יהא מותר לעבוד בהם בשבת דהיינו לאו דמחמר כיון דלאו דמחמר הוא דוקא בבהמה שלו לפי"ד הג"א הנ"ל וב"נ אין לו קנין בעצם בבהמתו הו"א דאזלינן בתר קניית הבהמות וזה הי' בעודו ב"נ א"כ לא קני להו רק לדמי שוי' וליכא לאו דמחמר בבהמות של גר צדק שהי"ל מקודם הגירות קמ"ל קרא דוגרך אשר בשעריך לרבות הגר צדק בלאו דמחמר אחר בהמתו כפי' הח"ס הנ"ל ואם אינו ענין לבהמות שקנה אחר שנתגייר תנהו ענין לרבות גם בהמות שקנה הג"צ עוד קודם שנתגייר דאיכא בהו לאו דמחמר כיון דעתה נתגייר הרי נקנו לו אותם הבהמות בקנין בעצם והם שלו ממש כמו לישראל ודו"ק בכ"ז

בפ' משפטים [כ"ב פסוק כ'] וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארמ"צ. הא שהוצרך להזהיר על אונאת הגר בלאו מיוחד הוא מבואר בש"ס דב"מ (נ"ט:) תניא ר"א הגדול אומר מפני מה הזהירה תורה בל"ו מקומות ואמרי לה במ"ו מקומות בגר מפני שסורו רע דכתיב וגר לא תונה ולא תלחצנו וגו' עש"ה והנה רש"י פירש בהוריות (י"ג.) בד"ה א"ל מפני שסורן רע שיצר לבם רע הוא יותר מדאי סורו שר שלהם כדאמר בב"מ (נ"ט:) בגר שסורו רע עכ"ל עש"ה וכונתו נראה כמו"ש הרא"ה ז"ל בס' החינוך מצוה ס"ג שיש בו חשש שלא יחזור לסורו מחמת עלבונו ע"ש ואכן במרכבהמ"ש בפי' על המכילתא פ' משפטים פי"ח פירש שסורו רע היותו מעונה ומדוכא ביסורים על שלא מיהרו לחסות ושלשה מעבירין את האדם מדעת קונו היותו רק רע כל היום מעונה ומדוכא עכ"ל ע"ש. וכה ראיתי להמנ"ח במצוה ס"ד שכ' להסתפק בלאו הזה דאונאת הגר אם הוא דוקא על הגר הראשון שנכנס בדת האמת שנפשו שפלה הזהירה התורה ביותר אבל גר שנשא גיורת והוליד ממנה בקדושה עד דור דורות לעולם אם שדינם כגרים לענין יוחסין עאה"ע (סי' ד') מכ"מ אין נפשו שפלה עליו וגם אין סורו רע אפשר אין אנו מוזהרין עליו יותר מישראל או אפשר כיון דליכא צד ישראל באמצע דין גר יש להם ועוברים על לאו זה עכ"ד ע"ש שלא מצא מקום מבואר לפשוט ספיקו. והנה לכאורה ספק זה תלוי בב' הפירושים על הא דסורו רע דלפרש"י והחינוך שיצר לבם רע וחיישינן שיחזור לסורו הקודם א"כ י"ל דגם בבן גר וגיורת שייך זה הטעם כיון שאינו משורש ישראל הנזרעים בקדושה ע' בע"ז (כ"ב:) דאמרי' ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן ע"ש ומוזהרים עליו שלא לאנאותו כמו גר המתגייר בעצמו אבל לפי' המרכבהמ"ש דסורו רע היינו שהוא מעונה ומדוכא על שלא מיהר לחסות תחת כנפי השכינה הרי ז"ש דוקא בגר המתגייר בעצמו לא בבן גרים שנולד תיכף בקדושה וכמובן – ואמנם בעיקר הספק בוש אני לומר שבמכהד"ג בעל מנ"ח ז"ל אשתמטתי' לפ"ש דברי המשנה בב"מ (נ"ח:) דאמרינן אם הוא בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך שנאמר וגר לא תונו ולא תלחצנו עכ"ל המשנה הרי מבואר דבבן גרים שאבותיו נתגיירו איכא בי' הלאו דוגר לא תונו וגו'

ואכן אין לתמוה ממשנה זאת ע"ד המרכבהמ"ש שפי' הא דסורו רע מפני שאיחר לבוא לחסות תחת כנפי השכינה וזה ל"ש בבן גרים די"ל דבאמת עיקר הטעם שייך רק בגר עצמו שבא להתגייר רק מכח לא פלוג ציותה התורה שלא לאנות שום גר אפי' בן גרים דמצינו לפעמים ענין לא פלוג גם בדאורייתא ע' בח"א למהרש"א בב"ק (ע"ט

) ודבר פלא ראיתי בלשון החינוך שם (מצוה ס"ג) שכ' בזה"ל שנמנענו מלהונות את הגר אפי' בדברים והוא אחד מן ז' האומות שנתגייר ונכנס בדתינו שאסור לנו לבזותו אפי' בדברים שנאמר וגר לא תונה עכ"ל. כל הרואה זה ישתומם ע"ז מה זה שכ' אחד מן ז' האומות שנתגייר ואטו בסתם גרים משאר האומות לא מיירי קרא זה אתמהה והרי אדרבה בז' האומות כתיב לא תחי' כל נשמה וע' בסוטה (דף ל"ה:) ובפרש"י שם שמחלק אליבא דר"ש בין ז' אומות הדרים בארץ ישראל שאין מקבלים אותם אפי' עשו תשובה שמחמת