אמרי כהן מז

ממה שאסר עליו בנדר יעבור בלאו אע"ג דאין בו שו"פ כמו בנזיר שעובר אם אכל כזית ענבים בלאו

עוי"ל דנפק"מ לפי"מ שעלה ונסתפק הרב. בעל משל"מ בפ"ד ממעילה (ה"ט) בהא דאמרי' יש מעילה בקונמות שהוא דוקא באוסר פירותיו על עצמו או על חבירו אז אמרי' שדינו כהקדש שהרי הוא יכול להקדיש פירותיו אבל באוסר פירות חבירו עליו אף דאסור ליהנות מהם אפשר דליכא מעילה כיון שא"י להקדיש פירות חבירו והוכיח זה דבמס' שבועות ונדרים שהובא ד"ז דיש מעילה בקונמות לא הובא אלא באוסר פירותיו עכ"ד ז"ל ולפי"ז הרי נפק"מ דאי נימא דילפינן נדרים מנזיר ללאו דבל תאכל אז עובר גם באוסר פירות חבירו עליו דעכ"פ אסורין עליו בנדר וא"כ עובר בבל תאכל כמו בנזיר אבל מכח מעילה ליכא איסורא וא"כ ממילא לא עבר אלאו דלא תוכל לאכול וגו' שהוא אזהרה רק במקום שיש מעילה וכנ"ל וא"כ יפה הקשה הר"ן דנילוף נדרים מנזיר לענין הלאו דבל תאכל ותי' לפי דרכו

בדף י"ב מדה"ס ראיתי למעכת"ה שנסתפק בהא דאכילת תרומה איקרי עבודה כמבואר בפסחים (ע"ב) אי גם באשת כהן שאוכלת תרומה שייך ד"ז שאכילת תרומה מיקרי עבודה ורמז לד' התוס' גיטין (י"ב:) בד"ה השיבוחני דמשמע מד' דגם אכילת תרומה של עבד כהן מצוה היא עכ"ד ויפה הביא משם, אך אשתמיטתי' למעכת"ה ד' הצל"ח בריש ברכות (ב'.) שכ' להיפך דדוקא כהנים זכרים האוכלים תרומה מיקרי עבודה ולא בנשי כהונה דקרא דילפינן מינה דאכילת תרומה מיקרי עבודה דהיינו עבודת מתנה אתן את כהונתכם בזכרי כהונה כתיב ולא בנשים ע"ש

ובחידושי הבאתי ראי' לד' הצל"ח מד' הריטב"א הובא בשמק"ב לכתובות (י"ג:) אהא דאמרינן שם בעשרה כהנים עומדים ופירש אחד מהם ובעל הולד שתוקי דהיינו שמשתיקין אותו מדין כהונה דכתיב והיתה לו ולזרעו אחריו וגומר מי שזרעו מיוחס אחריו וכו' שפרש"י שם מדין כהונה שלא יעבוד עבודה ולא יאכל תרומה אבל הריטב"א הובא בשמק"ב שם פי' מדין כהונה ממש לעבוד עבודה וכיו"ב אבל מתרומה לא משתקין לי' דסוף סוף כהן כשר הוא וקרא נמי דמייתי והיתה לו ולזרעו אחריו לענין עבודה הוא דכתיב וכו' עכ"ל, וצ"ע לכאורה על רש"י ז"ל שפי' דגם לענין אכילת תרומה משחקין לי' דהא קרא לענין עבודה הוא דכתיב וצ"ל דד' רש"י דגם אכילת תרומה איקרי עבודה וכש"ס דפסחים הנ"ל ולכן בעינן לענין אכילת תרומה ג"כ להיות מי שזרעו מיוחס אחריו, וא"כ צ"ע שוב על הריטב"א דלא ניח"ל לפרש לענין אכילת תרומה משום דלאו עבודה היא דהא אכילת תרומה ג"כ נקראת עבודה וכתבתי די"ל בד' הריטב"א ז"ל דהרי בברייתא שם איירי מדין עדות אשה בבתו שהולד שתוקי ומשמע דקאי לענין הבת עצמה שהוא שתוקית מדין כהונה כדמפרש בש"ס שם ובבת כהן הרי ל"ה אכילת תרומה עבודה לד' הצל"ח הנ"ל ומשו"ה פירש דדוקא לענין עבודה הוי שתוקי ולא מאכילת תרומה, ואך תמהתי ע"ז דאם הריטב"א מפרש דדוקא לענין עבודה עצמה הולד שתוקי מה עבודה שייך בבת כהן והא אפי' בת כהן מיוחסת אינה עובדת עבודה וא"כ למאי נפק"מ קאמר בש"ס שם דבעדות אשה בבתה הולד שתוקי ובשלמא לפרש"י נפק"מ דנפסלת מאכילת תרומה אבל לד' הריטב"א קשה והנחתי שם הקושי' בצ"ע

וכעת הנני רואה די"ל לפי"מ שחקר הגאון בעל משל"מ ז"ל בספרו דרך מצותיך ח"ג בהא דפסלינן בנות כהונה לעבודה מקרא דבני אהרן ולא בנות אהרן אם עברו בנות אהרן והקטירו במקדש אם יהיו חייבות מיתה על העבודה כזר ששימש במקדש או דלמא ליכא בהו רק לאו הבא מכלל עשה יעיי"ש שלא נפשט ספיקו משום מקום. וא"כ י"ל דד' הריטב"א ז"ל דבת כהן העובדת אינה במיתה רק בלאו הבא מכלל עשה וז"ד במיוחסת שאבי' כהן וידענו מנו הוא אבל שתוקית דל"י אבי' הכהן מנו הוא כבש"ס דכתובות שם שמשתקין אותה מדין כהונה הו"ל כזרה גמורה, ואם עבדה עבודה במקדש חייבת מיתה וא"כ שפיר נפק"מ בהא דהולד שתוקי מדין כהונה לענין עבודה גם לענין עדות אשה בבתה ודו"ק

בדף ל"א מדה"ס כתב לחדש דהא דמהני בקדשים מחשבה זה הוא רק לענין שיחול חוב על גופו באמר בלבו הרי עלי עולה שמחויב להביא עולה אבל לא לענין שיחול ההקדש במחשבתו על הבהמה עצמה דרק באמירה לגבוה אמרי' דהוי כמסלה"ד ולא מחשבה לגבוה עכ"ד מעכת"ה. הנה ידע שבעיקר חידושו כבר קדמו בתשו' בי"ש חאו"ח (סי' ק'. ע"ש) אבל באמת מקור טהור לזה מד' רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל שכ' בפי"ד ממעה"ק הי"ב וז"ל בנדרים ונדבות א"צ להוציא בשפתיו כלום אלא גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו כלום חייב כיצד גמר בלבו שזו עולה או שיביא עולה הר"ז חייב להביא שנאמר כל נדיב לבו יביאה בנדיבות לבו חייב להביא עכ"ל ומשמע להדיא מדדיקדק לכתוב חייב להביא ול"כ דנעשה עולה דהא איירי בגמר בלבו שזו עולה ג"כ וע"כ דעל גוף ההקדש לא מהני מחשבתו כלום רק על חיוב הבאתו וע' בתשו' בי"ש שם שלא הביא מד' הרמז"ל ראי' לחידושו הנ"ל וע' בס' כל"ח עה"ת פ' תרומה מ"ש בזה ובמק"א פלפלתי בזה

וכה ראיתי בתשו' מהרי"א אסאד ז"ל בחיו"ד (סי' של"ג) שכ' לחדש דהא דמהני מחשבה בקדשים ה"ד לענין שיתחייב להפריש קרבן או להקריב הקרבן שהקדיש במחשבתו אבל ל"מ מחשבה לענין חיוב אחריות דהיינו אם נאבד הקרבן להקריב קרבן אחר דחיוב אחריות בקרבן הוא דוקא באמירת פיו ולא במחשבה דעיקר הלימוד דמועיל מחשבה בקדשים הוא מקרא דנדיב לב עולות ושם נדיב כתיב דהיינו נדבה ולא נדר עכ"ד ז"ל ובמכתה"ג אשתמיטתי' לפ"ש ד' רבינו הרמז"ל הנ"ל שכ' דבנדרים ונדבות א"צ להוציא בשפתיו כלום אלא גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו כלום חייב כו' והרי נדרים מיקרי מה שהוא חייב באחריות דזה הוא ההבדל בין נדרים לנדבות וכמו"ש רבינו ז"ל באותו הפרק בה"ה החילוק בין נדר לנדבה לענין חיוב אחריות ואעפי"כ כ' רבינו ז"ל דבתרווייהו מועיל מחשבה וא"צ להוציא בשפתיו א"כ ש"מ דגם לענין חיוב אחריות מועיל מחשבה בקדשים ואדרבה משמע מד' רבינו ז"ל דלענין גוף ההקדש לא מועיל מחשבה וכנ"ל ודלא כהגאון ז"ל דאזיל בתר איפכא

בדף ל"ט מדה"ס הקשה מעכת"ה בהא דפריך בש"ס דנדרים (ח') אהא דאמרי' דנשבעין לקיים את המצוה כו' והא מושבע ועומד מהר סיני הוא וע"ז הקשה לפי"מ דאמרי' בחולין (ק') דלכך לר"י חל איסור גיד על טמאה משום דגיד לבני יעקב נאסר וחשיב עיד"ז איסור חמיר וא"כ לפמ"ש המשל"מ בפ"ב מה' מלכים דב"נ מוזהרים על שבועה וא"כ אף דבכל