אמרי כהן מב

ואפי' להרהר אסור ומכ"ש שלא יניח ידו על פיו ויקרא ק"ש כדס"ל לחד מ"ד התם

ועפי"ז מתורץ קו' הפרמ"ג במ"ז (סי' פ"ה סוסק"א) עמש"כ הרמ"א ביו"ד (סי' רפ"ב סי"ט) דהרהור במבואות המטונפות אסור משום כבוד התורה וע"ז הקשה דתיפ"ל מהא דאמרינן בשבת (ק"נ.) מחניך קדוש מה"ת עכ"ק והניח בצ"ע ע"ש. ולהנ"ל ניחא דרמ"א אתי לאשמעינן דהרהור במבואות המטונפות אסור אף במהלך ולכן הוצרך ליתן טעם משום כבוד התורה וכדילפינן בש"ס הנ"ל מקרא דכי דבר ה' בזה אבל משום מחניך קדוש ליכא במהלך דלאו מחניך הוא וכנ"ל ויומצא לפי"ז ד"ח להלכה דבמהלך ליכא איסור תורה להרהר דבר שבקדושה במבואות המטונפות ורק מדרבנן משום מלא עיניו או משום כבוד התורה ויש לעיין בכ"ז ודו"ק היטב

והנה במה דאמרינן בש"ס דברכות ובשבת שם דבכמ"ק מותר להרהר בד"ת חוץ מבית המרחץ וביהכ"ס והכי קיי"ל להלכה, יל"ע בזה דהרי קיי"ל כר"ח דאמר בברכות (דף כ':) דהרהור לאו כדבור דמי וא"כ למה יותסר הרהור בדבר שבקדושה אפי' אם ליכא מיעוטא דקרא דדבר מכ"מ הרי בכל מקום הרהור לאו כדבור דמי ולמה יאסר בהרהור ד"ת במקום מטונף. ועפרש"י בשבת (ק"נ.) ד"ה והי' מחניך קדוש שהבאתי לעיל שכפיה"נ נזהר מזה. ולכאורה נלפע"ד להוכיח כדעת הגר"א ז"ל בביאוריו לש"ע או"ח (סי' מ"ז) שפיקפק אהא דאיתא בש"ע שם דהמהרהר בד"ת א"צ לברך ברכה"ת דהא בת"ת כתיב והגית בו וגו' והגיון הוא בלב כדכתיב והגיון לבי וא"כ מקיים מצות ת"ת בהרהור לחוד עיי"ש. ובחידושי למס' מגילה הבאתי דבריו ז"ל וכתבתי די"ל דגם ד' הש"ע הם כן דמקיים מצות ת"ת בהרהור והא דאין מברכין אהרהור דת"ת הוא מטעם אחר דאין מברכין על המחשבה כמו דאין מברכין על ביטול חמץ וכ"כ באמת הטעם הלבוש הובא בפרמ"ג במ"ז שם סק"ב עיי"ש, ולפי"ז שפיר נכון מה דאסור להרהר בד"ת בביהכ"ס ובית המרחץ אע"ג דבכה"ת הרהור לאו כד"ד ת"ת שאני דמקיים המצוה בהרהור ג"כ והו"ל דבר שבקדושה דאסור במקום מטונף. ואמנם מצאתי ראיתי בס' קרית ספר על הרמב"ם ז"ל מהמבי"ט ז"ל בה' ק"ש שכ' דהא דאסור להרהר בד"ת במקום מטונף אף דהרהור לאו כדבור דמי מכ"מ אסור להרהר דבר שבקדושה במקום שאינו נקי עיי"ש וא"כ א"ר לד' הגר"א ז"ל וכמובן

וראיתי בצל"ח לברכות שם שהקשה דבפלוגתת רבינא ור"ח אי הרהור כדבור דמי יש סתירה דבש"ע (סי' ס"ב סעי' ד') פסק כרבינא דהרהור כד"ד (ובסי' קפ"ה ס"ב ובסי' ר"ו סעי' ג') פסק כר"ח דלאו כד"ד ע"ש מ"ש לישב ע"ז ועפר אני תחת כפות רגלי מרן הנוב"י ז"ל דלפע"ד איני רואה שום סתירה דבש"ע (סי' ס"ב סעי' ד') איתא דאם מחמת חולי או אונס אחר קרא ק"ש בלבו יצא ע"ש והיינו דאף דקיי"ל דהרהור לאו כד"ד כר"ח מכ"מ דעת הש"ע לחלק דבמקום אונס יוצא בהרהור והא דכ' בש"ע (סי' קפ"ה ס"ב) בברכהמ"ז דבלבד שיוציא בשפתיו היינו בלא אונס אינו יוצא בהרהור לבד וכמו"ש המג"א באמת שם סק"א וז"ל ונ"ל דאם מחמת חולי או אונס אחר קרא ק"ש בלבו יצא עכ"ל וכן בש"ע (סי' ר"ו ס"ג) איירי בלי אונס ולכן צריך להוציא הברכה בשפתיו משא"כ במקום אונס באמת סגי שיהרהר הברכה בלבו וכמו"ש הטו"ז (בסי' ס"ב סק"א) עיי"ש וע"ע בלשון הב"י (בסי' ס"ב) שאחר שכ' דקיי"ל הלכה כר"ח דא"י יד"ח בק"ש בהרהור עד שיוציא בשפתיו הביא בשם א"ח שכ' דלפי"ד הירושלמי נראה שאם מחמת חולי או אונס אחר קרא ק"ש בלבו יצא עש"ה והיינו שמחלקינן דבמקום אונם גם ר"ח יודה דמהני הרהור ויוצא בזה יד"ח [וכפיה"נ דאף אם אח"כ נסתלק האונס א"צ לחזור ולקרות עוה"פ לר"ח] וכן סתם בשלחנו הטהור ולפלא על רבינו הצל"ח שלא הרגיש בכ"ז

והנה ראיתי בפרמ"ג בא"א (סי' פ"ג סק"ה) שהקשה בהא דפריך בברכות (דף כ"ו:) אהא דאמרינן דצריך להרחיק מצואה מלפניו אפי' מונחת חוץ לד"א כמלא עיניו מר"ח דאמר דאדם עומד כנגד ביה"כ ומתפלל ע"ש ומ"פ ודלמא הרהור שרי חוץ לד"א ותירץ דר"ח לשיטתו דס"ל דהרהור לאו כדבור דמי וא"כ להתפלל משמע ע"כ דבור עכ"ד ז"ל ולפלא על מאור עינינו הפרמ"ג ז"ל שלא הרגיש דעדיין יקשה לפי"מ שמצדד המג"א (בסי' ק"א סק"ב) דאע"ג דקיי"ל דהרהור לאו כד"ד מכ"מ תפלה שאני דגמרינן מדכתיב ולעבדו בכל לבבכם איזו עבודה שבלב זו תפלה וא"כ העיקר תלוי בכונת הלב והקב"ה יודע מחשבות עייש"ה וא"כ אפי' לר"ח י"ל דמתפלל היינו בהרהור דיצא בזה יד"ח תפלה ואמנם בעיקר קושי' הפרמ"ג הנ"ל י"ל דהרי כבר כתב הפרמ"ג במ"ז בר"ס ע"ט הובא לעיל דלשי' הרא"ש ז"ל כל לפניו כמלא עיניו הוי בכלל חניי' ואסור אפי' הרהור בד"ת מדרבנן עכ"פ כמו בתוך ד"א עיי"ש והעיקר להלכה כד' הרא"ש ז"ל כמו"ש הב"י (בסי' ע"ט) וא"כ אפי' הרהור אסור ושפיר מקשה מר"ח דהיכן מתפלל כנגד ביה"כ הלא אפי' בהרהור אסור להתפלל ולד' הרשב"א ז"ל דהרהור מותר בלפניו כמלא עיניו בעכצ"ל כתי' הפרמ"ג הנ"ל ויסבור דלר"ח דהרהור לאו כד"ד גם תפלה א"י בהרהור וכמו שמסיק המג"א שם ודו"ק

ועתה נבא לנידון שאלתינו אם יש איסור הרהור בד"ת נגד מי רגלים הנה כבר ביררנו הדין מש"ס ופוסקים דיש חילוק בין ערוה לצואה דבערוה אין איסור להרהר כנגדו כדכתיב ל"י בך ערות דבר דמשמע רק דבור משא"כ בצואה יש איסור גם בהרהור מדכתיב והי' מחניך קדוש דקאי גם אהרהור וכה ראיתי בחידושי חתם סופר למס' שבת (דף ק"נ) שהעיר בהא דיליף מקרא דל"י בך ערות דבר דמותר להרהר, כנגד הערוה מדכתיב דבר והא דבר דכתיב בקרא קאי אערוה והכי הו"ל למידרש קרא דערות דבר דרק דבור של ערוה אסור כגון קול באשה משא"כ להרהר בערוה בשעת אמירת דברי קדושה מותר ומהכ"ת לומר דדבר קאי אאדם האומר דבר שבקדושה עכ"ק עיי"ש שהניח בצ"ע. ולפעד"נ דלק"מ דבאמת דעת הרמב"ם ז"ל וכן סתם בש"ע או"ח (סי' ע"ה ס"ג) דהא דקול באשה ערוה היינו רק שאסור לשמוע ולא לענין שאסור לקרות ק"ש אז ולכן לא כתבו רק בלשון דיש ליזהר ע"ש בש"ע ועי' בב"י שם והטעם נראה דהא עיקר איסור בערוה כנגדו איננו רק בראי' דבראי' תלי' רחמנא כדכתיב לא יראה וגו' וכמבואר בש"ע שם (סעי' ו') דבלילה או שהוא סומא מותר לקרות כנגד ערוה דליכא ראי' משא"כ בצואה צריך להרחיק כמלא עיניו אפי' בלילה כמבואר בש"ע (סי' ע"ט סעי' א') ולכן לא שייך איסור דקול באשה לענין קריאת דבר שבקדושה דעכ"פ לא חזי לי' ולא קרינן בי' לא יראה וגו' וא"כ מתורץ קושי' החת"ס הנ"ל דלכן לא מצי דריש לקרא דלא יראה בך ערות דבר לענין הערוה גופה דקול אסור והרהור