אמרי כהן מא

בפי כל הפוסקים להיפך ואי הוי ד' רבינו הגדול הרמב"ם שאסור הרהור בערוה ל"ה שתקו מלהביא דעתו ז"ל וגם מש"ס דשבת שם הנ"ל לפרש"י מפורש להיפך והוכחתם שהוכיחו ממה דל"כ רבינו ז"ל שיניח ידו לתוך פיו ויקרא ק"ש כש"ס דברכות (כ"ד:) והוצרך החזרת פניו דוקא לק"מ לפע"ד דהרי ר"ה בשם ר"י אמר כן ור"ח פליג עלה החם וסובר דל"מ הנחת ידו לתוך פיו במקום שאסור לקרות ק"ש ואפי' הי' קורא צריך להפסיק והכי קיי"ל בטוש"ע או"ח (סי' פ"ה) ועי' בלשון הב"י שם שכ' אהא דלא ילך אדם במבואות המטונפות ויניח ידו על פיו ויקרא את שמע וז"ל מחלקות ברייתות ואמוראים בס"פ מי שמתו (כ"ד:) ופסקו כל הפוסקים כדברי האוסר ולאו לקרות אלא אפי' להרהר אסור דהכי אמרינן התם עכ"ל ע"ש וא"כ א"א לי' להרמב"ם ז"ל ליתן עצה זו דיניח ידו על פיו ויקרא דלא קיי"ל כן, וגם להרהר את הק"ש כנגד הערוה א"א דהא הרמב"ם ז"ל פס' בפכ"ב מה' ק"ש ה"ח דאינו יוצא יד"ח בהרהר ק"ש בלבו ע"ש ואף שפ' בפ"א מה' ברכות ה"ז בכל הברכות יוצא בהרהור ע"ש צ"ל דק"ש שאני עי' בזה בפרמ"ג א"א (סי' קפ"ה סק"א) וע"ע בפרמ"ג בא"א (סי' ס"ב סק"ב) שכ' בשם הר"מ אלשקר וא"ר דק"ש א"י בשמע משל חבירו דכתיב ודברת בם יעיי"ש, ומה שאמרו בק"ש יניח ידו לתוך פיו בש"ס דברכות הנ"ל עי' בפרישה שפירש דהיינו שקורא כ"כ בלחש שאינו ניכר כלל שמרחש בשפתיו ע"ש, וזה אסור להלכה לדידן כנ"ל ולכן אין עצה בערוה רק החזרת פניו כמו"ש הרמב"ם ז"ל [ומש"כ בכל"ח הנ"ל דחד דינא אית להו לערוה ולצואה ומ"ר דבעי דוקא החזרת פניו ומשמע מדבריו דבצואה ומ"ר ג"כ מותר לקרות בהחזרת פנים אפי' בתוך ד"א כמו בערוה הוא טעות במחכ"ת דמפורש בש"ס ברכות (כ"ו.) דגם לאחריו צריך להרחיק מצואה ד"א ע"ש והכי קיי"ל ואינו דומה לערוה דבראי' תליא מילתא וכיון שהחזיר פניו ליכא איסור משא"כ בצואה דמחניך קדוש כתיב גם באינו רואה אסור וז"פ וברור]

והנה בש"ס דברכות (דף כ"ד) הנ"ל אמרינן אהא דאר"ה הי' מהלך במבואות המטונפות מניח ידו על פיו וקורא ק"ש ומי אר"ה הכי והאר"ה ת"ח אסור לו לעמוד במקומות המטונפות לפי שא"א לעמוד בלי הרהור תורה ומשני דל"ק כאן בעומד כאן במהלך עש"ה ולכאורה הדבר פלא דלמה במהלך מותר להרהר בד"ת במקום מטונף ובחידושי הרשב"א ז"ל כתב דדוקא בעומד איכא משום מחניך קדוש אבל לא במהלך ע"ש והדבר צ"ע ועי' בס' מעון הברכות על מס' ברכות שם מ"ש בזה וראיתי בס' גליוני הש"ס מהגאון מוהר"י ענגיל ז"ל על ס' זרעים שביאר דברי הש"ס עפי"מ דמבואר לקמן (כ"ה:) דרק כשהצואה בתוך ד"א של אדם הוא דאסור בדבר שבקדושה אבל לא כשהיא חוץ לד"א והטעם מובן משום דד"א הוא רשותו של אדם וע"כ כשהצואה היא תוך ד"א הו"ל צואה ברשותו ואיכא משום והי' מחניך קדוש דמחנה היינו הרשות וא"כ לפי המבואר בטוש"ע חו"מ (סי' רס"ח) ובסמ"ע שם סק"ג דעת הראב"ד דד"א של אדם דקונין לו הוא רק בעומד אבל במהלך אין לו ד"א ע"ש וע"כ ה"נ במהלך לענין צואה כיון דמהלך אין לו ד"א א"כ הו"ל כאלו היתה צואה חוץ לד"א דמותר בדבר שבקדושה עכ"ד ז"ל ודבר חכמה היא ולכאורה דבריו תמוהין דהא איסורא דלומר דבר שבקדושה אצל צואה היא דאורייתא מקרא דוהי' מחניך קדוש והאיך נפרש הטעם משום דד"א ש"א קונין לו ולהתיר מכח זה מהלך כנ"ל והא זה שד"א ש"א קונין לו הוא רק תקנה דרבנן כמבואר בפ"ק דב"מ והאיך יהי' זה טעם דקרא ואך מצינו כעי"ז ברז"ה ז"ל במאור לשבת ר"פ הזורק שכ' דטעמא דחייב במעביר ד"א ברה"ר בשבת משום שד"א קונין לו והו"ל כרה"י והמוציא ממנו כמוציא מרה"י לרה"ר וכבר תמה עליו הגאון מלבוב ז"ל בספרו שו"מ מהדו"ג ח"ג (סי' ע"ט) דהא דד"א קונין הוא רק מדרבנן עיי"ש מ"ש בזה וא"כ יש להגלה"ש תנא דמסעי' לי' הרז"ה ז"ל

ואמנם צע"ג ע"ד הגז"ל דמה הועיל בזה שבמהלך ליכא איסור דד"א כיון שאינו רשותו אבל הרי מפורש בש"ס דברכות (כ"ו.) דהא דמועיל הרחקת ד"א הוא רק לאחוריו אבל לפניו מרחיק כמלא עיניו והכי קיי"ל וא"כ האיך ילך במבואות המטונפות ויניח ידו על פיו ויקרא ק"ש הרי כיון דהולך הצואה לפניו ג"כ ובלפניו צריך להרחיק כמלא עיניו ואפי' רחוק מד"א וא"כ אינו תלוי בזה שד"א ש"א קונות לו וא"כ גם המהלך יותסר דל"ש סברתו הנזכרת. ואולי יש לקיים דברי הגאון ז"ל לדעת הרשב"א ז"ל המובא בש"ע או"ח (סי' ע"ט סעי' ב') דסובר דבהיתה צואה ברשות אחרת והוא רואה אותה אסור לקרות כנגדו כיון דרואה אותה ל"מ הפסקה ושינוי רשות והיינו דסובר דלא יראה בך ערות דבר קאי נמי ארישא דקרא אצואה ולכן כל היכא שרואה אסור מה"ת ואפי' ברשות אחר וכ' הפרמ"ג במ"ז בסי' הנ"ל סק"א דלד' הרשב"א ז"ל יומצא דהרהור כנגד צואה המונחת חוץ לד"א כמלא עיניו מותר שהרי בערוה נמי הרהור מותר מדכתיב דבר ה"ה צואה כיון דבכאן לית מחניך רק מכח לא יראה ילפינן לה עכ"ד ז"ל עיי"ש וא"כ שפיר משני בש"ס שם אהא דמקשה דהרי אסור להרהר בד"ת במבואות המטונפות דמהלך מותר והיינו כיון דבמהלך ליכא ענין ד"א ש"א שקונות לו כד' הגז"ל הנ"ל וא"ל דעכ"פ איכא איסור דכמלא עיניו ז"א דהא במלא עיניו מותר להרהר וכנ"ל ור"ה בשם ר"י ס"ל דגם אם יניח ידו על פיו וקורא מותר דהוא כמו הרהור שמותר במהלך ודו"ק

והנה ר"ח פליג עלה התם ואמר דגם במהלך אסור לקרות אפי' במניח ידו על פיו ואיכא למימר דטעמי' דגם במלא עיניו איכא איסור הרהור מדרבנן וכשי' הרא"ש ז"ל שחולק על הרשב"א ז"ל הובא בפרמ"ג במ"ז שם דהאיסור דמלא עיניו בצואה איננו משום לא יראה בך ערות דבר דזה לא קאי אצואה רק הוא איסור דרבנן בעלמא ולכן גם הרהור אסור בה מדרבנן כמו בצואה בתוך ד"א ע"ש בד' הפרמ"ג שם

ועפ"י יסוד זה יתיישב מה דאמרינן בש"ס דברכות שם תניא כותי' דר"ח הי' מהלך במבואות המטונפות לא יקרא ק"ש ולא עוד אלא שאם הי' קורא ובא פוסק לא פסק מאי וכו' ראב"א אמר מהכא כי דבר ה' בזה עש"ה ויפלא מאד דמדוע הוצרך לחפש קראי ע"ז והרי האיסור הוא מדאורייתא מקרא דוהי' מחניך קדוש ולפי הנ"ל י"ל דבאמת גם לר"ח דקיי"ל כותי' ליכא איסור דמחניך קדוש כיון דהוא מהלך ל"ה מחניך קדוש וכיסוד הנ"ל רק דס"ל לר"ח דעכ"פ איכא איסור מדרבנן משום מלא עיניו ולכן שואל לא פסק מאי והביא מקרא כי דבר ה' בזה דעכ"פ הוא בזיון לדבר שבקדושה אם קורא במבואות המטונפות דלא גרע ממלא עיניו שצריך להפסיק מלומר דבר שבקדושה