אמרי כהן לח

ונפרד משעוה הוא משקה מז' משקים כנודע ושאול וב"ב אוכלי טהרות היו כדמשמע בקרא וכיון דיהונתן הי' אז טמא למת כי הכה מצב הפלשתים ותרד לאכול בטהרה ומה עשה אכל פחות מכביצה שאינו מקבל טומאה רק אילו לקח מהדבש הזב מהחלות והלך ע"פ השדה זה קרוי משקה כמו"ש התוס' והרשב"ם ובמשקים אין שיעור וא"כ כשיגיע לפיו יטמאנו ולכן לקח מהחלות שהם קרוים אוכל ובעי שיעור כביצה והוא לקח פחות מזה ונתנו לתוך פיו ועיי"ש בד' בארוכה דפח"ח סו"ד נשמע מזה דגם באוכל שייך ד"ז דמטעמת א"צ ברכה דהא ע"ז אמרו לשאול דמטעמת א"צ ברכה ואע"ג דאוכל הוי וכנ"ל וכ"כ הפרמ"ג באו"ח שם בא"א סק"ו בפשיטות דאין חילוק בין אוכל למשקה ובתרווייהו פחות מכשיעור א"צ לברך גם לפניו לדיעה הא' בש"ע שם מכח דמטעמת א"צ ברכה ע"ש

אכן עיקר הדבר שדן הגאון בעל חו"י ז"ל בטועם דגים בעש"ק לאחר בישולם מכח טועמי' חיים זכו דהו"ל כמטעמת דא"צ ברכה דמסתמא איירי לאחר שנגמר בישולם כראוי לידע אם טובים המה כמו שנוהגין עכשיו עדיין תליא בפלוגתא דרבוותא אם ד"ז מיקרי מטעמת בכלל דהא המג"א שם הביא מחלוקת רש"י והרוקח מהו נקרא מטעמת דד' רש"י ז"ל בברכות (י"ד.) מטעמת נקרא שטועם לידע אם צריך מלח או תבלין אז א"צ ברכה ומשמע דבאוכל קצת ממנו לאחר הבישול לידע אם הוא טוב מיקרי אכילה וצריך לברך אבל לד' הרוקח משמע דאפי' כוונתו לאכילה דומיא דיהונתן רק כיון שטעם רק מעט ורצה לאכול יותר הר"ז מטעמת שא"צ ברכה והמג"א סיים שם דסברא שני' נ"ל עיקר ופי' ביד אפרים לאו"ח שם מהגאון רז"מ ז"ל דכונת המג"א דסברת רש"י בפי' מטעמת נ"ל להמג"א עיקר ונמצא לפי"ז דבטועם דגים בע"ש לאחר בישולם אין ספק שצריך לברך דהא ל"ה בכלל מטעמת להנ"ל אבל המחציהש"ק שם מפרש ד' המג"א הנ"ל במש"כ שסברא שני' נ"ל עיקר היינו סברא שני' בש"ע דדוקא בטועם ופולט א"צ לברך מכח מטעמת עש"ה ונמצא לפי"ד דהמג"א לא הכריע בין רש"י להרוקח ועדיין נשאר בספק בטועם לאחר הבישול אם צריך ברכה מכח מטעמת שא"צ ברכה והבן

ואמנם לפי"ז דהדבר תלוי בפלוגתא אם טועם התבשיל לאחר שנגמר בישולו מיקרי מטעמת דלד' רש"י ל"ה זה בכלל מטעמת ולד' הרוקח ג"ז מיקרי מטעמת הי' מקום לדון דאם טועם ובולע התבשיל לאחר גמר בישולו אפי' פחות מכשיעור צריך לברך אפי' לד' הרמ"א שהניח הדבר בספק (בסוס"י ר"י) וכ' דהו"ל ספק ברכות להקל מכ"מ בכאן הרי איכא ספק ספיקא להחמיר היינו שצריך לברך עליו שמא הלכה כד' הפוסקים דרק בטועם ופולט א"צ לברך אבל בטועם ובולע מברך אפי' בכ"ש והוא דיעה השני' בש"ע שם שהוא דעת ר"ח בתוס' ברכות שם ואת"ל דגם טועם ובולע הוא בכלל מטעמת וא"צ לברך בכ"ש עדיין יש ספק בטועם מהתבשיל לאחר גמר בישולו שצריך לברך דשמא הלכה כדעת רש"י דטועם היינו לידע אם צריך מלח או תבלין אבל בטועם קצת לאחר הבישול כמו שטועמין דגים בעש"ק משום טועמי' חיים זכו לא מיקרי מטעמת ושוב צריך לברך אפי' בכ"ש וא"כ איכא ס"ס שצריך לברך

ואך גם בכ"ז אין הדבר פשוט שצריך לברך דהפרמ"ג בפת"כ בפתיחה לה' ברכות או"ק ד' עלה ונסתפק בהא דקיי"ל ספק ברכות להקל האיך הדין במקום דיש ס"ס בחיוב ברכה אם צריך לברך ול"א בי' ספק ברכות להקל או לא שנא בין ספק א' לב' ספיקות ובכל גווני אמרינן ספק ברכות להקל וכתב דלמדס"ל דספיקא דרבנן להקל מקילינן גם בס"ס ה"ה דא"צ לברך אפי' במקום שיש ב' ספיקות בברכה כיון דחיוב ברכה הוא מדרבנן ע"ש ובמשל"מ פ"ח מאה"ט ה"ה מש"כ לענין ס"ס בדרבנן והביא מד' התוס' דעירובין (ל"ה) ד"ה ספק לא טבל דמשמע מד' דאפי' בס"ס אזלינן לקולא בדרבנן ע"ש

ועוד יש לדון בניד"ז כיון דהשני ספיקות הם מכח ספק פלוגתא דרבוותא אם זה מיקרי ס"ס עיי' בש"ך יו"ד (סי' ס"ו סוסק"י) ובפמ"ג שם מש"כ בשם המנ"י וע"ע בפמ"ג לאו"ח (סי' תפ"ט) בא"א ס"ק י"ג שצידד לומר דס"ס מכח פלוגתא דרבוותא הוי כס"ס משם אחד דל"ה ס"ס ועיי"ש הגם שמד' הפמ"ג ליו"ד (סי' ק"י) בסופו בחידושי דינים שבשפ"ד אות ג' משמע דעתו להלכה דס"ס ע"י פלוגתא דרבוותא הוי ס"ס ע"ש מ"מ הנך רואה שיש חולקים בדבר וס"ל דלא מיקרי ס"ס בכה"ג וא"כ עדיין יש צדדים לומר דגם בטועם דגים בעש"ק לאחר הבישול פחות מכשיעור לא יברך דאע"ג דהוי ס"ס בפלוגתא דרבוותא שיברך כמשכ"ל מ"מ י"ל דזה לא מיקרי ס"ס כלל ואפי' נימא דהוי ס"ס בכזה עדיין יש להסתפק אם צריך לברך במקום שיש ס"ס להחמיר בברכה ול"א גם בזה ספק ברכות להקל כמ"ש הפמ"ג הנ"ל וכיון שכן יפה עשה מרן שליט"א ברוב חסידותו שלא רצה לכנוס בפלוגתא דרבוותא בטעימת דגים בעש"ק ונתן שיעור כזית שיצטרך לברך אליבא דכ"ע אפי' א"נ דהו"ל כמטעמת כמובן

ובעמדי בהאי ענינא נלפע"ד לעורר ענין חדש וגדולה היא אלי בעיקר תקנת חז"ל שתיקנו לברך ברכת הנהנין על כל מין ומין לפניו וכן לאחריו אם שלפי המסקנא בסוגי' דר"פ כיצד מברכין (דף ל"ה.) נראה שזה היא מכח שאסור לו לאדם שיהנה מן העוה"ז בלא ברכה דכל הנהנה מן העוה"ז בלי ברכה כאלו נהנה מקדשי שמים יעיי"ש מכ"מ נראה דאין זה בלבד עיקר הטעם על ברכת הנהנין דאי משום הא בלבד הא סגי בברכה שלפני' הרי כבר יצא מידי מעילה כיון שבירך פ"א ולמה כשאכל או שתה תיקנו שיברך גם מלאחריו בשיעור אכילה ושתי' וע"כ דמלבד הטעם של מעילה הנ"ל הי"ל לחז"ל עוד טעמים בתקנתם ברכת הנהנין ובשגם דבש"ס ברכות הנ"ל מפורש עוד טעמים להצריך ברכה מלפניו ולא אידחי לגמרי עייש"ה וע"כ צ"ל דכיון שכבר תקנו חז"ל לברך ברכת הנהנין מלפני' מכח מעילה שאסור לאדם שיהנה מהעוה"ז בלא ברכה שוב תיקנו לברך אף במקום דליכא משום מעילה מכח טעמים אחרים שהי' להם וכמובן וזה נראה הטעם שהצריכו חז"ל לברך על כל מין ומין ברכתו הראוי' לו דייקא אינו משום זה דאי לא"ה הי' מעל דאי לטעמא דמעילה היינו שאסור לאדם שיהנה מן העוה"ז בלא ברכה לא הי' צריך לברך על כל דבר ברכתו הראוי' לו והי' סגי לברך על הכל ברכת שהכל, וכמו"ש הרבינו יונה בברכות רפ"ו בד"ה מאי תקנתי' וז"ל וה"ה שאפי' שאם לא יברך אלא ברכת שהכל יצא בה מידי מעילה דתנן ועל כולם אם אמר שהכל יצא אלא שצריך ללמוד כדי שיברך