אמרי כהן לה

פו"ר עיי"ש וא"כ למה בזמה"ז מותר למכור ספ"ת אחר שכבר קיים מצות פו"ר הא י"ל דהא דמתירין בש"ס למכור ספ"ת בשביל קיום מצות לערב קאי על זמן הבית משא"כ כעת לאחר החורבן דמהראוי הי' לגזור ע"ז ולבטל המצוה דלערב לגמרי וכנ"ל ותי' מעכת"ה דרבי ישמעאל שאמר בב"ב שם כנ"ל כיוון אזמן תיכף לאחר החורבן שהיו גזירות משא"כ עתה דליכא גזירות כאלה חלילה ועוד תירץ דרי"ש לא סבר כרבי יהושע דיש מצות לערב אל תנח ידך ולכן אמר כנ"ל אבל אנן קיי"ל כר"י ומשו"ה מוכרין ספ"ת גם בשביל לקיים מצות לערב וגו' עכדמעכ"ת, ולפע"ד לא נהירא מה שתירץ מעכ"ג דהא כתב הרמ"א באה"ע (סי' א' סעי' ג') דנהגו שלא לכוף אפו"ר ובבי"ש שם (בס"ק ו') כתב בשם המרדכי ואגודה דבחו"ל אין כופין גם דין הוא שנגזור ע"ע שלא לישא אשה אלא דאין גוזרין גזירה על הציבור אא"כ רוב הציבור יכולים לעמוד בו הלכך עכ"פ אין כופין אם אינו מקיים פו"ר אפי' בא"י עש"ה הרי נשמע מזה דגם אנן סמכינן אהא דרי"ש בב"ב הנ"ל דמה"ט לא כפינן אפו"ר בזמה"ז אף דליכא גזירות כ"כ וגם קיי"ל דאיכא מצות לערב אל תנח ידך וכמו"ש בש"ע שם (ס"ח) והביא בשם י"א דאפי' יש לו בנים ימכור ספ"ת כדי שישא אשה בת בנים עש"ה וא"כ הדקול"ד כנ"ל דמנ"ל דד דדינא דר"י בש"ס דמוכרין ספ"ת כדי לישא אשה בת בנים נאמר גם בזמה"ז, והנלפע"ד בישוב קו' כת"ה דשפיר יש הוכחה להפוסקים שפסקו דמוכרין ספ"ת בשביל מצות לערב אל תנח ידך מהש"ס דיבמות (ס"ב:) שם במקומו דד"ז שייך גם בזמה"ז ולאו דוקא בזמן הבית דהא טעמם הוא משום דהי"ל גירסא בש"ס דיבמות שם מתניתין דלא כרבי יהושע דתניא רי"א נשא אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו הי"ל בנים בילדותו יהיו לו בזקנותו כו' ופרש"י מתני' דקתני לא יבטל אא"כ יש לו וכו' הא אם יש לו מבטל דלא כר"י ופסקינן הלכה כר"י ולכן פסקו הפוסקים הנ"ל דהלכה כר"י דפליג אמתני' וס"ל דאפי' בכבר קיים פו"ר מוכרין ספ"ת בשביל לישא אשה בת בנים וכמו"ש הבית יוסף באה"ע (סי' א') באורך כ"ז עיי"ש. ומעתה אם נאמר דרבי יהושע לא אמר כן רק בזמה"ב ולא בזמה"ז וכנ"ל מנ"ל להש"ס לומר דמתני' לא אתיא כר"י ולעשות פלוגתא חדשה ולימא דמתני' דקתני הא אם יש לו מבטל איירי בזמה"ז דליכא מצות לערב ור"י קאי אזמן הבית ומדלא משני בש"ס הכי ש"מ דפשיטא לי' להש"ס דר"י דאמר דאיכא מצות לערב אל תנח ידך קאי גם אחר החורבן וא"כ ל"ק כלל קו' מעכת"ה וכמובן ודו"ק

במצות מילה או"ק ה' מפלפל כ"ג בדברי המחציהש"ק או"ח (סי' תמ"ד ס"ק י"א) שצידד לומר דמצ"ע שעל האב ל"ה רק ביום השמיני ולא אח"כ והביא ראי' מד' הקי"ס על הרמז"ל מהמבי"ט ז"ל בריש ה' מילה שמוכח כן מדבריו ז"ל וכן בקובץ על הרמז"ל ה' מילה מפלפל בזה. עפי"ז עלה בדעתי לישב ד' הרוקח בה' לולב (סי' ר"כ) שכתב דמילה ל"ה מצ"ע שהזמן גרמא אף שזמנה קבוע ביום הח' מ"מ כל הימים שיבואו אח"כ תשלומי דיום הח' נינהו עכדב"ק ומאז תמהתי ע"ד הרוקח מירושלמי מפורש בפ"א דר"ה ה"א דאיתא שם בזה"ל ר"ח בעא קומי ר"י כתיב וביום השמיני ימול עבר ולא מל (פי' ביום השמיני אם עובר בבל תאחר, פנ"מ) א"ל כי תדר נדר לה' אלקיך לא תאחר לשלמו דבר שהוא ניתן לתשלומין יצא זה שאינו ניתן לתשלומין (פי' דכתיב לשלמו דמשמע דבר שניתן לתשלומין שהוא משלם למחר או באיזה יום והוי כמו שהקריב בו ביום שנתחייב להקריבו יצא זה מילה ביום השמיני שאינו ניתן לתשלומין להיות כביום שנתחייב שאף שחייב הוא למולו מ"מ יום השמיני א"א להשלימו, פנ"מ) עש"ה הרי להדיא דמילה שלא בזמנה ל"ה תשלומין ביום הח' ודלא כהרוקח הנ"ל והוא תמי' עצומה ומצאתי אח"כ בס' כל"ח עה"ת פ' לך שהרגיש בזה ע"ש שנדחק לישב, ואך לפי"ד המפו' הנ"ל ניחא דהא הירושלמי שרוצה לומר שעוברין בבל תאחר בלא מל ביום השמיני בודאי קאי על האב שעליו מוטל למול בנו ביום הח' ובזה שפיר אמרי' בירושלמי שאין לו תשלומין אח"כ דהא מצ"ע שעל האב בטיל אח"כ ואיננה רק במילה בזמנה ומש"כ הרוקח דכל הימים שיבואו אח"כ הם תשלומי דח' כוונתו על המצ"ע שעל הבי"ד דזה מוטל לעולם על הבי"ד עד שיגדל ולכן הוא תשלומין דח' שהוא מילה בזמנה אבל המצוה שעל האב הרי נתבטלה אחר יום הח' ודו"ק

עוד ראיתי לו לכ"ג במצוה הנ"ל שהביא מד' הדרך פקודיך במצות מילה אות ו' שכ' דאם בא להתגייר וצריכין למולו והוי סכנת נפשות אפשר שיכולין למולו כי בלעדו ל"ה ישראל ויכול לסכן עצמו והביא מד' הפנים יפות פ' נצבים שכ"כ עכ"ד, ולפעד"נ דד"ז תליא באשלי רברבי דכבר נודע מחלוקת הראשונים ז"ל במקום שא"צ מן הדין לקדש את השם אי רשאי להחמיר ע"ע ולמסור נפשו ע"ז דד' הרמב"ם בפ"ה מה' יסוה"ת דאסיר למסור נפשו למיתה במקום שא"צ מן הדין ואם מסר נפשו במקום שא"צ הר"ז מתחייב בנפשו ורבים חולקים עליו ומתירים למסור נפשו אכל המצות אע"ג דליכא חיובא מדינא למסור נפשו עלייהו וכ' הפר"ד בדרך האתרים דרוש שני בשם המהרימ"ט בדרשותיו סו"פ חולדות דאפי' לשי' החולקים על הרמז"ל וס"ל דהרשות בידו למסור עצמו על קדוה"ש אף במקום שאינו מצווה מן הדין ה"ד בישראל דעכ"פ מצווין על מצ"ע דקדוה"ש בשום מקום אבל ב"נ שאינם מצווין לגמרי אקידוה"ש מה בצע לחבול בעצמו ולכן באמת אינו רשאי לחבול בעצמו עכ"ד עש"ה והנה בעיקר הדבר שיהא ב"נ מצווה לגייר עצמו לא מצינו בשום מקום, וביבמות (מ"ח:) אמרי' מפני מה גרים מעונין בזמה"ז אחרים אומרים מפני ששהו עצמם להכנס תחת כנפי השכינה, ובהגהות הגאון מוהריעב"ץ ז"ל שם העיר דהיכן מצינו ד"ז שמצוה על הנכרי לגייר עצמו שיהא נענש בשביל שאיחר להתגייר עיי"ש מש"כ ליישב. וע' בתשו' אמרי יושר ח"ב ממורי הגאון ז"ל (סי' ד' אוק"ד) מש"כ בזה ע"ש. וא"כ אין ספק שאין ב"נ רשאי לסכן עצמו בשביל לגייר א"ע כיון דאינו מצווה דהא אפי' במצות ב"נ מסקינן בסנהדרין סו"פ בן סו"מ דאינם מצווין אקידוה"ש ואפי' בע"ז ע"ש מכש"כ בשביל הגירות ובמקום שא"ח למסור נפשו הרי אינו רשאי לסכן עצמו כנ"ל ואין לומר כיון דבזה שמגייר עצמו הרי נעשה ישראל וישראל הרי רשאי למסור נפשו על המצות אע"ג דאינו מחויב לד' הסוברים כן כנ"ל ולכן שפיר רשאי למול עצמו לשם גירות אפי' במקום סכנה כיון דעיד"ז יהי' ישראל והו"ל כעין הא דאמרינן דגיטו וידו באין כאחד ז"א כיון דאנן אמילה דגר דנין וקיי"ל דאינו גר עד שימול ויטבול והמילה הוא קודם הטבילה דוקא כדפסקינן בש"ע יו"ד (סי' רס"ח) וא"כ אפי' לאחר המילה עדיין אינו נעשה ישראל כיון דלא טבל ודינו עוד כב"נ א"כ בודאי אסור לו למול עצמו בחשש סכנה כיון דב"נ אינו רשאי לחבול בעצמו במקום שאינו מחויב וכנ"ל: