אמרי כהן לג

כי מי יודע מזה שהוא בע"ק רק הוא יודע מזה בעצמו וא"כ ממילא גם אם הוא מהרהר בק"ש וכיו"ב אינו ידוע לכל דמנא ידעינן שאסור לו האמירה ומוכרח הוא להרהר ולכן בהרהור דבע"ק קמיפלגי ר"ח ורבינא בש"ס שם אי הרהור כד"ד ור"ח סובר דלאו כדבור דמי כיון דבכל מקום ג"כ אמרינן דדברים שבלב אינן דברים הכ"נ כלפי גבוה וקיי"ל כותי' דהרהור לאו כדבור דמי רק במקום אונס הידוע וניכר לכל שממילא ידוע גם מה שהוא מהרהר בהדברי קדושה אז אמרינן דהרהור כד"ד וכנ"ל

וכה ראיתי במחצהש"ק שם (בסי' קפ"ה סק"א) שכ' לפרש ד' המג"א שם שסיים דאם מחמת אונס קרא ק"ש בלבו יצא כמו בע"ק דכוונתו לה"ר מהא דתנן בברכות שם דבע"ק מברך על המזון לאחריו ולא לפניו כדמפרש בש"ס שם דלאחריו ברכהמ"ז הוא דאורייתא ומבואר שם בתר"י דהא דמברך לאחריו ר"ל ע"י הרהור אבל אסור להוציא בשפתיו וא"כ תיקשי למ"ד דהרהור לאו כד"ד וכדקיי"ל מה הועילו חכמים בתקנתם שיהרהר בלבו ברכהמ"ז אע"כ דאפי' לאו כד"ד מ"מ יצא כשהי' אנוס ול"ה יכול לקרות בפיו עכ"ד המחצהש"ק ז"ל עש"ה ולפי"ד צ"ל דהא דפליגי ר"ח ורבינא בש"ס דברכות שם אי הרהור כד"ד היינו בשאר מקומות אבל בבע"ק דאיירי מינה התם כ"ע מודים דאמרי' בי' הרהור כד"ד כיון שהוא אנוס וא"י לומר בפיו ולא זכיתי להבין דבריו ז"ל דהא בש"ס שם במקומו א"א להלום כלל דבריו ז"ל דמוכרח לומר דפליגי גם בבע"ק אי הרהור כד"ד או לאו כד"ד דהא רבינא אמר שם דזאת אומרת דהרהור כד"ד דאי ס"ד לאו כדבור דמי למה מהרהר וכו' פי' למה קתני במתני' שם בע"ק מהרהר בלבו מה מועיל ההרהור אי לאו כדבור דמי ולפי הנ"ל מה הוכחה יש דהרהור כד"ד בכמ"ק וכדפרש"י שם וכל אדם נמי יוצא יד"ח בהרהור ודלמא שאני התם דבע"ק אונס הוא ולכן יוצא יד"ח בהרהור משא"כ בכל אדם וכן ר"ח דאמר התם הרהור לאו כד"ד דאס"ד הרהור כדבור דמי יוציא בשפתיו ע"ש וקשה דלימא איהו לנפשי' דהא במקום אונס גם הוא מודה דהרהור כדבור דמי והכא בע"ק אונס הוא וא"כ ההרהור כד"ד א"כ יוציא בשפתיו ועיקר הדבר שהעיר המחצהש"ק הנ"ל דאי הרהור לאו כד"ד למה בע"ק מהרהר כפיה"נ הוא קושי' הש"ס שם עש"ה ולכן כל דברי המחצהש"ק הנ"ל נפלאו בעיני וצע"ג

ואמנם לפ"מ שכתבתי דאונס דבע"ק שא"י לכל העולם אונסו ל"א בי' הרהור כד"ד לר"ח ושפיר קמיפלגי בבע"ק א"כ לק"מ מהסוגי' לדעת הש"ע ואך לפי"ז צ"ע מה שסיים המג"א בלשונו כמו בע"ק דהא לפי דברינו הנ"ל אונס דבע"ק באמת ל"מ לדידן וצריך לדחוק ולומר בכוונתו ז"ל כמו בע"ק הנאמר בש"ס דברכות שם דיוצא בהרהור ק"ש למ"ד דהרהור כד"ד כ"ה נמי בחולה או שאר אונס שיוצא בהרהור אפי' לדידן ונקיט בע"ק אע"ג דלהלכה ל"מ אונס דבע"ק ואיכא למיטעי דאונס דבע"ק גם כן יועיל ז"א דהא בלא"ה בטלוה לטבילותא דעזרא ומותר לבע"ק לומר בשפתיו דברי קדושה וא"כ ליכא למיטעי מידי בבע"ק להלכה ונקטי' המג"א ז"ל רק לדוגמא שמצינו לפעמים שיוצא יד"ח בהרהור כמו בדבור וה"ה בשאר אונסין לדידן ודו"ק

ובעיקר הדבר שהוציא מרן הב"י ז"ל שבמקום אונס יוצא יד"ח ק"ש בהרהור מדברי הירושלמי כמו שהביא בשם הא"ח שהביא כן בשם הירושלמי כמושכ"ל יש להעיר לפע"ד הערה נפלאה בס"ד די"ל דהירושלמי לשיטתי' אזיל בדין זה משא"כ לשיטת הש"ס דילן וכמו שאגיד דהנה בירושלמי פ"ב דברכות סוף ה"א אמר ר"י ודברת בם מיכן שיש לך רשות לדבר בם פי' כשיצטרך להפסיק כמו במשנה שם ששואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד ע"ש ובפנ"מ שם ולפי"ז מתפרש לשון ודברת בם הנאמר בק"ש על מה שמדבר באמצע הק"ש בדברים אחרים ולא על גוף אמירת הק"ש וא"כ שוב אין להוכיח מלשון ודברת בם שא"י יד"ח ק"ש בהרהור כ"א בדבור וכמו"ש הרב התניא זצ"ל בש"ע שם דמקרא ודברת בם נתמעט הרהור בק"ש שאינו כדבור ע"ש וז"א לשי' הירושלמי דקרא ודברת בם לא קאי כלל אגוף הק"ש אבל לשיטת הש"ס דילן ביומא (י"ט:) וכ"פ בטוש"ע או"ח (סי' ס"ג סעי' י') דהקורא ק"ש לא ירמוז בעיניו וכו' מפני שנראה כקורא עראי וכתיב ודברת בם ודרשינן עשה אותם קבע ע"ש שד' ז"ל נובעים מש"ס דיומא שם ולפי"ז נראה דלשון ודברת בם קאי אאמירת ק"ש גופה שיעשה אותה קבע ולא עראי וא"כ שוב יש למעט הרהור מקרא דודברת בם כנ"ל וא"כ מנלן דלשיטת הש"ס יוצא יד"ח ק"ש במהרהר בלבו במקום אונס כיון דנתמעט להדיא מקרא ומדברי הירושלמי אין להוכיח כיון דדריש קרא דודברת בם בלשון אחר שפיר סובר דיוצא יד"ח ק"ש בהרהור וכנ"ל וצ"ע

הנה עד כה נמשכתי לפלפל בר"ד כת"ר מענין לענין באותו ענין עתה נבוא ליתר דברי כת"ר נ"י מה שהביא על מה שנסתפקתי בתורם מן הרעה על היפה אם לברך ברכת הפרשת תרומה כיון דעבר אאיסור תורה שלא לתרום מן הרעה על היפה ולזה הביא מד' הרשב"א דעל מצוה הבאה בעבירה אין מברכין אינו ענין לפשוט ספיקא דידי דמצהב"ע שאני כיון שלא יצא יד"ח המצוה ומשו"ה אין לברך ברכת המצות כיון דלא קיים המצוה אבל בתורם מן הרעה על היפה דילפינן מקרא דתרומתו תרומה כמבואר בש"ס דתמורה ובכמ"ד שפיר י"ל דמברך על הפרשה אע"ג שעושה איסור כיון שעכ"פ מקיים המצוה ולכן הוצרכתי בתשובתי להביא הוכחה לד"ז מד' המג"א (בסי' תרל"ז ס"ק ג') שהוכיח מד' התוס' רפ"ג דסוכה דאע"ג דליכא משום מצהבב"ע מכ"מ ל"ש לברך בעושה איסור באותו דבר ועוד הבאתי כעי"ז משאר מקומות אבל במצהב"ע שלא קיים המצוה אף בדיעבד לא עלה על לבי להסתפק בזה שיברך עליו וכמובן

ומש"כ כת"ר לדון דהיכא שא"י לברך הברכה שיהא הברכה מעכב שלא יקיים המצוה מכח דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו וה"ה בתרומה באופן שאינו יכול לברך על ההפרשה שלא תהא תרומתו תרומה במכ"ת ז"א שהרי כבר כתבו התוס' בחולין (פ"ג:) ובקדושין (כ"ה:) דד"ז שאמרו חז"ל כל הראוי לבילה וכו' לאו כללא הוא בכמ"ק רק שם במצות בלילה שהזכירו הכתוב כמ"פ ול"כ בלשון ציווי דמשמע מינה דעכ"פ בעינן ראוי לבילה וכן בטבילה לענין ביהס"ת דמיירי מינה בקדושין שם יש טעם עש"ה אבל ברכה ל"כ בקרא כלל. ואפי' בתרומה שכתבתי בתשובתי לצדד שהיא מה"ת מכ"מ אין מקום לומר דכל שא"ר לבילה היינו הברכה יהא מעכבת בו דל"ש טעם התוס' הנ"ל. ועי' במשנה פ"א דתרומות ה"ו דתני חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה האלם והשכור והערום והסומא ובעל קרי ע"ש והרי