אמרי כהן לא

איתעביד מעשה וע"ע בסנהדרין (ס"ה.) שאני מגדף הואיל וישנו בלב ובפרש"י ז"ל שם והא דמברכין על הפרשת תרומה אע"ג דעיקרה נתהוה ע"י מחשבתו דתרומה ניטלת במחשבה ואפי' כשאומר בפה הרי עיקרו נעשה במחשבה לפי הנ"ל ואין מברכין על המחשבה י"ל דהא דמברכין בהפרשת תרומה אין הברכה על מה שהקדיש לתרומה בזאת ל"ה עיקר המצוה בהפרשת תרומה רק ההפרשה וההרמה לתרומה מהכרי וזה הוא מעשה ממש וא"א לקיימו במחשבה רק להרימו וליטלו מתוכו וכמו"ש להדיא בתשו' חת"ס חיו"ד (סי' שכ"א) דאע"ג דהפרשת תרומה סגי במחשבה ולכה"פ בדבור מ"מ עיקר המצוה היא ההפרשה והרמה והדבור לומר זה יהא תרומה טפל להעיקר המצוה כמו האמירה דה"ז גיטך לגבי נתינת הגט עכ"ד ז"ל ע"ש וא"כ שפיר שייך לברך על הרמת תרומה דצריך מעשה בהרמתו

ונחזור להערת הפרמ"ג הנ"ל דבמצוה שיוצא בהרהור ל"ש לברך אפי' כשמקיימה בדבור פה והנה מה שמברכין על תלמוד תורה שתלוי' באמירה א"ש לכאורה דהרי פסקינן בש"ע או"ח הנ"ל דהמהרהר בד"ת א"צ לברך וא"כ א"י המצוה רק בלימוד בפה ושפיר שייך לברך עליו ואמנם א"נ דהרהור כד"ד בכל מקום וא"כ מקיים גם המ"ע דת"ת בהרהור וכמוש"ל בשם הצל"ח (ועי' בביאור הגר"א ז"ל באו"ח שם שפיקפק בדין הש"ע הנ"ל דהא בת"ת מקיים המצוה גם בלומד במחשבה מדכתיב והגית בו יומם ולילה והגיון בלב הוא ע"ש בד"ק והארכתי מזה במק"א) א"כ בודאי דא"א לברך על ת"ת דעיקר הוא במחשבתו דהא כשלומד ואינו מבין מה שאומר כפיה"נ שאינו יוצא בזה המצוה דת"ת וא"צ לברך ע"ז כדמשמע מד' המג"א (בסי' מ"ז סק"א) ע"ש ובמחשבה בלבד שפיר קיים המצוה דת"ת להנ"ל א"כ אפי' כשלומד בפה ל"ש לברך דאין מברכין על דברים שבלב אפי' כשאומר בפה וככל דברי הפרמ"ג האמורים למעלה ואך הדבר נכון דאף א"נ דמצוה דאורייתא יוצא בת"ת בהרהור מכ"מ מדרבנן בודאי המצוה שילמוד בפיו וכדמוכח בעירובין (נ"ד.) דמייתי כמה עובדי דמצוה שנלמוד בפה ושפיר תיקנו חז"ל לברך על ת"ת כיון דהמצוה מדבריהם שנלמוד בפה דייקא ואכן לענין המ"ע דאורייתא בת"ת אם יוצא בהרהור נלפע"ד דתלי' בפלוגתא דש"ס ברכות שם אי ק"ש דאורייתא או דרבנן דהא הרמב"ם ז"ל פסק בפ"א מה' ברכות (ה"ז) דכל הברכות יוצא בהרהור ע"ש ובכ"מ שם הרי דהרהור כד"ד בכמ"ק ורק לענין ק"ש פסק בפ"ב מק"ש ה"ח דבלא השמיע לאזניו יצא משמע דבהרהור לא יצא וכמו"ש הפרמ"ג באו"ח (סי' ס"ב) במשבצות סק"א ע"ש והטעם לחלק בין ק"ש לשאר ברכות כתב במג"א (בסי' ק"א ס"ק ב') דק"ש שאני דכתיב בי' ושננתם ולכן א"י בהרהור

(ובמחציהש"ק שם העיר ע"ד המג"א דתיפ"ל מטעם האמור בש"ס דכתיב שמע ישראל השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך ולכן צריך להשמיע לאזניו בק"ש עש"ה ונלפע"ד דלק"מ דאי משום זה ה"א דאינו מעכב בדיעבד ויוצא בדיעבד כשלא השמיע לאזניו ג"כ כדפסק הרמב"ם ז"ל ובש"ע שם משא"כ מכח קרא ושננתם א"י אפי' בדיעבד בהרהור משום דגרע מאמר בפה ולא השמיע לאזניו ושפיר הוצרך המג"א להביא מקרא דושננתם והבן)

והנה בש"ס דברכות שם מקשינן למ"ד דק"ש דרבנן הא כתיב ובשכבך ובקומך ומשני האי בדברי תורה כתיב ולא איירי בק"ש עש"ה נמצא לפי"ז דהא אם מקיים מצ"ע דתלמוד תורה מדאורייתא בהרהור תלי' בזה דלמ"ד ק"ש דרבנן ומוקמינן האי דכתיב בפרשת ק"ש ושננתם ודברת בם הכל בתלמוד תורה א"כ אינו יוצא המצ"ע בהרהור כמו"ש המג"א הנ"ל לענין ק"ש לדידן דקאי קרא אק"ש אבל למ"ד דק"ש דאורייתא א"כ קראי הנ"ל דכתיבי בפ' שמע איירי בק"ש ושם דוקא א"י בהרהור אבל מצ"ע דת"ת היא כמו כל המצות שמקיים בהרהור לשי' הרמב"ם ז"ל דהרהור כד"ד בכמ"ק ואף דלענין המצוה דרבנן מצותו שילמוד בפה ומה"ט שייך לברך על ת"ת וכמושכ"ל מד' הש"ס דעירובין הנ"ל מכ"מ מדאורייתא ל"ש לברך על ת"ת כיון דיוצא גם בהרהור הו"ל כמו ביטול חמץ דאין מברכין עלי' דהו"ל כדברים שבלב שלא שייך לברך עליהם

ואחרי שהודיענו אלקים את כ"ז יתיישב לנכון ד' הרמז"ל שפסק דברכה"ת הוא רק מדרבנן ולא חשבו בין המצ"ע והשיגו עליו ממימרא דר"י המפורשת בש"ס דברכות שם דקאמר מנין לברכה"ת לפני' מה"ת שנא' כי שם ה' אקרא וגו' ולפי הנ"ל י"ל דרב יהודה לשיטתי' אזיל שסובר הוא עצמו בש"ס שם באותו עמוד דבספק אם קרא ק"ש אינו חוזר וקורא ק"ש משום דק"ש דרבנן ולדידי' הא מוקמינן קראי דכתיבי בפ' שמע ושננתם ודברת בם דקאי את"ת וא"כ הדין הוא דאינו מקיים מצ"ע דת"ת רק בדבור ולא במחשבה כנ"ל ולכן שפיר דריש דצריך לברך ברכה"ת לפני' מה"ת דעל מצ"ע שמקיים בדבור פה שפיר שייך לברך עליו אבל רבינו הרמב"ם ז"ל שפסק בפ"א מה' ק"ש ה"א דק"ש היא מצ"ע מה"ת וכמו"ש הפר"ת באו"ח (סי' ס"ז) ובשאג"א (סי' ב') והפרמ"ג בפתי"כ בפתיחה לה' ק"ש ע"ש וא"כ דמוקמינן לקראי הנ"ל בק"ש שוב נאמר דיוצא המצ"ע דת"ת דאורייתא גם בהרהור דהרהור כד"ד בכמ"ק לדעתו ז"ל וא"א לאוקמי קרא דכי שם ה' אקרא וגו' לברכה"ת לפני' דכל דבר שיוצא בהרהור ל"ש לברך עליו דאין מברכין על דברים שבלב ולכן הוא ז"ל סובר דברכה"ת הוא רק מדרבנן דמדרבנן שפיר שייך לברך על ת"ת כיון דרבנן אצרכו שילמוד באמירת פיו דוקא וכנ"ל עי' ברמב"ם פ"ג מה' ת"ת הי"ב ודו"ק

ובעסקי בהאי ענינא אי הרהור כד"ד יש לי מקום עיון בדעת מרן המחבר בש"ע שפסק באו"ח (סי' ס"ב סעיף ד') דאם מחמת חולי או אונס אחר קרא ק"ש בלבו יצא וברמ"א שם הוסיף לומר דאף לכתחלה יעשה כן אם הוא במקום שאינו נקי לגמרי ואינו יכול לנקותו משום אונס יהרהר בלבו עכ"ל והטו"ז שם למד מזה דמי שצמא בלילה במטתו שא"א לו ליטול ידיו ולברך יהרהר הברכה בלבו וישתה עכ"ל ז"ל וכ"כ המג"א לקמן (בסי' קפ"ה סק"א) לענין ברכהמ"ז דאע"ג שצריך להוציא בשפתיו ואם הרהר בלבו לא יצא מכ"מ אם מחמת חולי או אונס אחר קרא בלבו יצא כמו בעל קרי ע"ש והנה מכ"ז נראה דשיטת המחבר דאע"ג דהרהור לאו כדבור דמי ומה"ט קיי"ל דצריך להוציא בשפתיו ואם לא עשה כן לא יצא ז"ד שלא במקום אונס אבל במקום אונס יצא יד"ח המצוה של ק"ש או ברכהמ"ז בהרהור דכד"ד במקום אונס ודלא כמו"ש הפר"ת (סי' ס"ב) והובא במחצהש"ק ע"ד המג"א הנ"ל דבעבר האונס ויש לו עדיין זמן לקרות ק"ש צריך לקרות ק"ש ויוציא בפיו וסיים במחצהש"ק דכ"ה גם בברכהמ"ז בעבר האונס ולא נתעכל עדיין המזון