אמרי כהן ל

והנה להלכה נראה מדכתב המחבר בש"ע או"ח (סי' קפ"ד ס"ד) דבספק אם בירך ברכהמ"ז צריך לחזור לברך כיון שהוא מה"ת ולא כ"כ לעיל מיני' בסי' מ"ז בברכה"ת ובפרט בסעי' ח' שם שמדבר מדין ספק חיוב ברכה"ת משמע שדעת המחבר לפסוק דא"ל לברך בספק אם בירך ברכה"ת דהיא רק מדרבנן ונמשך בזה אחר דעת הרמב"ם ז"ל כדרכו תמיד שהרי דעת הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' ברכות דליכא חיוב ברכה מה"ת כ"א בברכהמ"ז אחר אכילה ולא יותר דסובר דגם ברכה"ת היא דרבנן עי' בזה בפרמ"ג בפתיחה לה' ברכות השחר מש"כ בד' הרמב"ם ז"ל ע"ש

והנה הרמב"ן ז"ל במנין המצות ממצ"ע ששכח אותם הרמב"ם ז"ל לפי דעתו חשב במצוה ט"ו דגם ברכה"ת מצ"ע של תורה היא וה"ר מש"ס ערוכה בברכות (כ"א.) שאמרו מנין לברכה"ת לפני' מה"ת שנאמר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו ורצה ללמוד ברכהמ"ז לפני' שיהי' מה"ת ק"ו מברכה"ת וכו' ע"ש וכ' ע"ז המגילת אסתר וז"ל נ"ל כי דברי הרמב"ן צודקים בזה המקום ולא ידעתי למה לא מנאם הרב אם ל"א שמדרשם בזה הפסוק הוא ע"ד אסמכתא בלבד אמנם עליו להביא ראי' עכ"ל עש"ה וראיתי בצל"ח לברכות שם שהביא ד' המג"א הנ"ל וכ' ע"ד שאף שעל מה שאמר מנין לברכה"ת לפני' מה"ת יל"פ דל"ד קאמר דמצינו כיו"ב בב"ב (קמ"ז.) אמר רב מנין למתנת שכ"מ מה"ת וכו' וע"ש בתוד"ה מנין וכו' מכ"מ כאן בשמעתין אאפ"ל כן דאם עיקר מימרא זו הוא אסמכתא גם כל הני ק"ו דיליף ריו"ח הכל אסמכתא נינהו ואיך מותיב בש"ס שם מדתנן על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו ונשאר בתיובתא א"ו שכל הך סוגי' מה"ת ממש הוא והדקול"ד על הרמב"ם כנ"ל ולכן תי' הצל"ח שהרמב"ם לשיטתו שפסק בהך דלעיל בפלוגתא דרבינא ור"ח אם הרהור כדבור דמי כרבינא ולרבינא ממילא נדחה הך דר"י שאומר שברכה"ת היא מה"ת דהרי במשנתינו שנינו בעל קרי מהרהר ק"ש בלבו ואינו מברך לא לפניו ולא לאחריו וסתם בע"ק מקרה לילה הוא וא"כ עדיין לא ברך ברכה"ת וכשהוא מהרהר ק"ש בלבו כיון שהרהור כדבור דמי א"כ ה"ה קורא בתורה דאטו ק"ש לאו תורה הוא וא"כ צריך לברך ברכה"ת או לפטור באהבה רבה ואי ס"ד דברכה"ת לפני' היא מה"ת א"כ למה אינו מברך לפני' א"ו דברכה"ת היא מדרבנן עכ"ד הצל"ח עש"ה ולפום רהטא תמהתי על אדונינו הצל"ח ז"ל הרי כתוב הדר הוא בש"ע או"ח (סי' מ"ז סעי' ד') דהמהרהר בד"ת א"צ לברך ע"ש וא"כ אין הוכחה ממשנה הנ"ל דקתני בק"ש דמהרהר בלבו דבכה"ג א"צ לברך ברכה"ת ולכן קתני דאינו מברך לפניו אבל לעולם כשלומד בדבור שפיר הוי ברכה"ת מדאורייתא ושוב ראיתי שדבריו כנים דהרי מקור דברי הש"ע הנ"ל נובע מד' האגור והובא ביתה יוסף שם שכ' וז"ל שמי שמהרהר בלבו תורה קודם שברך ברכה"ת שפיר דמי דהרהור לאו כדבור דמי לענין ברכה כמו לענין ק"ש ותפלה וסיים שכ"פ התוס' בפ' מי שמתו (כ':) דהלכה כר"ח דהרהור לאו כדבור דמי עכ"ל עש"ה וא"כ נמצא דלפי"מ שפסק רבינו הרמז"ל דהרהור כדבור דמי כרבינא באמת יצטרך גם המהרהר בד"ת לברך ברכה"ת דזב"ז תלי' לפי הנ"ל וקמה וגם נצבה הוכחת הצל"ח הנ"ל אליבא דהרמב"ם ז"ל לשיטתו. ואמנם לפי"ז ל"ה לו למרן הב"י לסתום ד"ז בש"ע שם ולפסוק דמהרהר בד"ת א"צ לברך כיון שזה אינו מוסכם ולד' הרמב"ם ז"ל גם במהרהר בד"ת צריך לברך ואעפ"י שאיכ"ל שאין דעתו לפסוק כמותו מכל מקום הי"ל להביא דעתו ז"ל בש"ע שחולק על דין זה ובפרט דעת הרמב"ם ז"ל ששמעתי' שגור בפי המחבר תמיד כידוע וע"כ נראה דדעת המחבר דה"ט דפסק בש"ע שהמהרהר בד"ת א"צ לברך כמו"ש הלבוש משום שאין מברכין על המחשבה והובא בפרמ"ג שם במשבצות ס"ק ב' והוסיף לומר דלפימש"כ בש"ע (סי' ס"ב) דאם הוא אנוס יהרהר בלבו ויוצא דהרהור כדבור דמי ולפימ"ש בחידושיו לברכות שאין זה ברור אי הרהור כדבור דמי או לאו כד"ד מ"מ כאן אין מברכין על הרהור כמו דאין מברכין על ביטול חמץ אע"ג דהוי מ"ע מה"ת כ"ז שלא ביער שאין מברכין על דברים שבלב עכ"ד ז"ל ע"ש וא"כ צ"ל לפי"ז שמש"כ הב"י הנזכר בטעמא שאין מברכין על הרהור בד"ת שכ"פ התוס' דהרהור לאו כדבור דמי לרווחא דמילתא כ"כ דא"צ לזה דאפי' נימא דהרהור כדבור דמי מכ"מ אין מברכין על דברים שבלב כמו"ש הוא בעצמו בב"י או"ח (סי' תל"א) לענין ביטול חמץ ומעתה שנתברר לנו דד"ז שאין מברכין על הרהור בד"ת הוא אליבא דכ"ע אפי' לד' הרמב"ם ז"ל שפוסק דהרהור כד"ד שוב נפל הוכחת הצל"ח ז"ל ממתני' דבע"ק וכו' שאין מברך לפני' דברכה"ת הוא רק מדרבנן דז"א דהרהור שאני דליש לברך עליו. גם בשאג"א (בסי' כ"ד) ראיתי שעלה בדעתו לישב ד' הרמז"ל מסוגי' דברכות הנ"ל שמפורש יוצא משם דברכה"ת הוא מדאורייתא ולמה דחה אותה מהלכה כתמיהת רבינו הרמב"ן ז"ל עליו כד' הצל"ח ודחה אותו יעיי"ש בד"ק, והנלפע"ד בישוב ד' הרמב"ם ז"ל הנה כבר הבאתי מד' הב"י שכ' לענין ביטול חמץ שאין לברך עליו משום דהוא דברים שבלב ואין לברך על המחשבה וראיתי בפרמ"ג בפתו"כ בח"ג או"ק ד' דא"נ דהרהור כדבור דמי אף לכתחלה מהראוי שאין מברכין על מצ"ע התליות בדבור וזה לא מצאנו ואמאי לא נימא הואיל ואפשר לקיים הדבר בהרהור אין מברכין על דברים שבלב כמו ביטול חמץ אף דמוציא בשפתיו משום דיכול לקיים במחשבה ותי' דגם למ"ד דהרהור כד"ד לכתחלה מצוה לומר בפה ולהשמיע לאזניו ולכך מברכין עליו עכ"ד הפרמ"ג עש"ה והנה יש להוסיף עוד ולחזק את ד' הפרמ"ג בקושייתו הנ"ל בכל מצ"ע שיוצא גם בהרהור א"כ אף שאומר אותה בפה הרי כל אמירה בפה א"א בלי מחשבה תחילה כדמשמע כן מד' המבי"ט בס' קרית ספר על הרמז"ל בפט"ו מה' מעה"ק במש"כ לענין חזרה בהקדש תוכד"ד דל"מ משום דבהקדש מהני מחשבה והו"ל כדברים שלא מהני בהו חזרה בתוכד"ד, וכתבתי בחדושי לבאר ד' הנ"ל משום דכבר קדום לדבורו המחשבה ובהקדש הרי אהני מחשבתו וא"כ ל"מ למהדר בי' דהא אינו בתוכד"ד להמחשבה, וכ"כ הגאון מהרי"ש ז"ל בספרו יד שאול על יו"ד בהשמטות להל' צדקה והארכתי בעני"ז בקונטרס מיוחד אכ"מ. וא"כ כבר קיים המצוה מכח מחשבתו ועל המחשבה שוב אין מברכין וכ"מ מד' השטמק"ב הנדפס עה"ג בש"ס תמורה (ב':) דפוס ווילנא שהקשה אהא דאמרי' שם דמקדים תרומה לבכורים נמי לילקי משום דבדבורא עושה מעשה ודילמא שאני מקדים תרומה לבכורים דישנה במחשבה ולכן ל"ה הדבור כמעשה עש"ה ולכאורה עכ"פ במפריש תרומה בפה שייך לומר בדבורא איתעביד מעשה ועכצ"ל דכיון דמהני במחשבה עיקר התרומה נגמר ע"י מחשבתו ושוב לש"ל בדבורא