אמרי כהן כט

תסור עכ"ד מו"ר ז"ל והוא תמי' עצומה וליישב ד' המרלב"ח והש"ך שהביאו שכפיה"נ סובר ג"כ כוותי' נראה לפענ"ד דהנה ז"ל הרמב"ן ז"ל בספהמ"צ שם אבל דבר האמיתי מכל שבוש הוא שנודיע שאין הלאו הזה לא תסור אלא במה שאמרו בפי' התורה כגון הדברים הנדרשים בגז"ש או בבנין אב ושאר שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן או במשמעות לשון הכתוב עצמו וכן במה שקבלו הלכה למשה מסיני תורה שבע"פ שאם יראו הם שזה הדבר אסור או מותר מה"ת לפי מדרש הכתוב או לפי פירושו או הלכה מפי השמועה ממשה ויראה הוא היפך חייב לבטל דעתו ולהאמין במה שאמרו הם עכ"ד נראה מדיקדוק לשונו הצח דעיקר אזהרת הלאו דלא תסור בדברים הנ"ל הוא שלא נומר היפך ממה שפרשו הם או למדו חז"ל מאיזה לימוד רק לקבל פירושם ודרשתם ואם אינו מקבל מהם עובר בלאו הזה אבל בעובר על דעת שהוא עושה איסור ובאמת מאמין לפי' או לדרשתם רק שעובר לתאבון על איסור שלמדו חז"ל בפירושם וכיו"ב בכה"ג אינו עובר בלאו דלא תסור לד' הרמב"ן ז"ל גם בעובר על מה שפרשו החכמים איזה דבר מהכתוב בתורה וכמו"ש הרמב"ן שם להלן לענין גזירות ותקנות חז"ל ע"ד שהוא עושה איסור שאינו עובר בלאו דלא תסור ואינו בכלל דין פרשה זו כלל לפי שהוא כולה עונש המורים לא החוטאים עכ"ל נתבאר להדיא מד"ק דסובר שלא קאי הלאו דלא תסור כ"א בעובר בדרך הוראה שאינו מאמין לפי' חז"ל בתורה ולא בעובר על דעת שהוא עושה איסור וחוטא, ונחזי כעת דעת הרמב"ם ז"ל הנה לפי"מ שפי' הרב במגילת אסתר בספהמ"צ שם ליישב דעת הרמב"ם ז"ל מטענות אשר טען עליו הרמב"ן ז"ל נראה שמפרש דעת הרמב"ם ז"ל בפשוטו דאם עובר אאיסור דרבנן הרי הוא כעובר בלאו דלא תסור אפי' בעובר ע"ד שהוא עושה איסור ומאמין לד' חז"ל ומה שמצינו קולא כמ"פ בדרבנן הוא רק משום שרבנן בעצמם התנו כן בגזירתם ורצו שיקילו בדבריהם בכמה דברים עש"ה באורך ד' ז"ל ואם הי' דעת הבעל מג"א ז"ל לד' הרמב"ם ז"ל לחלק דדוקא בעובר בדרך הוראה אדרבנן עובר בלאו דלא תסור משא"כ בעובר אדרבנן ע"ד שהוא עושה איסור ל"ה צריך לדחוק עצמו בישוב ד' הרמב"ם ז"ל כנ"ל ובלא"ה ל"ה קשיא עליו כל הקושי' שהקשה עליו הרמב"ן ז"ל, וכמו"ש באמת לתרץ המבי"ט בקרי"ס והובאו דבריו בלח"מ פ"א מה' ממרים וכ"כ לתרץ בס' קנאת סופרים הנדפס על ספהמ"צ שם את ד' הרמב"ם מהשגותיו של הרמב"ן עש"ה ומדלא ניח"ל להמג"א ליישב בהכי ד' הרמב"ם ז"ל ונכנס בפרצה דחוקה בישוב דעתו ז"ל וכן הרשב"ץ כמו"ש המג"א שם בשמו ז"ל נדחק ליישב ד' הרמב"ם ז"ל מקושי' הרמב"ן ז"ל ועי"ש בע"כ שהם ז"ל מפרשים ד' הרמב"ם ז"ל דהעובר אדבר דרבנן אפי' במאמין לדבריהם ועובר לתאבון הרי הוא כעובר אלאו דלא תסור דאורייתא וכמו שנראה שטחיית לשונו של הרמב"ם ז"ל בספהמ"צ שם שכ' כן כל מה שצונו חכמים לעשותו וכל מה שהזהירנו ממנו כבר צוה מרע"ה בסיני שהוא צונו לעשותו והוא אמרו עפ"י התורה אשר יורוך וגו' והזהירנו יתברך מעבור דבר מכל מה שתקנו אותו או גזרו ואמר לא תסור וגו' עכ"ל הרמב"ם עש"ה נראה להדיא שבעובר על דבר מדבריהם הרי הוא ממש כעובר בלאו של תורה בלא תסור ולאו דוקא בממרה כמו שסתם וכתב והזהירנו יתברך מעבור דבר וכו' וזה מסעי' לד' הרשב"ץ והמג"א אליבי' דהרמב"ם ז"ל

ואמנם זה דוקא במילי דרבנן אבל הדברים שלמדו חז"ל ממדרש הכתוב או בי"ג מדות או הללממ"ס אם שרבינו הרמב"ם כלל אותם יחד בספרו הי"ד בפ"א מה' ממרים ה"ב עם מילי דרבנן לענין שעובר בלא תסור מכ"מ נראה שאינו עובר עליהם בלא תסור כ"א כשמכחיש לד' חז"ל בקבלת ההלכה מסיני או שאינו ציית לפי' הכתוב שפי' הם או להדרש שדרשו הם אז עובר בלא תסור אבל בעובר על דברים אלו שלמדו חכמז"ל ממדרש הכתוב ע"ד שהוא עושה איסור ולא בממרה ע"ד אינו עובר בלא תסור רק באיסור דאוריי' ההוא שאמרו חז"ל שנלמד מהכתוב דהרי מקור הדבר שעובר בלא תסור בביטל דבר שלמדו חז"ל בדרשתם או שקיבלו מפי השמועה נובע מד' הרמב"ם ז"ל בהל' ממרים שם ושם לא איירי רק בעובר דרך הוראה ע"ד חכמים שלמדו כן מהכתוב וכיו"ב כמו שנראה לדקדק מלשונו הזהב של רבינו ז"ל שז"ל שם כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בל"ת שנא' לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל עכ"ל מדכתב "כהוראתן" משמע דבחולק על הוראתן של חכמים קמיירי ואז עובר בלא תסור בכל הני שחשב שם כגון ביטל דבר שלמדו אותן מפי השמועה וכיו"ב אבל במאמין בדבריהם בזה שקיבלו חז"ל מהללממ"ס או למדו בדרשה ורק שעובר להנאתו אז אינו עובר בלא תסור בהני מילי רק בעובר אדרבנן עובר בלא תסור בכל ענין בין שעובר בדרך הוראה ובין שעובר ע"ד שהוא עושה איסור ויצרו תקפו דעל דבריהם מוטל הלאו דלא תסור ממש ולא רצו להסירו אפי' מהעובר לתאבון משא"כ בדברים שלמדו חכמים מהכתוב או קבלו מסיני ליכא הלאו דלא תסור רק להמכחיש לדבריהם לגמרי ועובר בדרך הוראה אבל בעובר ע"ד שהוא עושה איסור ורק שיצרו תקפו אינו עובר בלאו דלא תסור דהא בכה"ג לא הוצרכו חז"ל להטיל עליו חומר הלאו דלא תסור דבלא"ה הוא מוזהר עליו מה"ת כיון שנדרש מדרשא דקרא וכעין שכ' הש"ך ביו"ד (סי' פ"ז ס"ק ג') דכל היכא דאיכא איסור תורה בלא"ה ליכא למיחש למידי ולא גזרו עליו חז"ל איסור מדבריהם כגון בשר בהמה טמאה בחלב טהורה או איפכא ליכא משום איסור בב"ח דרבנן כיון דבלא"ה אסור מה"ת משום טמא עש"ה וע' בבית האוצר ח"א מהגאון ר"י ענגיל ז"ל (כלל קי"ז) מש"כ בעני"ז ורק למי שאינו רוצה לציית כלל לדברי חכמים ואינו מאמין בקבלתם אז עובר בלת"ס כיון דלפי דעתו המזוהמת אין בזה איסור כלל והבן כ"ז, ואחרי עלות כ"ז א"ש מש"כ המרלב"ח בש"ך הנ"ל לחלק בין ח"ש שאסור מה"ת ואינו מפורש בלאו רק מריבויא דקרא לכן אינו עובר בלא תסור בעובר להנאתו ע"ד שעושה איסור כנ"ל ומשו"ז שבועה חלה עליו כיון שאינו מפורש בתורה דהלא תסור אינו עובר רק בעובר דרך הוראה בזה משא"כ באיסור דרבנן שבכל ענין עובר בלא תסור אפי' בעובר להנאתו ואינו מכחיש את דבריהם לכן אין שבועה חלה עליו דמושבע ועומד הוא מה"ס מכח הלאו דלא תסור ומתורץ קושי' מו"ר הרב הגאון ז"ל הנ"ל ודו"ק

והנה יצאתי קצת לפלפל חוץ לענינינו ונחזור לדברי הירושלמי בר"פ כיצד מברכין דילפינן בהיקשא מתורה את המצות דטעונות ברכה ומזה הוכיח הפרמ"ג דברכת המצות הוא מדאורייתא כמו ברכת התורה כנ"ל ואמנם ז"ד להסוברים דברכה"ת הוא דאורייתא שפיר יש מקום לומר כן אבל לד' הסוברים דגם ברכה"ת הוא מדרבנן א"כ אין מקום להוכחה הנ"ל דלדידהו בעכצ"ל דההיקש המוזכר בירושלמי הוא רק אסמכתא בעלמא כיון דברכה"ת גופה לא ידעינן דמחויב בה מה"ת וכמובן