אמרי כהן כב

יש כח ביד חכמים לעשות מה שירצו דהפקר ב"ד הפקר כדילפינן (ביבמות פ"ט:) מקראי ע"ש וא"כ הרי יש עצה לחז"ל להפקיר הבתי כנסיות מרשות הבעלים וממילא לא יטמאו בנגעים כיון דלית להו בעלים ולא מיקרי אחוזתכם וכדממעטינן בש"ס (דיומא י"ב.) ירושלים מטומאת נגעים למ"ד דירושלים לא נתחלקה לשבטים ע"ש ומכש"כ בית של הפקר שאין לו בעלים כלל וא"כ ל"ה עקירת דבר מה"ת כיון שהוא נוגע לממון הפקר ב"ד הפקר

ועתה בעת סדרי הכת"י לדפוס נלפע"ד דאין התחלה לקו' הג' מהרש"ם ז"ל הנ"ל דכפיה"נ למד הגז"ל הפי' בד' הש"ס דיומא שם דמה"ט ממעטינן ביהכנ"ס מטומאת נגעים משום די"ב קדושה ולא מיקרי אחוזתכם ומכח זה קש"ל כנ"ל והוכיח מזה דקדושת ביהכנ"ס מה"ת אבל המעיין היטיב בש"ס שם יראה דז"א דלא מיבעיא לפי המסקנא דממעטינן אפי' ביהכנ"ס של כפרים מקרא דובא אשר לו הבית יצאו אלו שאין מיוחדין לו ע"ש אין הפטור משום הקדושה של הביהכנ"ס אלא משום שהוא של הרבה בנ"א ואינו מיוחד לאחד לא מיקרי אשר לו הבית וכמו"ש התו"י שם להדיא בד"ה יצאו אלו יעייש"ה דמדמי זה לבית השותפין וא"כ אפי' א"נ דקדושת ביהכנ"ס הוא מדרבנן מכ"מ בית השותפין מיהו הוי כיון ששייך לכל בני הכפר ושפיר נתמעט מקרא הנ"ל שאינו מטמא בנגעים וכמובן, ואך אפי' לפי הס"ד דממעטי' הכל מקרא דאחוזתכם ולא ממעט רק ביהכנ"ס של כרכים ג"כ נראה דאין המיעוט משום הקדושה רק משום שיש לכל ישראל חלק בו לא מיקרי אחוזתכם ואינו מטמא בנגעים וכמו דממעטינן ירושלים למ"ד דלא נתחלקה לשבטים מה"ט וכנ"ל וכמו"ש הריטב"א (בע"ז נ"ט.) דכל דבר שותפות שאין לכ"א שו"פ הוי כהפקר ע"ש וא"כ שפיר י"ל דקדושת ביהכנ"ס דרבנן ומ"מ לא מיקרי אחוזתכם משום דשייך לכל ישראל ומה דנקיט רבי יהודה בלישני' מקום המקודש לא לומר דמה"ט נתמעט מטומאת נגעים אלא דכיון דהוא מקום מקודש א"כ הוקדש לכל ישראל ממילא ושוב לא מיקרי אחוזתכם תדע לך שכ"ה מדמחלקינן בין ביהכנ"ס דכרכים לשל כפרים ואי הי' המיעוט משום שקדוש הרי ביהכנ"ס של כפרים ג"כ נתקדש לביהכנ"ס ואמאי מטמאי בנגעים וע"כ דעיקר המיעוט לפי שאין להם בעלים מיוחדים ששייך לרבים כיון דהוקדש לצרכם וז"ד בביהכנ"ס של כרכים שאינו נמכר מה"ט וכדאמרינן (במגילה כ"ו.) משא"כ של כפרים וא"כ אפי' הקדושה הוא רק מדרבנן מ"מ של רבים הוי כיון דניתן להם לצרכם וממילא נתמעט מקרא דאחוזתכם ואין מקום לקושי' הגז"ל הנ"ל וז"ב לפע"ד

ולפי"ז להלכה הדבר תלוי ועומד בספק אי קדושת ביהכנ"ס ותשמישי' הוא מדאורייתא או מדרבנן דתליא במחלקות הפוסקים הנ"ל ואם כי רבינו הפרמ"ג ז"ל נראה שסובר להלכה דהוא רק מדרבנן אבל מדלא הביא רק דעת הר"ן ז"ל ולא הביא ד' החולקים עליו א"כ י"ל דאולי הוי ראה ד' החולקים הנ"ל ל"ה כותב כן בפשיטות להיפך מדבריהם ז"ל ובפרט להקל ולכן הוא ספיקא דדינא. וע' בתשו' הר"ב (ח"א סי' כ')

ועתה נבוא לסעיף הג' בדין דבר שיש בו איסור גמור מה"ת ליהנות אי מותר לעשות ממנו איזה סגולה לרפואה במקום חשש סכנה, ולכאורה הרי אין לך דבר שעומד בפני פקונ"פ, ואך הרמב"ם ז"ל בפיהמ"ש ליומא (פ"ח מ"ו) כתב אהא דקתני מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר הכבד שלו כ' וז"ל וחכמים סוברים כי אין עוברין על המצות אלא ברפואה בלבד ר"ל בדברים המרפאין בטבע והוא דבר אמיתי כו' אבל להתרפאות בדברים שהם מרפאין בסגולתן אסור כי כוחם חלוש אינו מצד הדעת ונסיונם רחוק עכ"ל וא"כ ה"ה בנ"ד אסור להתרפאות במטפחת של ספ"ת אפי' במקום סכנה כיון שהוא רפואה בדרך סגולה לא הותר לעבור בשביל זה אאיסור

ועפי"ד הרמז"ל הנ"ל יש לישב דברי התוס' (בב"מ קי"ד:) בד"ה א"ל לאו כהן מר שהקשו דהאיך החי' בנה של האלמנה כיון שכהן הי' דכתיב ויתמודד על הילד ותירצו שהי' ברור לו שיחייהו לכך הי' מותר משום פקונ"פ עכ"ל ע"ש ויפלא בד' ז"ל דלמה הוצרכו לומר שהי' ברור לו שיחייהו ואטו אם הוא רק ספק שיחייהו לא סגי הרי גם ספק נפשות דוחה כל איסורין שבתורה וכדאמרי' ביומא (פ"ה:) וכבר נשאלתי ע"ז מח"א ואך לפי הנ"ל י"ל דלכאורה הרי מה שהחי' אלי' בנה של האלמנה ל"ה רפואה טבעית רק כעין רפואה סגולית ובזה ל"א דפקונ"פ דוחה איזה איסור וכד' הר"מ הנ"ל ואך המדקדק בלשון רבינו הרמז"ל יראה דעיקר החילוק שמחלק בין רפואה המרפא בטבע ובין רפואה המרפאת בדרך סגולה משום דרפואה טבעית הוא קרוב שיועיל הרפואה להחולי שהוא דבר אמיתי משא"כ רפואה סגולית איננה אמיתי ולא יועיל כלום וא"כ כאן באליהו שידע בבירור שיועיל מה שעשה להחייהו שפיר הותר לעבור אאיסור בשביל פקונ"פ אע"ג דל"ה רפואה בדרך הטבע וזהו שדקדקו התוס' לומר שהי' ברור לו שיחייהו וכו' דמה"ט מותר לעבור אאיסור אע"ג דל"ה רפואה טבעית והבן

וע' בדע"ז מבעלי התוספות עה"ת פ' פינחס שהביאו קושי' העולם דהאיך הרג פינחס את זימרי ונטמא למת דהא כהן הי' ע"ש מ"ש בזה, ולכאורה י"ל בפשיטות דכיון דכתיב בקרא דע"י מעשה שעשה פינחס נעצרה המגפה מעל בנ"י ובש"ס דסנהדרין (פ"ב.) משמע דפינחס עשה זה להציל את בנ"י ממגפה כדאמרי' שם עה"כ וירא פנחס בן אלעזר רי"צ אר"א ראה שבא מלאך והשחית בעם וכו' ועוד אמרי' התם שבא וחבטן לפני המקום אמר לפניו רבש"ע על אלו יפלו כ"ב אלף מישראל עש"ה וא"כ הו"ל פקונ"פ שדוחה כל איסורין שבתורה ומשו"ה התיר לו לפנחס לטמא עצמו כדי להציל בנ"י ממגפה ומה קש"ל להתוס' הנ"ל, ואך לפי דברינו הנ"ל דהתוס' ס"ל כהרמז"ל הנ"ל דאף במקום פקונ"פ לא הותר לעבור אאיסור רק ברפואה טבעית ולא בדרך סגולה א"כ י"ל דגם בפנחס שעשה ד"ז להציל בנ"י ממגפה ג"כ ל"ה דבר טבעיי רק בדרך סגוליי ובכה"ג לא דחינן שום איסור אף במקום פקונ"פ ושפיר הקשו התוס' כנ"ל, ודע דאין לחלק ולומר דבשביל פקונ"פ דרבים הותר להצילם אפי' בדרך סגוליי ולעבור אאיסור דהא בתשו' טוטו"ד מהדו"ק (סי' רל"ט) הוכיח מסוכה (נ"ג) דאף במקום פקונ"פ דרבים לא הותר לעבור אאיסור בהצלה סגוליית יעייש"ה, וע' בדורש לציון דרוש ט' בהג"ה מבהמ"ח מש"כ בשם חותנו הגז"ל בענין הנ"ל

ואכן כ"כ הברכ"י באו"ח (סי' ש"א) דהפוסקים חולקים ע"ד הרמב"ם ז"ל וס"ל דגם רפואה בדרך סגולה מותר לעשות במקום איסור להנצל