אמרי כהן רט

שע"י כסף קדושין או ע"י קורבה משמע דבכולהו אמרינן משפחה שנטמעה נטמעה ודלא כהמקנה הנ"ל וכפיה"נ גם הגאון בעל המקנה זצ"ל לא אמר ד"ז רק לפילפולא בחי' לסוגי' הש"ס דקדושין שם אבל להלכה גם הוא ז"ל יודה כנ"ל וע' בחמ"ח שם ס"ק ט' שמחולק עם הבי"ש שם בס"ק י"ט לענין אם שני עדים יודעים מפסול משפחה אם צריכין להודיע הפסול להנושא ממנה ולד' החמ"ח בכה"ג צריכין להודיע הפסול וד' הבי"ש דגם בכה"ג א"צ להודיע הפסול של המשפחה יעייש"ה

סימן נא

ב"ה נשאלתי ממי שקנה יי"ש אחר חג הפסח אצל נכרי ואח"כ נתוודע לו שהנכרי הזה קונה יי"ש מישראל שחשוד לעבור על שהיית חמץ בפסח אכן מהזמן שנרשם על הבקבוק של היי"ש הוא נראה שנתמלא הכלי הזה מיי"ש עוד ארבעה ימים לפני הפסח וא"כ איכא ספיקא אם הנכרי הזה קנה היי"ש הזה מהישראל עוד קודם פסח וממילא שהוא מותר או"ד חיישינן שמא קנה הנכרי היי"ש מהישראל החשוד אחר הפסח והו"ל חמצו של ישראל שעבר עליו הפסח דאסור לכל והיינו בישראל שידענו שלא עשה שט"מ על היי"ש שלו

תשובה. הנה בדין ספק אם הוא חמץ שעבר עליו הפסח או לא דעת הב"ח והובא במג"א או"ח (סי' תמ"ט ס"ק ב') דאסור באכילה ומותר בהנאה ומשמע משם שכ"ד המג"א ג"כ להלכה ע"ש אבל בחק יעקב שם חולק ע"ד ומסיק להלכה דכל ספק חמץ שעבר עליו הפסח אזלינן לקולא כמו בכל ספק דרבנן דאזלינן לקולא וכמו"כ חמץ שעבר עליו הפסח הוא מדרבנן יעיי"ש ומדברי הפרמ"ג משמע שמסכים להלכה להח"י דמותר באכילה ג"כ ששם במקומו בא"א כ' ע"ד המג"א ומ"מ א"י טעם נכון לחלק בין אכילה להנאה בתרווייהו ספק דרבנן הוי עיי"ש שלא כ' דעתו להלכה בהדיא אבל בא"א (סי' תמ"ח ס"ק ג') כתב בזה"ל כללא דמילתא לענ"ד ספק מעשה וספק פלוגתא כל שעבר הפסח קנסוהו אבל ספק פלוגתא ומעשה לאחר הפסח מודינא דספק דרבנן לקולא כבסי' תמ"ט עכ"ל עש"ה משמע דאפי' באכילה ג"כ מותר בספק חמץ שעבר עליו הפסח מטעם זה דספיד"ר לקולא מדסתם ול"כ דדוקא בהנאה מותר משמע דכל היכא דאיכ"ל ספיד"ר לקולא אמרי' בחמץ שעעה"פ

ולפעד"נ להוכיח כד' הסוברים דבספק חמץ שעבר עליו הפסח אזלינן להקל אפי' להתיר באכילה מש"ס ערוכה בחולין (ד':) דאמרינן התם דחמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין ורצ"ל דהא מני ר"י הוא דאמר חמץ אחה"פ דאורייתא וקתני מותר מפני שהן מחליפין אלמא לא שביק היתירא ואכיל איסורא ודחי דדילמא ר"ש הוא דאמר חמץ אחה"פ דרבנן וכי מקילינן בדרבנן בדאוריי' לא מקילינן וע"ז אמר ותיהוי נמי ר"ש מי קתני שאני אומר החליפו מפני שמחליפין קתני דודאי מחליפין וכו' עייש"ה משמע להדיא משם דעיקר הדיוק הוא מהלשון דקתני מפני שמחליפין דמשמע דבודאי מחליפין מטעם דלא שביק היתירא ואכיל איסורא אבל לולי זאת שפיר י"ל דמשו"ה מותר החמץ לאחה"פ לר"ש כיון דאיסורא דרבנן היא ותלינן להקל בספיקו וכפרש"י שם ואני אומר שהחליפו אע"ג דלא ידעינן בודאי שהחליפו וספק היא לנו והרי לפרש"י שם הא דקתני שם בחמצן של עוברי עבירה אחה"פ מותר מיד היינו שמותר לאכול מחמצן מיד וכן התוס' שם בשם ר"ת נדחקו לפרש דבבצק איירי דמותר באכילה ג"כ וליכא איסורא משום פת עכו"ם עיי"ש והיינו דלישנא דמותר מיד משמע דמותר אף באכילה כיון דסתמא קתני לה וא"כ למאי דסד"א דההיתר הוא לר"ש משום שתולין להקל בדרבנן שהחליפו ובעכצ"ל דמה"ט מותר גם באכילה דהא מזה לא הדר בי' מה דהי' מפרש מעיקרא לישנא דמותר שהוא מותר באכילה וא"כ ש"מ דגם לענין אכילת ספק חמץ שעבר עליו הפסח אזלינן להקל כבכל ספיד"ר וכד' הח"י וסיעתו הנ"ל

עוד יש לצדד בנדון שאלתינו שהוא יי"ש ולד' כמ"פ א"צ ביעור מה"ת רק מדרבנן כמו"ש הגאון בעל מגי"ש זצ"ל בתשו' הנדפסת בשמו בתשו' בית אפרים חאו"ח (סי' מ"ח) להקל ביי"ש מחמת שהוא רק זיעה בעלמא יעיי"ש ואם כי מחמת טעם זה קשה להקל שכבר נחלקו בזה אריות דבי עילאי חו"ז החכ"ץ והפנ"י והבאר יעקב והביא דבריהם ז"ל בשע"ת או"ח (סי' תמ"ב ס"ק ג') יעיי"ש. מ"מ הרי יש עוד קולא ביי"ש כמו"ש בש"ע הרב התניא זצ"ל או"ח (סי' תמ"ב סעי' ט') בהגה שם דאף יי"ש זה שנעשה מתבואה חמוצה או משמרי שכר אעפ"י שיש כזית חמץ בכדי שתיית פרס מהתערובות מ"מ כיון שהיי"ש הוא דבר חריף וחזק שא"א לשתות ממנו פרס בלי הפסק שהיי' בינתיים ונמצא שאינו אוכל או שותה כזית מהחמץ בכדי שיעור אכ"פ ומותר להשהותו מה"ת בפסח באין החמץ נותן בו טעם בתערובות ואין נותנין בו את החמץ אלא לקיוהא בעלמא דהיינו לחריפות וחמיצות וכאן אין החמץ נותן טעם בתערובות שהרי היי"ש הנעשה ממינים אחרים שאינם חמץ טעמו שוה ליי"ש הנעשה מתבואה חמוצה ואין ביי"ש זה אלא כח החמץ שנעשה עי"כ חריף וחזק שהוא רק קיוהא בעלמא ולפיכך א"צ לבערו אלא מד"ס עכ"ד ז"ל ע"ש והיינו לפי הנודע דהרוב מהיי"ש הוא נעשה מהיוצא מתפוחי אדמה ואינו חמץ וא"כ אפי' אם מערבין בו כח מהתבואה חמוצה בטיל ברוב לפי"ד התניא הנ"ל

וכה ראיתי בשו"ת מהר"ש חלק ה' מהגאון המובהק מראדאמישלא ז"ל שי"ל כעת בסי' ל' שדן להקל ביי"ש עפי"ד התניא הנ"ל ועפימ"ש במחציה"ש (בסי' תנ"א סק"מ) דיי"ש יש בו הרבה מינים שאינם חמץ והעיקר הוא ממינים שאינם חמץ עכ"ד עש"ה. ואני תמה ששם במחציהש"ק לא דיבר כלל מיי"ש רק משכר שעורים וע"ז קאי וכ' דעיקרו מים ואינו כולו שעורים וא"צ לשער נגד המים רק נגד השעורים דקודם פסח לא נעשה נבילה יעיי"ש וא"כ מה מייתי משם ליי"ש אכן מה שציין הגז"ל בתשו' מהר"ש שם לתשו' ח"ס או"ח (סי' ק"כ) אמת נכון הדבר שכן נמצא בח"ס שם לדון להקל ביי"ש עפי"ד המחציהש"ק הנ"ל בשכר שעורים מכש"כ ביי"ש נהי שאנו אוסרין ומחייבין על הזיעה שע"י בישול והוא חמץ ממש מ"מ אינו נעשה רק מחמץ כי יש בו גם מינים אחרים יעיי"ש

ומעתה א"נ ביי"ש אין החיוב לבער רק מדרבנן הרי כ' הח"י (בסי' תמ"ח ס"ק כ"א) דלכאורה הי' נראה דלפי"מ שמתבאר בסוגי' דמו"ק (י"ג) דהיכא דעביד איסורא דאורייתא קנסו בנו אחריו משא"כ באיסורא דרבנן וא"כ היכא שביטל החמץ ומת