אמרי כהן רה

שבת ס"ל כר"י וא"כ נשמע מזה דגם לענין שבת פליגי תנאי הנ"ל ולכן מייתי גם ד' רי"ו לחזק תירוצא דש"ס ודו"ק היטב וא"כ יש הוכחה מזה לשי' רבינו הרמז"ל הנ"ל אבל אינו מוכרת לומר כן וכמובן וצ"ע

ונחזור לענינינו למשכ"ל דאין לצרף בנדון שאלתינו צד קולא משום דבא ממעיין ואף שנפסק הקילוח דינו ליש דיעות כמעיין ובמעיין ליכא פסול דנ"ס ונ"ס דז"א דעכ"פ מראית עין איכא הכא כיון שכבר נפסק הקילוח מן המעיין וכנ"ל ואמנם פקחתי עיני וראיתי בתשו' הגאון מהרי"א הלוי ז"ל בח"א (סי' ע"ה) שפשוט לו להיפך מזה וכתב בנדון כזה דאין פסול משום נ"ס ונ"ס משום שנמשך המים מן המעיין אף שנפסק ההמשכה מהמעיין דינו כמעיין שאין פסול משום נ"ס ונ"ס ואף שיש להחמיר כדעת הסוברים שגם בנמשך ממעיין ונפסק יש לו דין מקוה ה"ד לענין פסול זחילה וכי"ב שהוא פסול גמור אבל לענין נ"ס ונ"ס אף להפוסלין במים שאובין ג"כ הוא רק חומרא משום מרה"ע א"כ נוכל לסמוך על ד' הפוסקים שמעיין גם לאחר שנפסק מלקלח תורת מעיין עליו עכ"ד ז"ל עש"ה ותמהני עליו ז"ל שלא הרגיש בסברא זו שכתבתי לעיל דכל עיקר הטעם שבמעיין ליכא פסול דנ"ס ונ"ס משום דליכא מרה"ע כיון שמעיין אין דרכו לפסוק וכד' הדגומ"ר הנ"ל וז"ש דוקא במקום המעיין עצמו במקורו שידוע שאין דרכו לפסוק משא"כ במי מעיין שכבר נפסק מהמעיין פשיטא דשייך בזה ג"כ פסול דנ"ס ונ"ס משום מרה"ע כמו במים שאובין במקוה אף לשי' הפוסקים דדינו כמעיין אף בנפסק ממנו מ"מ זיל בתר טעמא וא"כ מנלן להכשיר נ"ס ונ"ס בזה וז"ב לפע"ד

עוד ראיתי לו להגז"ל בתשובתו שם כתב לצדד עפי"ד המהרי"ק והב"י דמי מעיין אף לאחר שנפסק ממקום תורת מעיין עליו א"כ אף אם המשיכו לבריכת מים שהם נקובים ועומדים ונפסק אח"כ מהמעיין מ"מ א"א שלא תשאר מעט מן מי המעיין בתוך הבריכה וכיון שמי מעיין מטהר בכ"ש יטהר את כל הבריכה כיון שדינו כמעיין לשי' הנ"ל רק דגם במי מעיין שרבו עליו שאובין או נוטפין אינו מטהר בזחילה כדין נוטפין שרבו על הזוחלין כמו"ש (בסי' ר"א סעי' י"א) בהג"ה ולכן שפיר תנן במתני' פ"ה דמקואות דהעבירו ע"ג בריכה והפסיקו הרי הוא כמקוה ואמנם ז"ד לענין פסול זוחלין אבל לענין הא דמעיין מטהר בכ"ש הרי תנן במתני' מעיין שמימיו מועטין שרבו עליו מים שאובין שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעיין לטבול בו בכ"ש ופי' הרמז"ל בפיהמ"ש דאלה המים משותפי דין המקוה והמעיין כי הוא מטהר בכ"ש כדין מעיין ואינו מטהר אלא באשבורן כדין מקוה ע"ש ולפי"ז הרי כל עיקר סברת הרמב"ם והראב"ד שגם בשאובין פסול בנ"ס ונ"ס עד רובו אף שמקוה שלימה אינו נפסל אפילו אם שפך לתוכה אלף סאין משום דבעינן שישאר שיעור מקוה לעולם שתוכל לטהר השאובין ולכן אם נתן שאובין ונטל עד רובו כיון שהמים מעורבין ובודאי לקח גם מים כשירים ולא נשאר במקוה שעור מ"ם שיוכלו לטהר השאובין לכך פסול עד רובו כמו שביאר הרא"ש בהל' מקואות כוונת הרמז"ל וא"כ ממילא הכא במי מעיין שנפסק ממקורו לפי"ד הסוברים שדינו כמעיין גם אם היתה בריכה מלאה גשמים ונתחבר למעיין והפסיקו אף שבכה"ג לכ"ע הרי הוא כמקוה מ"מ כשר בנ"ס ונ"ס עד יותר מרובו גם לד' הרמז"ל וסיעתו שכיון שעכ"פ יש בכאן מי מעיין כ"ש רק שרבו הנוטפין עליו ולד' הרמז"ל הרי. עכ"פ דינו כמעיין לעני"ז שמטהר בכ"ש וא"כ כשר בנ"ס ונ"ס דלעולם איכא שעור לטהר השאובין מחמת אותו כ"ש מי מעיין ולא איכפת לן כל מה שנ"ס ונ"ס ונחסר ממ"ס כיון דמשום אותו כ"ש שנשאר מן המעיין דין מעין עליו עכ"ד ז"ל עש"ה העתקתי תו"ד ז"ל לפי שלפע"ד צ"ע טובא דלא מיבעיא לפימ"ש הר"ן בנדרים (מ"א.) בד' רבינו הרמב"ם ז"ל דהא דרבו נוטפין דינו כמעיין דוקא כשרבה המים בגומת המעיין עצמו ששם הוא חשיבות מימיו ומבטלין כל המים הבאים עליהם אבל רבה במקום משך הנהר למטה כל שרבו נוטפין על הזוחלין נפסל כולו עש"ה א"כ אין מקום לד' הגאון מהרי"א הלוי ז"ל הנ"ל דק"ו הכא שכבר נמשך המים מהמעיין ונפסק ממנו שלא יועיל מה שנשאר כ"ש ממי המעיין להכשיר השאובין המרובין שבאים עליו כיון שאינו בגומת המעיין עצמו כמובן אבל גם לד' הב"י ביו"ד שם בד"ה מקוה שיש לו ארבעים סאה ומעיין כ"ש כו' שחולק על הר"ן ז"ל וסובר אליבא דהרמז"ל דלאו דוקא בריבה בגומת המעיין עצמו אלא דגם במים הנמשכים ונגרים מן המעיין דינו כמעיין לזה שאינו נפסל ברביית שאובין יעיי"ש וכן סתם בש"ע יו"ד שם סעי' ט"ו דמעיין כ"ש יכול לישאב כל מה שירצה וליתן לתוכה והם כשירים אעפ"י שהם רבים על המים שהי' בתוכה תחילה יעיי"ש שסתם ולא חילק בין גומת המעיין או למים הנמשכים מהמעיין וכנ"ל, איברא דהרמ"א בסעי' מ' כתב דמכ"מ נהגו להחמיר גם במעיין כי יש חולקים גם במעיין ואומרים דשאובה פוסלת ועיי"ש. הגם שי"ל דטעם החולקים הוא כמו"ש המהרי"ק בשורש נ"ו והובא בב"י שם דדוקא להרמב"ם והראב"ד ז"ל לשיטתם שסברו דאדם נמי מטהר במעיין כ"ש ולכן במעיין כ"ש אין מים שאובים פוסלין אותו אפילו לאדם כיון שמעיין כ"ש הוא שעור גמור לטבול בתוכו אדם אבל אנן דקיי"ל דבעינן לאדם מ"ס גם במעיין שפיר י"ל דמעיין כ"ש נפסל ברביית שאובין לאדם עכ"ד ז"ל וא"כ י"ל דאף שיש להחמיר מה"ט שלא להכשיר רביית שאובין במעיין כ"ש מכ"מ לענין נ"ס ונ"ס במים שאובין דעיקר חומרא זו נצמח מכח ד' רבותינו הרמב"ם והראב"ד ז"ל שפסלו גם במים שאובין בנ"ס ונ"ס וכמו"ש הש"ך ז"ל ביו"ד שם בס"ק ס"ג בשמם ועיי"ש ולשיטתם שוב שפיר י"ל כנ"ל דבמעיין כ"ש אם ריבה מים שאובין לית לן בה וא"כ בנ"ס ונ"ס במעיין כ"ש מתכשר ממנ"פ לכל הפוסקים לשיטתיי' והבן

ואכן תמהני דכ"ז שייך במעיין עצמו אפי' במים הנמשכים ממנו אבל הכא בנדון שאלתו דהגז"ל [בתשו' מהרי"א הלוי ז"ל שם] דאיירי בנפסק הקילוח מהמעיין אפי' לשי' המהרי"ק דבכה"ג דין מעיין עליו עכ"פ בעדיין זוחל כמשכ"ל הרי כבר כתב בדגומ"ר שם ע"ד הש"ך בס"ק ל' דהמהרי"ק לא קאמר רק שיש דין מעיין לטהר בזוחלין אף בנפסק ממנו אבל מ"מ מודה דאין לו דין מעיין לטהר בכ"ש ובעינן ארבעים סאה והוכחתו מהא דאיתא בש"ע סעי' ה' בגל שנתלש אף שיש לו דין מעיין שמטהר בזחילה מ"מ ארבעים סאה אפי' לכלים טמאים ופי' הש"ך שם בס"ק ז' דאף דמעיין מטהר בכ"ש ה"ד במקום חבור המעיין אבל הכא שנתלש הגל בעינן מ"ס דכל שאינו מעיין ממש אינו מטהר בכ"ש יעיי"ש. וא"כ ל"ש לדון בניד"ז מטעם שמעיין מטהר בכ"ש כיון שכבר נפסק המים מהמעיין ונפל היסוד שבנה עלי' הגז"ל את הבנין לומר דל"ש הפסול דנ"ס ונ"ס וכפיה"נ שבמכהדר"ג