אמרי כהן קצב

וסבור הייתי לומר דאין כאן מחלקות וגם רש"י יודה דהתקלה הוא משום מעילה דכ"ע לא בקיאי כהלל ורק דהא משמע מדברי הגמ' דלר"מ אסור לנדב אפי' שלמים ושאר קדשים קלים שאין בהם מעילה כלל מחיים וא"כ מאי תקלה יש בהם אם יהנו מהם וצ"ל דהתוס' בנדרים (דף יו"ד.) כתבו דגם בשלמים יש איסור תורה ליהנות מהם ומעילה הוא דליכא ע"ש והשמק"ב למנחות בהשמטות שבסוף המס' (דף ד': או"ק ח"י) כתב בטעמא דמילתא דאיכא איסור תורה בהנאת קדשים קלים משום לאו דבל יחל ע"ש וזש"כ רש"י בכאן שיבא לידי בל יחל היינו דמכח זה הרי איכא איסור הנאה גם בקק"ל ושפיר יש לחוש לתקלה דמעילה וכמ"ש התוס' הנ"ל והכל הולך למקום אחד ואכן אח"ז הדרנא בי דהא מדברי רש"י במנחות שם מבואר דסובר דבשלמים ליכא איסוה"נ רק מדרבנן יעיי"ש ובשמק"ב שם ואך לפ"ז איכ"ל דרש"י ותוס' לשיטתיי' אזלו דלרש"י לשיטתו דליכא בשלמי' איסוה"נ מה"ת א"כ לא מצי לפרש בכאן התקלה משום מעילה דהתינח בעולה וכי"ב שי"ב מעילה אבל בשלמים ושאר קק"ל מא"ל ולכן הוצרך לפרש משום תקלת בל יחל אבל התוס' לשי' בנדרים ובתמורה (ג') שכ' דבשלמים ג"כ איסור תורה איכא בהנאה מהם שפיר כתבו לפרש דהתקלה משום איסור מעילה שיבואו ליהנות ממנה

ואמינא לתרץ קו' התוס' בחולין הנ"ל אליבא דר"מ היאך הקריבו שלמים במדבר דהא לפי הנ"ל יומצא דעיקר התקלה בשלמים הוא משום לאו דבל יחל דברו דהא לרש"י ליכא תקלה כ"א משום בל יחל כמו"ש להדיא ולהתוס' דאיכא תקלה משום איסוה"נ בשלמים הרי כבר הבאתי מדברי השמק"ב שמפרשי הטעם משום בל יחל כנ"ל ולפ"ז נראה דכ"ז דוקא במקדיש בפה דאיכא לאו דבל יחל אבל במקדיש במחשבה דאינו עובר בלאו הזה דלא יחל דברו כתיב דמשמע דיבור דוקא ולא מחשבה וכמו"ש מורי הגאון החסיד זצ"ל בתשו' אמרי יושר ח"ב (סי' קמ"ח) וכ"כ בשו"ת בנין ציון מהגאון מאלטונא ז"ל א"כ הרי ליכא איסוה"נ בשלמים שהוקדשו במחשבה כיון דליכא בל יחל דברו וא"כ ליכא שום תקלה בזה וא"כ בודאי מותר להקדיש בכה"ג אף אליבא דר"מ וא"כ שפיר אכלו שלמים במדבר ע"י הקדש במחשבה ומתורץ קו' התוס' הנ"ל

ואכן זה נסתר לפ"מ דמוכח מדברי הרמב"ם בפי"ד ממעה"ק הי"ב דהא דאמרי' בקדשים גמר בלבו א"צ להוציא בשפתיו ה"ד שמחויב להביא קרבן ע"י מחשבתו אבל לא על גוף ההקדש כמו"ש בלשונו הזך כיצד גמר בלבו שזו עולה או שיביא עולה הר"ז חייב להביא וכו' עייש"ה וא"כ להקדיש בשלמים א"א ע"י מחשבה וא"כ הוצרכו להקדיש בפה ושוב עובר בבל יחל דברו וליכא לתרץ כנ"ל. [וע' מ"ש בזה בספרי לעיל (סי' י"א) ע"ש]

ובעיקר הדבר שהקשו התוס' לר"מ דהאיך אכלו שלמים במדבר מה דפשיט להו להתוס' שאכלו במדבר כפיה"נ כונתם משום דרי"ש אמר בחולין (יז.) דבשר תאוה הי' אסור במדבר ורק שלמים הותר הם לאכול וא"כ בודאי הקריבו שלמים וכ"מ מתירוצם שתי' עיי"ש יפלא לפע"ד דכי גברא אגברא קרמית ודלמא ר"מ לא ס"ל כרי"ש רק כרע"ק דפליג עלה התם וא"כ לא מצינו בהדיא שהקריבו שלמים במדבר ומה הקשו וכתבתי בזה באריכות בחידושי למס' חגיגה לישב ד' התוס' ב"ה ונלאיתי להעתיק מה שכתבתי כבר ורק מה שנתחדש לי כעת בעזה"י הנני כותב

הבאת קו' האחרונים ע"ד רבינו הצל"ח בחי' לפסחים בסוגיא דרחסגה"כ אות קל"ה שחידש דכ"ש מקבל טומאה אף מראשון ושני כיון דקדשים מקב"ט אף עצים ולבונה מטעם חיהבה"ק א"כ אף גוש עץ של הקדש מקב"ט וא"כ אטו בשביל שהוא כלי יהי' גרוע מעץ דל חשיבות כלי מהכא הרי הוא מקב"ט אף מראשון ושני מכח חיבה"ק וכ"כ באות קל"ו דאם סכין לשחיטה בעינן כ"ש היא מקב"ט אף מראשון ושני ע"ש והקשו עליו מש"ס חולין (ג'.) דמוקי לה כגון שבדק קרומית של קנה ושחט בה ומשו"ה לא מקב"ט דהוא פשוטי כלי עץ והא לד' התוס' שם בעינן כ"ש בשחיטה וא"כ מה בכך שהוא פשוטי כ"ע הא עכ"ז מקב"ט כעצים ולבונה מכח חיבה"ק עכ"ק וראיתי כעת בתשו' עטרת ישועה שנדמ"ח מש"ב כ"ק הגה"צ מדזיקוב זצ"ל (בסי' א') שהרבה לפלפל בקו' זו וחיזק הקו' עפי"ד הנוב"י במהדו"ק חיו"ד (סי' ג') שכ' דהסוגי' דריש חולין שם אזלא למ"ד דחיבה"ק דאורייתא עייש"ה ויען דחזיתי לדעתך דלחדודי קבעית אענה ג"א חלקי בישוב הקו' הנ"ל ע"ד הפלפול בס"ד דהנה בעיקר דברי הצל"ח שחידש דכ"ש מקב"ט מטעם חיבה"ק יש להעיר לפמ"ש התוס' בב"ק (ע"ז.) דהא דמהני חיבה"ק בקדשים ה"ד בקדמ"ז שקדשו קדוה"ג בכ"ש ולא בקדושת דמים והוכיח כן מזבחים (ל"ד.) עש"ה. וא"כ הא התוס' במעילה (י"ט:) ד"ה מ"ט דת"ק כתבו דאליבא דכ"ע מהני פדיון לכלי שרת ופליגי רק אם יש מועל אחר מועל בכ"ש ע"ש וא"כ האיך שייך חיבה"ק בכ"ש כיון דקדו"ד הוא דיש לו פדיון ול"ד לעצים ולבונה שנקדשו בכ"ש דאין להם פדיון לכן מהני בהו חיבה"ק ואף לפמ"ש התוס' במנחות (ק':) ד"ה וכלי שרת דלר"נ דסובר דבכ"ש יש בו מועל אחר מועל אין להם פדיון ג"כ ע"ש יש להעיר כנ"ל דהא עיקר טעמא דר"נ דבכ"ש יש בו מועל אחר מועל מפרש בש"ס דמעילה שם משום דאם אחרים מביא לקדושה הוא עצמו לא כ"ש עש"ה והתינח בכל כלי שרת שמקדש הניתן לתוכו בקדוה"ג ואיכא ק"ו דר"נ ולכן י"ב מועל אחר מועל אבל סכין לשחיטה אף דבעי כ"ש מכ"מ הרי הבהמה שנשחטה בסכין כ"ש כבר היא קדושה בקדוה"ג משעה שנתקדשה בפה וא"כ אין הסכין מביאה לידי קדושה ואף דאמרי' בסוטה (ט"ו:) דסכין מקדש לדם ע"ש מ"מ אינו מביא הדם לידי מעילה בקדושתו דאדרבה קיי"ל במעילה (י"א. וי"ב:) דבדם לאחר שחיטה אין בו מעילה מה"ת ומחיים מועלין בדם מה"ת דהמקיז דם בבהמת קדשים מועלין בו ע"ש וא"כ בסכין כ"ש ליכא ק"ו דר"נ וגם ר"נ יודה דאין בסכין מועל אחר מועל וממילא דיש פדיון לסכין כ"ש אף לפי"ד התוס' הנ"ל וא"כ הדקו"ל על הצל"ח דהאיך כ' דמועיל חיבה"ק בסכין כ"ש כיון דקדו"ד היא, ובישוב ד' הצל"ח צ"ל לפמ"ש התוס' במנחות (ק"א.) ד"ה אע"ג דנטמאו כו' דהא דצריך קידוש כ"ש שיקבל טומאה מטעם חיבה"ק היינו מדאורייתא אבל מדרבנן מקב"ט אע"ג דלא קדוש קדוה"ג עייש"ה וא"כ שפיר אתיא חידוש הצל"ח אף בסכין כ"ש דמקבל טומאה מטעם חיבה"ק מדרבנן עכ"פ אע"ג דלא קדוש קדוה"ג

והנה האחרונים ז"ל הקשו בסוגי' דריש חולין הנ"ל דמאי פריך בש"ס שם דנטמא לסכין ואזיל סכין וכו' והא החשש הוא רק לאחר הפירכוס ואז כבר אין הסכין בידו ותירצו דיל"פ דקושי' הש"ס תסוב עדר"ז והוא כיון דאם יארע שלא הגביה את הסכין תיכף לאחר ששחט את הסימנים ויגע הסכין בעת שיהי' הבהמה כבר מתה אזי שפיר יאסור לזאת מקשה בגמרא דמדוע