אמרי כהן קצא

יחיד א"צ כ"כ כהנים כמו קרב"צ מקרא הנאמר בויקרא וערכו בני אהרן הכהנים דרשי' וערכו שנים בני אהרן שנים הכהנים שנים מכאן לפרו של יחיד בששה כמשכ"ל באורך ע"ש והנה בתוס' הרא"ש להוריות (י"א:) ד"ה ובו נמשחו כ' אע"ג דכתיב בקרא אשר יתן ממנו על זר ונכרת ומלך בכלל זר אפשר דדריש לי' מדכתיב על בשר אדם לא ייסך ודרשינן אדם ולא מלך כדדרשינן בקום עלינו אדם ולא מלך זה המן הרשע עכ"ל עש"ה ובכל"ח פ' שופטים העיר עליו דא"כ בקרא דאדם כי יקריב מכם קרבן נמי נימא הכי ונמעט מלך ע"ש ולפי הנ"ל נוכ"ל דממעטינן באמת מלך מקרא דאדם וקאי המיעוט אהא דדרשינן עה"כ הנאמר שם אח"כ וערכו בני אהרן וגו' דפר יחיד סגי בששה גלי קרא דאדם דז"ד ביחיד סתם אבל מלך צריך כ"ד כמו פר ציבור ואף דלא ניתן לנו רשות לדרוש מכ"מ הרי ליישב ד' המד"ר קיימינן שפיר י"ל כן ודו"ק

סימן מז

ב"ה יום ג' תצוה תרצ"ב לפ"ק טארנא יע"א. שוכט"ס להבחור כהלכה מופלג בתורה חריף ושנון מחודד ומפולפל מר דוד גראסס נ"י מטשעבין

מכתבו עם ח"ת לנכון הגיעני וכו' והנני בזה לתשו' בקצרה כפי מסת הפנאי

בר"ד כתב עד"מ שנדפס בשמי הצעיר בחוברת כבוד התורה ח"ב (סי' למ"ד) להעיר ע"ד התבו"ש (בסי' ה' סק"ב) שכ' שיכול להקדיש בהמה בשעת שחיטתה ושפיר הוא קרבן בכה"ג והערותי ע"ד מד' התו"כ פ' ויקרא דדריש ר"י מקרא דקרבן לה' שצריך להקדים הקדישו להקרבתו וא"כ א"א להקדיש בשעת שחיטת הקרבן וע"ז כתב לתרץ דבריש חולין פליגי ר"מ ור"י דר"מ סובר דטוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר ור"י סובר דטוב הנודר ומשלם וכ' התוס' שם (ב':) דלר"מ אפי' המביא בהמתו לעזרה ומקדישה יש לחוש שיבא לידי תקלה וכו' ע"ש ומעתה י"ל דר"י בתו"כ לשיטתו אזיל דסובר דל"ח לתקלה ואפי' במקדיש מקודם ולכן סובר דיש להקדים הקדשו להקרבתו משום חשש איסור הכנסת חוב"ע אבל התבו"ש אזיל לר"מ דחייש לתקלה אפי' במקדיש בעזרה לכן לדידי' מותר להקדיש בשעת שחיטה דאם יקדיש מקודם יבא לידי תקלה ע"כ דבריך ולא נהירין לי דבריך לפע"ד וכמה תשובות יש בדבר חדא דהרי ר"י דריש לה בתו"כ שם מקרא דקרבן לה' שמוכרח להקדים ההקדש להקרבה ויקרא קרבן מקודם וא"כ מהכ"ת לומר דלר"מ לא דרשינן לי' לקרא הכי כ"ז שלא מצינו בהדיא דפליג ע"ז דהא נהי שאוסר ר"מ לנדור ואפי' לנדב לש"ס דחולין שם וללי"ב בנדרים (ט:) ע"ש מכ"מ ה"ד שאסור לחייב עצמו לכתחילה בקרבן שאיכא למיחש לתקלה ואפי' במקדישה בעזרה וכד' התוס' הנ"ל אבל קרבן חובה שמצווה עליו מה"ת להקריבו כעולת נזיר וכי"ב בזה לא איירי ר"מ דבודאי צריך להביאם ולא משגחינן על התקלה וכמובן וא"כ שפיר יש לקיים הדרשה דקרבן לה' שצריך להקדים הקדשו להקרבתו בקרבנות חובה ואם דבתו"כ והובא בפרש"י על החומש פ' ויקרא אמרי' דבקרבנות נדבה מיירי הכתוב ע"ש מ"מ משכח"ל גם לר"מ שעבר וחייב עצמו בנדר או הוא בעת צרה שמותר לנדור כמו"ש התוס' בחולין שם ואז מוכרח להקדים הקדשו להקרבתו מקרא הנ"ל וכן התבו"ש גופא מיירי בהקדש של קרבן חובה שהרי כתב וז"ל דנלע"ד גם לשון הריני שוחט בהמה זו לשם עולה או לחטאתי במחויב חטאת או שחט לה בעזרה כדינו דבריו קיימין והו"ל התפסה מעליא דה"ק בשחיטה זו תעשה עולה והקדשו ושחיטתו באים כאחד עכ"ל עיי"ש הרי דמיירי בחטאת שהוא קרבן חובה ול"ש בה כלל הא דר"מ שאוסר רק לחייב עצמו בקרבן משא"כ קרבן שחייבתו תורה שפיר יש לדרוש מקרא דצריך להקדים הקדשו להקרבתו ואינו ענין כלל לפלוגתת ר"מ ור"י הנ"ל הא חדא ועוד דאאפ"ל דהתבו"ש קאי אליבא דר"מ שלא אליבא דהלכתא דהא קיי"ל ר"מ ור"י הלכה כר"י בעירובין (מ"ו:) ודברי התבו"ש הנ"ל נאמרו להלכה כמבואר למעיין בדב"ק שם

וכה ראיתי בבית יוסף בה' נדרים (סי' ר"ג) בד"ה ע"כ צריך כ"א להתרחק מן הנדרים וכו' אחר שהעתיק סוגי' דנדרים שם סיים וז"ל ופסק הרא"ש כל"ב וא"כ הו"ל לרבינו לפרש דדוקא בנודב הוא דשרי כשמזומן לפניו אבל בנדר כלל כלל לא לכך נראה לפרש כמו שפי' בראשונה ואילה"ק על אותו פירוש למה לא כתב רבינו שטוב לנדור בשעת מעשה וכדר"י די"ל דסבר רבינו דע"כ לא קאר"י אלא בנדבת קדשים דא"א בלא קריאת שם קודם שיכניס לעזרה אבל בנדבת צדקה א"צ לקריאת שם כלל עכ"ל עש"ה והנה מש"כ מרן הב"י לחלק דבקדשים א"א בלי קריאת שם קודם הכנסה לעזרה צ"ע לפע"ד דמה הכרח הוא לקריאת שם קודם הכנסה לעזרה דהא לרבי יהודה קיימינן דסובר חוב"ע לאו דאורייתא ואם כונת הב"י למאי דדריש ר"י בתו"כ הנ"ל שצריך להקדים ההקדש להקרבה הרי לד"ז סגי שיקדיש בעזרה קודם הקרבה ול"צ להקדיש עוד קודם הכנסה לעזרה ואולי שיגרת לישנא בעלמא הוא מש"כ דא"א בלי קריאת שם קודם הכנסה לעזרה ועיקר כוונתו דעכ"פ צריך להקדיש מקודם שיקריבנו אבל בצדקה א"צ לקריאת שם רק שיתננה לעני ועכ"פ מפורש יוצא מדברי הב"י שם דקיי"ל כר"י לגבי ר"מ בהאי פלוגתא וא"כ אין מקום לומר דהתבו"ש קאי לר"מ דלא קיי"ל כוותי' כנ"ל. ומלבד כ"ז עיקר הדבר שפשוט לך דאף לר"מ שאוסר להקדיש בעזרה מ"מ המקדיש בשעת שחיטה שפיר דמי וליכא חשש תקלה כלל וע"ז בנית כל דבריך דבריך נסתרים בזה מדברי התוס' בחולין שם במקומו שהקשו אליבא דר"מ שאין טוב שיהא נודב ומשלם ואפי' במביא כבשתו לעזרה אסור היאך אכלו ישראל שלמים במדבר עכ"ק עיי"ש ואם יש מקום לומר כדבריך אמאי לא תירצו התוס' בפשוט דשפיר הקריבו שלמים במדבר גם לר"מ דהיינו בהקדישו בשעת שחיטה דליכא למיחש לתקלה ומותר גם לר"מ וע"כ דלהתוס' הי' פשוט דלר"מ באמת בכל ענין אסור לנדוב אפי' אם יקדיש בשעת שחיטה משום תקלה ולכן הקשו שפיר משלמים במדבר דהאיך הקריבו אותם במדבר

והנה מדברי התוס' הנ"ל שכתבו דה"ה בנדבה איכא למיחש לתקלה דאפי' מביא כבשתו לעזרה ומקדישה יכול להנות ולמעול בה ולבא לידי תקלה בכמה ענינים דכ"ע לא בקיאי כהלל דמעולם לא מעל אדם בעולתו עכ"ל משמע דסברי דהתקלה הוא משום איסור מעילה שיש לחוש שימעלו בהקרבן אפי' במקדיש בעזרה ואמנם רש"י בחולין שם ד"ה שאינו נודר כל עיקר פירש וז"ל שהרגיל בנדרים בא לידי לא יחל דברו עכ"ל