אמרי כהן יט

לגבוה ואית בי' חשיבות הנ"ל לא נוכל לומר דמבטלין לי' אח"כ משום שעבר האדם אלאו באיזה עשי' ובזה אמרי' דבעינן שנה הכתוב לעכב והענין נכון בס"ד ודו"ק

סימן ד

בעזהי"ת אור ליום ב' י"ג מנא"ב תרצ"ב. נשאלתי

נשאלתי אם יש להתיר ליהנות ממטפחות של ספר תורה לצורך גדול כגון לסגולה לאשה שלא תפיל אם יש איזה אופן להתיר

תשובה: הנה דין זה מסתעף לכמה פרטים א' אם יש היתר ליהנות ממטפחת ספ"ת ע"י פדיון עכ"פ, ב' אם איסור זה הוא מדאורייתא או מדרבנן, ג' אפי' הוא איסור גמור מה"ת אם יש להתירו במקום חשש סכנה בדרך סגולה

ואען ואומר מה שהעלתה מצודת עיוני בזה בסייעתא דשמיא. הנה הרמב"ם ז"ל בפ"י מה' ספ"ת ה"ד כ' וז"ל תיק שהוכן לספ"ת והונח בו וכן המטפחות והארון והמגדול שמניחין בו ספ"ת וכו' הכל תשמישי קדושה הן ואסור לזרקן אלא כשיבלו או כשישברו נגנזין וכו' וכן רמוני כסף וזהב וכיו"ב שעושין לספ"ת לנוי תשמישי קדושה הן ואסור להוציאן לחול אא"כ מכר אותן לקנות בדמיהן ספ"ת או חומש עכ"ל ע"ש. ודברי רבינו ז"ל צע"ג שסותר עצמו מיני' ובי' שהתחיל לכתוב דתשמישי קדושה אסור לזרקן אלא כשיבלו כו' ולא כתב שום תקנה להוציאם לחולין ע"י מכירה ולהעלות הדמים בקדושה אלא החליט שנגנזין ובסו"ד ברמוני כסף וזהב שהם תשמישי קדושה כ' דא"י לחול אא"כ מכר אותם לקנות בדמיהן ספ"ת משמע דבזה האופן שפיר יוצא לחולין מ"ש רישא ומ"ש סופא וכבר עמד ע"ז בתשו' חת"ס חאו"ח (סי' ל"ח) וכ' לתרץ דלכאו' הרי הקשה הרמב"ן הובא בר"ן מגילה ר"פ בני העיר דהא קדושת הגוף א"י לחולין ע"י פדיון ע"ש שהקשה אביהכ"נ אבל לד' הרז"ה במאור למס' ע"ז פרי"ש דאבני היכל ועזרה יש להם פדיון ומכ"ש ביהכ"נ דקיל ואמנם זהו בבנין אבל בכלים אתאן לפלוגתת רמב"ם וראב"ד פ"ו ממעילה ה"ד דלרמב"ם כלי תשמישי דמקדש אפי' אינם כלי שרת יש בהם מועל אחר מועל ולראב"ד דוקא כלי שרת אשר ישרתו בם בקודש ולפ"ז לראב"ד אין לכלי ביהכ"נ דין כ"ש ויש להם פדיון ולרמב"ם נראה היינו כלי תשמיש כגון תיק וכדומה ע"כ כ' בהם שנגנזים אבל הני רמונים שאינם אלא לנוי ספ"ת לא יעלה על הדעת שיהי' כיו"ב בהם במקדש מועל אחר מועל וממילא יוצאים לחולין ע"י פדיון עכתו"ד ז"ל עש"ה ולפ"ז נפלנו בפלוגתת רברבי הראב"ד והרמב"ם ז"ל אי מועיל פדיון למטפחת ספ"ת דהיא תשמישי קדושה. אכן גוף דברי מרן החת"ס ז"ל צע"ג לפע"ד דהרי הרמב"ם ז"ל לא כ' שם בה' מעילה רק שבכלי תשמיש המקדש יש בהם מועל אחר מועל וע"ז פליג הראב"ד אבל לענין פדיון מודה הרמב"ם דכלי תשמיש דמקדש יש להם פדיון וכ"כ להדיא בכ"מ שם וז"ל וכלי תשמיש שכ' כאן היינו כגון קורדום וכיו"ב שאינם קדושים אלא קדושת דמים וכדאיתא בתוספתא והיא נלמד ממתני' דקתני עם בהמה ומיירי בבהמה טמאה שאינה קדושה אלא קדו"ד וכדפרישית ומינה נילף לכלי תשמיש שאינם קדושים אלא קדו"ד עכ"ל ע"ש הרי להדיא דגם לדעת הרמב"ם ז"ל כלי תשמיש דמקדש יש להם פדיון וכ"מ מד' השגות הראב"ד ז"ל שם יעייש"ה והאיך פשיט לי' להחת"ס דלדעת הרמז"ל אין פדיון לכלי תשמיש במקדש וצ"ע

וע"ע בתוס' (מעילה י"ט:) בד"ה מ"ט דת"ק שכתבו ג"כ דאליבא דכ"ע אפי' לכלי שרת מהני פדיון אף למ"ד דיש בהם מועל אחר מועל ע"ש וא"כ מכש"כ דלכלי תשמיש דמקדש מהני פדיון וה"ה תיק ומטפחת של ספ"ת דדמי לכלי תשמיש דמקדש ועוד גרוע מיני' לית דין ולית דיין דלא יועיל בה פדיון וכמובן

ואמנם בעיקר הדבר שדנו הגאונים בתשו' חת"ס שם הגהמ"ח ז"ל עם חותנו הגאון מוהרעק"א ז"ל אם מועיל פדיון לתשמישי קדושה שיצאו התשמישי קדושה גופיי' לחולין יפלא בעיני על שרי התורה מדוע לא זכרו כלום מדברי המג"א המפורשים באו"ח (סי' קנ"ג סעי"ק י"ד) שכ' שם דאם נמכרו תשמישי קדושה אפי' זט"ה במא"ה מ"מ אסור ליהנות מהתשמישי קדושה דבקדושתיי' קיימי ע"ש שהוכיח כן מד' הר"ן בשם הרמב"ן ואם כי ד' הרמב"ן והר"ן נזכרו שם בדברי הגאונים הנ"ל שם אבל החת"ס שם מסיק להלכה דמהני פדיון לתשמישי קדושה שיצאו לחולין והוכיח כן מדברי הר"ן ז"ל עש"ה ואיך חולק אד' המג"א עמוד ההוראה ולא הזכירו אפי' ברמז, ועי' בפרמ"ג בא"א שם שהביא מד' הרשב"א (למגילה כ"ז:) שכ' דתשמישי קדושה בקדושתיי' נינהו וא"י לחולין בפדיון כד' המג"א ע"ש וע"ע בפרמ"ג בא"א שם סק"ד בעני"ז ועיי"ש בדבריו ז"ל

ויש להוכיח לפע"ד דתשמישי קדושה אין להם רק קדו"ד מדברי הרמ"א באו"ח (סי' קנ"ד סעי' ח') שכ' וז"ל ונהגו ליהנות בכמה הנאות מדברי קדושה כגון מטפחות של ספרים ושלחן שבב"ה ומעילים של ספ"ת וכ' הטעם משום דכיון שנהגו כן וא"א ליזהר לב ב"ד מתנה עליהן מעיקרא כדי שלא יבואו בנ"א לידי תקלה ואע"ג דלא התנו כאלו התנו דמי עכ"ל ומקורו מתה"ד (סי' רע"ג) ואם נימא דתשמישי קדושה אית בהו קדושת הגוף הרי כתבו התוס' ישינים בשבת (כ"א) דלא מהני לב ב"ד מתנה שיצא לחולין בלי פדיון בקדוה"ג עש"ה ובתשו' אמרי יושר ח"ב ממורי הגאון זצ"ל (סי' ר') מ"ש ע"ז. וא"כ למה נהגו ליהנות כמה הנאות מדברי קדושה מטעם לב ב"ד מתנה ומשמע אף בלא פדיון ואם הם קדושים קדוה"ג יצטרכו פדיון וע"כ דאין בדברי קדושה רק קדו"ד ולכן מטעם לב ב"ד מתנה הם חולין לגמרי וא"צ פדיון כלל כמו"ש בתשו' אמר"י שם לחלק בין קדוה"ג לקדו"ד עש"ה. בדבריו ז"ל

סו"ד דד"ז אי מהני מכירה לתשמישי קדושה שיצאו לחולין פליגי בי' אשלי רברבי דמד' הרמב"ם נראה דמהני בהו פדיון שיצאו לחולין הם עצמם כמו"ש ברמוני כסף וזהב שעושין לספ"ת לנוי שהבאתי, ומש"כ החת"ס לחלק אליבי' דדוקא הני שהם לנוי משא"כ תשמישי קדושה שדומין לכלי תשמיש דמקדש כבר השגתי עליו לעיל דהרי בכלי תשמיש דמקדש גופה כ"ע מודים דיש להם פדיון וא"כ מד' הרמב"ם ברמוני כסף וזהב שמהני פדיון שיצאו לחולין נשמע לכלהו דתשמישי קדושה פודין אותם ויוצאים לחולין וכ"ה דעת הטור ביו"ד (סוס"י רפ"ב) שכ' דתפוחים הנ"ל יכולים בעליהן למכרן והלוקח יכול לעשות בו כל מה שירצה ע"ש וכמו שהוכיח הגרעק"א ז"ל בתשו' הנ"ל מרבינו