אמרי כהן קפח

לה ביטול ואין לה ביטול ע"ש בירושלמי שוב חולק גם על דין הנולד לפי טעם הנ"ל ג"כ ואיכ"ל דאף אם נכרי אסר במעשה ע"ז מועיל ביטול של הנכרי אח"כ וכמובן ובעיקר ד' הירושלמי הארכתי בס"ד בקונטרס מיוחד שכתבתי בשנה העברה בעניני ע"ז ואכמ"ל

ובאחרונה הנני להציג מה שצ"ע לפע"ד בד' הגאון ז"ל בכוכב מיעקב (סי' ל"ז) שדן שם לענין חרש שדינו כקטן ואין אנו מצווים עליו מ"מ למיספי לי' בידים מיהו אסור כדאי' ביבמות פ' חרש אתו"ד ז"ל שם הנה בדבר זה כבר נתעורר הגאון בעל חתם סופר ז"ל בתשובותיו חאו"ח (סי' פ"ג) אי לחרש ושוטה ג"כ אסור למיספי להו בידים כמו לקטן דאסור זה מדאוריית' והביא מד' התה"ד בפו"כ (סי' ס"ב) שכ' והא דאייתי קרא דאסרה תורה דלא ליספי לי' בידים נ"ל הטעם דקפיד רחמנא שלא ירגיל אותו לעבור עבירות וכשיגדל יבקש למודו עכ"ל ומשמע לפי"ז דבשוטה וחרש דלא אתי לכלל דעת מותר ליספי להו בידים והגז"ל רצה לפי"ז לפרש ד' הש"ס ביבמות שם בהא דבעי למיפשט דקטן או"נ ב"ד מצוין להפרישו מחרש וחרשת עש"ה ואכן בסו"ד מסיק להלכה דהעיקר דגם לשוטה וחרש יש איסור למיספי בידים כמו בקטן וכמו"ש הרשב"א בגיטין (נ"ה:) עש"ה בד' ז"ל ובמה שהתפלא הח"ס שם ע"ד התה"ד הנ"ל וכ' דז"א עיקר דאנן לא דרשינן טעמא דקרא הראיתי לדעת בחידושי דברי הפרי מגדים לאו"ח (סי' שמ"ג במ"ז סק"א) שכ' כן בפשיטות דטעמא דקרא שאסור למיספי לקטן בידים שאם יאכילם בידים ירגילו הקטני' עצמן שיאכלו כשיגדלו יעייש"ה שכ"כ לענין ספיקא דדינא וצ"ע על הגאון האדיר בעל כוכמ"י ז"ל שלא הביא מכ"ז

וחזות קשה ראיתי בסו"ד הגז"ל בתשובתו שם שכ' וז"ל ועוד נלע"ד דבנ"ד בודאי יש להתיר הכניסה אף בתוך ז' דהנה התוס' בפסחים הקשו למ"ד דשה לבית אבות לאו דאורייתא האיך יאכל הקטן מהפסח דהא הוא שלא למנוייו ותי' דהיכא דאיכא מצוה ספינן לקטן בידים והנה בתוס' כ' בכ"ד דאף אשה מיפקדא אעשה דלשבת יצרה וא"כ כיון דאיכא מצוה שפיר ספינן לה בידים עכ"ל הגז"ל ע"ש. ואני תמה דהא כיון דלענין חרשת שאינה שומעת ואינה מדברת קיימינן שנשאל הגז"ל עלי' א"כ הרי היא פטורה מכל המצות שבתורה כמו קטן ושוטה וכמו"ש הגז"ל בעצמו בתשו' שם וא"כ האיך שייך לומר בה דמשום מצוה דלשבת יצרה דשייך גם באשה התירו אסורא דלמיספי בידים הלא מצוה זו דלשבת ל"ש בחרשת זו משא"כ בקר"פ יש חינוך מצוה להאכיל לקטן מפסח ומשו"ה ליכא איסורא דלמיספי בידים אבל בכאן אין כאן מצוה כלל ומלבד זה יפלא לפע"ד על הגז"ל דמה מדמי לה להתם הרי האיסור דלמיספי לקטן איסורא בידים האיסור הזה רמיא על המאכילו דהקטן בעצמו פשיטא דאינו מוזהר על שום דבר וא"כ שפיר י"ל דכיון דבמצות חינוך של בנו באכילת פסח ג"כ האב זוכה דהתוס' לשי' כתבו כן בברכות (מ"ח:) בשם רש"י דהחינוך מוטל רק על האב ולא על הקטן ואף התוס' שחלקו עליו מודו דהאב ג"כ זוכה במצות חינוך ומקרא מלא הוא חנוך לנער וגו' וע' בר"ן פ"ב דמגילה בעני"ז וא"כ שפיר מסתברא לומר דבשביל שמקיים האב במצות חינוך בנו ליכא איסור דלמיספי לי' בידים אבל הכא אפי' א"נ דחרשת מקיימת מצוה דלשבת בנשואי' וכי בשבילה נעבור אנן אלאו ולמיספי לה בידים איסורא הלא בדידן ליכא מצוה כלל רק איסורא (ואפש"ל דאומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך היכא דל"פ כנודע אבל צ"ע לפימ"ש באחרונים דזהו מטעם ערבות ובחרשת ליכא ערבות דאפי' בנשים ד' הרא"ש דליכא ערבות ומכ"ש חרשת שפטורה מכל המצות ועכ"פ מד' התוס' הנ"ל א"ר לנ"ד) ומלבד כ"ז כתב החת"ס בחי' לנדרים (ל"ו.) דהתוס' לא אמרו אלא במצוה כעין פסח דא"א לחנכו בשום פעם אם לא נאכילהו שלא למנויו כיון דאכילתו לאו דאורייתא וא"כ אפי' אי ממנים אותו על הפסח אין מנויו מנוי נמצא לא משכחת לחנכו במצות אכי"פ בשום אופן בהא התירו למיספי לי' איסורא אבל באופן אחר אין הדעת סובלתו עכ"ד ז"ל ע"ש וא"כ בנ"ד דמצינו לקיים המצוה דלשבת לאחר שבעה דליכא איסורא לא התיר למיספי לה בידים להשיאה בתוך ז' כמובן אבל מזה אין להקשות כ"כ על הגז"ל הנ"ל דאין ד' החת"ס מוכרחים כ"כ ואיכ"ל דבכל ענין התירו התוס' למיספי בידים במקום מצוה אבל קושי' הראשונות קשה ודברי הגז"ל צע"ג לפע"ד בזה

אך תיתי לי דלא מזיגנא רישא אבי סדיא עד דמהפכינא בזכותי' דהגאון זצ"ל לישב התמיות הנ"ל עפימ"ש בס' כל"ח עה"ת פ' בראשית בהא דמשמע מד' התוס' בגיטין (מ"א:) בסוד"ה לא תהו בראה דמשום מצות שבת יצרה אין כופין רק משום פו"ר ומשוה"כ אין כופין בח"ש וחב"ח לשחררה עש"ה ופי' הטעם דמשו"ה אין כופין משום דהעשה דלשבת יכולין לקיים גם אם ישיאו בני אדם אחרים ויסייעו שעיד"ז יכולין לישא זא"ז ויולידו בנים מקיים בזה עשה דלשבת יצרה כיון דע"י נתישב העולם רק מי שמצווה בעצמו בפו"ר אינו מקיים לשבת אלא באופן שהעולם נתישב ע"י עצמו עכ"ד עייש"ה וא"כ שפיר י"ל דאם משיאין לחרשת עם איש אנו מקיימין בזה מצ"ע דלשבת יצרה ומשו"ה ליכא איסורא דלמיספי לה בידים כיון דהוא במקום מצוה לפי"ד התוס' בפסחים הנ"ל ואף שהחרשית אינה בת מצות מ"מ הרי אנו מקיימין בזה המצוה שמשיאין אותה והאיסור דלמיספי לה בידים הוא ג"כ מוטל עלינו ושפיר האיסור הותר בשביל המצוה כעין ד' התוס' דפסחים באכיה"פ לבנו קטן כנ"ל ול"ק קושי' הנ"ל אך מ"מ א"א להעמיס כן בד' הגז"ל הנ"ל דא"כ ל"ה צריך לצרף בזה ד' התוס' דבאשה איכא מצות שבת דהא סגי א"נ דשייך המצוה רק באיש מ"מ הרי אנו המשיאין מקיימין המצוה הזאת ולא החרשת וכמובן ודו"ק בכ"ז

סימן מו

ב"ה

שוכט"ס לתלמידי הבחור כהלכה חריף ובקי בחדרי תורה יו"ש כמר שלום הכהן בראנדער נ"י מיאריסלוב

מכתבך עם חידו"ת היקרים הגיעני לנכון, ונהניתי מפרי עשתונותיך הטובים והנני בזה לתשו' בס"ד

בר"ד הביא מעלתך ד' הרמב"ם ז"ל בספר המצות שורש הג' שכ' דמצות חנוכת המזבח אינו נוהגת לדורות והרמב"ן ז"ל השיגו וסובר דמצות חינוך המזבח נוהג גם לדורות והביא ראי' ממה שעשה שלמה