אמרי כהן קפז

כשלו יומצא דבאיסוה"נ דחשיב כשינוי מעשה יחשב כשלו ויוכל לאוסרו א"כ לא ס"ל לחלק כנ"ל דדוקא לענין להעלות מידי טומאה אמרי' דאיסה"נ חשיב כשינוי מעשה ולא לענין קנין להיות כשלו דא"כ ל"ה מייתי מדברי הרמב"ן ז"ל דאיירי בעבד ע"ז במעשה גמור כזביחה ולכן כשלו חשיב משא"כ באיסה"נ דל"ה שינוי מעשה לעני"ז וע"כ דלס"ל לחלק כן א"כ שוב חוזר וניעור התמי' מסוגי' דב"ק הנ"ל בגזל חמץ ועבר עליו הפסח דא"ל הש"ל והלא נאסר בהנאה וחשיב ש"מ וקני' וכנ"ל וצ"ע

ובעיקר קו' הבי"צ ע"ד התוס' הנ"ל מהך דגזל חמץ ועבר עה"פ דב"ק הנ"ל נלפע"ד לתרץ בד"פ דהנה עיקר ד' התוס' שכתבו דאיסה"נ חשיב שינוי מעשה צריכין הסבר דמדוע יחשב איסה"נ כמעשה ואולי י"ל עפי"מ דאמרי' בתמורה (ד':) דמימר מיקרי בדיבורא איתעביד מעשה ופרש"י עושה מעשה דמעיקרא חולין והשתא קדש עש"ה הרי דבזה שמוציא הדבר מרשות לרשות הוא מעשה ומשוה"כ מקדיש הוי מעשה שמוציא מרשות חול לרשות קודש ומעתה י"ל דכמו שמיקרי מעשה אם מוציא מרשות לרשות אחרת כן הוא נמי אם מוציא מרשות בלבד ואינו מכניסו לרשות אחרת עדיין כמו מפקיר מיקרי ג"כ מעשה דהא הוא ג"כ הוצאה מרשות הבעלים לרשות הפקר וכעין זה הביא בשעה"מ ה' לולב בשם הריטב"א בחי' למס' שבת פי"ו דק"כ שכ' דאסור להפקיר בשבת שנראה כמקנה קנין בשבת עייש"ה הרי דאף שאסרו חכמים בשבת מקח וממכר היינו הוצאה מרשות לרשות מ"מ גם הפקר בכלל זה וע' במ"פ ממורי הגז"ל בשירי מנחה ליו"ד (סי' ק"ס) שצידד לומר דכמו שמוציא מעות הקדש מרשות לרשות מעל כן נמי המפקיר עייש"ה ולפי"ז י"ל דמשוה"כ מיקרי איסור הנאה שינ"מ לפי"ד הריטב"א בחי' לקדושין (נ"ו) דאיסוה"נ לית לי' בעלים והוא כהפקר וכ"ה דעת הרשב"א בתשו' הובא באבני מלואים אהע"ז (סי' כ"ח ס"ק נ"ו) יעייש"ה וא"כ הרי ע"י האיסוה"נ יצא מרשות הבעלים שהי' מקודם ונעשה כהפקר בלי בעלים א"כ הרי הוא יציאה מרשות לרשות והוא כמעשה כמו"ד בתמורה הנ"ל דזה מיקרי מעשה ולכן כ' התוס' דאיסוה"נ הוא כשינוי מעשה, ומעתה י"ל דזה דוקא בכל איסוה"נ אבל בחמץ בפסח דאמרי' בפ"ק דפסחים דשני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאם הכתוב כאלו הן ברשותו וחמץ בפסח א' מהם וא"כ כיון דהוא ברשותו ש"א מכש"כ דהבעלים מיקרי עדיין שמם על החמץ כיון דל"י מרשותם וא"כ איסוה"נ של חמץ בפסח ל"ה שינוי מעשה אף לפי"ד התוס' הנ"ל כיון דעדיין לא יצא החמץ כשנאסר בהנאה מרשות בעליו לגמרי מטעם שעשאם הכתוב כאלו הן ברשותו מדעובר עליו בב"י מכח האיסוה"נ בלבד ל"ח כשינוי מעשה ולכן בגזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך ול"ק קו' הבי"צ הנ"ל וע' בנוב"י מהדו"ק חאו"ח (סי' כ') שהאריך בדין גזל חמץ ועבר עליו הפסח דהגזלן עובר בבל יראה ולא הנגזל שהחמץ אינו ברשותו יעייש"ה

ונחזור לד' הגאון מהרימלוב ז"ל מה שהעיד בשם הרמב"ן ז"ל במלחמות לע"ז שכ' דנכרי שעבד ע"ז של ישראל יועיל ביטול אף דע"ז של ישראל אין לה ביטול הוא כיון דבאמת אין אדם אוסר דבר שא"ש רק דהעבודה שעבדה העכו"ם נחשב כמעשה ובמעשה אדם אוסר דשא"ש הרי דע"י מעשה עבודה זו נחשבה כשלו ויוכל לאוסרה הו"ל ע"ז של עכו"ם ומועיל ביטול עכ"ד ז"ל כפי"מ שהעתיק הגז"ל בשמו ז"ל, וצ"ע לפע"ד דברמב"ן במלחמות לע"ז שלפנינו לא נמצא מזה כלום וכפיה"נ כוונת הגז"ל לד' הרמב"ן שהובאו בר"ן לע"ז פרי"ש והובאו ביתה יוסף יו"ד (סי' קמ"ה) שכתב שם אהא דאמרי' בש"ס כי אתא עולא אר"י אעפ"י שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה וכו' וסובר הרמב"ן ז"ל דכל כה"ג בבטולי בעלמא סגי להו דאע"ג דע"ז של גוי שבאה ליד ישראל אין לו ביטול הכא יש לה ביטול שכיון שע"ז זו שלא מדעת בעלי' נאסרה מפני מעשה שנעשה בה כי היכי דמהני ההוא מעשה שתהא נאסרת כאלו היתה של גוי הכ"נ הויא כשלו לענין ביטול הלכך קודם שלקחה ישראל מן הגוי בביטול בעלמא סגי לי' עכ"ל הר"ן עש"ה ולפי"ז אין ראי' מזה דע"ז של ישראל גמורה היינו שעבדה ישראל ושוב עבדה העכו"ם במעשה שיועיל ביטול דז"א דאם עבד לה ישראל שוב אין לה ביטול לעולם רק דאיירי בבהמת ישראל ועבד לה עכו"ם במעשה לע"ז דמהני מעשיו לאוסרו כאלו היתה שלו ומשו"ה מועיל ביטול שלו ג"כ כמו ע"ז של נכרי דאם איסורו דגוי הוא איסורא גם ביטולו הוא ביטול וכיון שאתאן לזה נסתר היסוד שבנה הגאון מהרימלוב ז"ל ע"ד הרמב"ן אלו דהיכא שאסר אדם דשא"ש במעשה שוב נחשבת כשלו אח"כ ויוכל לאוסרו כשלו במכהד"ג ז"א דד' הרמב"ן נאמרו בצדק דממנ"פ אם אתה חושב שבהמה זו נאסרה מצד העכו"ם שעבד לה במעשה בע"כ אתה צ"ל דהאיסור זה הי"ל כח להעכו"ם לאסור כמו בשלו דאי לא"ה ל"ה יכול לאוסרו וא"כ דחשבית לה בעבודה זו כע"ז של נכרי הרי לע"ז של נכרי מועיל ביטול של נכרי והתינח לביטול ע"ז שמקושר עם איסור ע"ז דאם הוא ע"ז של נכרי בע"כ מועיל ביטול של נכרי ואם אינו ע"ז של נכרי הרי א"צ לביטול כלל ובלא"ה מותרת וכמובן אבל מנ"ל להוציא דמחמת שאוסרה במעשה חשוב כשלו מאותה שעה שיוכל לאוסרה אח"כ באיסור אחר ג"כ כמו שהוציא הגז"ל מזה לענין אם טימא המשכב בטומאת מגע מדרס שמועיל גם באינו שלו שוב הויא כשלו ויכול לטמא אף בטומאת מדרס אח"כ לפי"ד הרמב"ן ז"ל הנ"ל והא שפתי הרמב"ן ז"ל ברור מללו רק לענין ביטול ע"ז איכ"ל כן דאיכא ממנ"פ הנ"ל ולא לענין זה שיחשב כשלו מכאן ולהבא לאחר האיסור שאוסרה במעשה וצע"ג

ובעיקר הדבר שנחלקו הרמב"ן והר"ן ז"ל בע"ז שם בנכרי שעבד בהמת ישראל ע"י מעשה לע"ז דלד' הרמב"ן מהני ביטול דנכרי אח"כ והר"ן חולק עליו עיי"ש יש להעיר כדמות ראי' לד' הר"ן ז"ל מד' הירושלמי פ"ד דע"ז ה"ד דאמרי' התם ע"ז של עכו"ם אסורה מיד לפיכך יש לה ביטול ע"ז של ישראל אינה אסורה עד שתיעבד לפיכך אין לה ביטול עש"ה וכבר הבאתי בחי' לע"ז הסבר על זה בשם הגה"ק מסאכיטשוב ז"ל דדוקא ע"ז של נכרי שאיסורה בא ע"י הזמנה משו"ה מועיל להפקיע ההזמנה ע"י ביטול אח"כ אבל ע"ז של ישראל שאסורה משתיעבד דהיא מעשה לא נפקע ע"י ביטול אח"כ עכ"ד ז"ל ומעתה נמצא דכאן שהנכרי לא מצי לאסור בע"ז בהמתו דישראל כיון דאינו שלו רק ע"י מעשה ע"ז שעשה בגופה שוב דמי לע"ז של ישראל שאיסורה בא ע"י מעשה ומשו"ה לא מהני ביטול כן יהי' בזה שהנכרי אסר בהמת ישראל במעשה ע"ז דלא יועיל ביטול לפי"ד הירושלמי הנ"ל כד' הר"ן הנ"ל וצ"ע על הרמב"ן ז"ל שכ' להיפך וצ"ל דכיון דר"ז חולק על טעמא הנ"ל ואמר לית כאן לפיכך אלא יש