אמרי כהן קפד

בשעת שריפת שלל העיר דאז לא חל חיוב שריפה דעיהנ"ד דשללה ולא שלל שמים כתיב וע' בש"ס ב"ק (ע"ו.) בענין מ"ל מכרו להדיוט מ"ל מכרו לשמים עש"ה ואח"כ שכבר נשרף שלל העיר נפדו הקדשי בדה"ב דא"צ עוד לשרפם בפנ"ע ומעתה י"ל דאע"ג דהמצוה לכתחילה לפדות הקדשי בדה"ב דעיהנ"ד ואח"כ לשרפם מכ"מ כיון דאם לא יפדם וימתין עד שישרף שלל העיר שוב לא יצטרך לשרפם וילכו דמיו לקודש כדין כל קדשי בדה"ב שוב מה"ט מועלין מה"ת בהו דמיקרי עדיין קדשי ה' והוכחה לזה ממה דאמרי' בריש מעילה (ב':) דכל היכא דאם עלו לא ירדו מועלין מה"ת ע"ש וע' בכ"מ פ"ג מה' מעילה ה"א שכ"כ בד' רבינו הרמז"ל ע"ש ובלח"מ פ"ג מפסוהמ"ק ה"ז שחולק עליו וסובר דהיכא דאם עלו לא ירדו איכא רק מעילה דרבנן יעיי"ש וא"כ ק"ו לנ"ד דא"צ לעשות מעשה להעלותו על המזבח רק אם יהי' שוא"ת ולא יפדנו קודם שריפת שלל העיר יהי' בקדושתו פשיטא דמיקרי קדשי ה' מה"ט ואפי' הלח"מ הנ"ל מודה הכא דאיכא מעילה דאורייתא כיון דא"צ מעשה באיסור כמו בפסולין שאם עלו לא ירדו וא"כ מתורץ לנכון קו' הגאון ז"ל דשפיר צריך לפדות הקדשי בדה"ב ואח"כ לשרפם אבל מקודם פדי' אסור לשרפם דעדיין הם קדשי ה' כיון שראויי' לגבוה בשום פעם אם לא יפדם וימתין עד שישרף שלל העיר מקודם שוב הוי שלל שמים ואין בהו מצות שריפה עד שיפדם וא"ש בס"ד ודו"ק

ואמנם עיקר דברי רבינו הרמב"ם ז"ל הנ"ל שכתב דקדשי בדה"ב של עיהנ"ד נפדין ואח"כ שורפין אותן שנא' שללה ולא שלל שמים נפלאו להבין כמו שתמה הראב"ד בהשגות הנ"ל דלמה שורפין אותן שלל שמים היא ולא חל עליו איסור ומה שתי' בכ"מ דכיון דנסתלק ארי' דהקדש חל עליו מיד איסור עיהנ"ד הוא דחוק דכיון דכ"ז שלא נפדה א"צ לשרפם למה צריך לפדות שיחול עליו איסור עיהנ"ד ואם חלה עליהם איסור עיהנ"ד קודם פדי' א"כ נשרפנו קודם שיפדם ובפרט צ"ע דמהיכן הוציא רבינו הרמז"ל ד"ח כזה שצריך לשרוף הקדשי בדה"ב לאחר הפדיון וראיתי בהגהו' טורי אבן על הרמז"ל מהגה"ק מוהר"א רוקח זצ"ל אבד"ק אמסטערדאם שכ' דרבינו הוציא ד"ז מהא דכ' רבינו עצמו בפרק הנ"ל ה"ו דמכין את כל נפש אדם אשר בה לפי חרב טף ונשים אף שהם אינן בני עונשין ולא עבדו ע"ז ואין לך שלל שמים גדול מזו ואעפי"כ אינן ניצולים בעיהנ"ד ומסתמא הי"ל לרבינו מקור לזה ולכן למד רבינו ק"ו דאם התורה לא חסה על נפש אדם שלא עבדו ע"ז מכש"כ דצריך לשרוף קדשי בדה"ב לאחר שנפדו עכדבה"ק עש"ה והנה מש"כ דמסתמא הי"ל לרבינו מקור לזה דקטנים ונשים של העובדים נהרגים בעיהנ"ד לפלא על הנשר הגדול הזה זצ"ל שלא ראה שהוא פלוגתא דתנאי בתוספתא פי"ד דסנהדרין והובא ברמב"ן עה"ת פ' ראה ובמגדול עוז על הרמז"ל וגוף ד' ז"ל בישוב ד' רבינו ראויים למי שאומרם ואמנם בכ"ז צ"ע דמסתמא לישנא דמתני' וש"ס דסנהדרין דקאמר בקדשי בדה"ב יפדו ולא הזכיר כלל דצריך שריפה אח"כ משמע דא"צ באמת שריפה ועוד הקשה בכ"מ עמש"כ רבינו דשורפין אותם ולא כ' דנהרגין כדין בהמות עיהנ"ד ונדחק בזה עוד דקדק על מה שסיים רבינו בלשונו שנא' שללה ולא שלל שמים דהא זה אינו נתינת טעם למש"כ סמוך לי' דשורפין אותן דאדרבה מטעם זה ל"ה צריך שריפה כלל וצריך לדחוק דקאי אמש"כ לעיל מינה דיפדו עש"ה ועוד העירו האחרונים דלפי"ד רבינו ז"ל דא"א לשרוף קדשי בדה"ב עד שיפדם מקודם א"כ למה צריך שריפה כלל הרי רבינו עצמו כ' בהלכה זו דפירות המחוברין שבתוכה מותרין שנא' תקבוץ ושרפת מי שאינו מחוסר אלא קבוץ ושריפה יצאו פירות המחוברין שהן מחוסרין תלישה וקבוץ ושריפה כו' וא"כ ה"ה בקדשי בדה"ב דעיהנ"ד י"ל כן דכיון שצריך פדי' הרי מחוסר פדי' וקבוץ ושריפה וא"כ אינו במצות שריפה מה"ט עכ"ק וע' בהגהות בני בנימין על הרמז"ל מהגאון מוהרא"ד ראבינאוויץ זצ"ל שעמד ע"ז

ולכן לולי דמסתפינא הייתי אומר פי' חדש בד' רבינו ז"ל אשר עפי"ז יסורו ממילא כל הקושיות והדיוקים בד' המזוקקים והוא דהנה מצינו בש"ס דסנהדרין (קי"ג.) דס"ל לר"א דכל עיר שיש בה אפי' מזוזה אחת אינה נעשית עיהנ"ד שנא' ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל והיכא דאיכא מזוזה לא אפשר דכתיב לא תעשון כן לה' אלקיכם ואך אנן לא קיי"ל כר"א רק אם נמצא בעיהנ"ד כתבי הקדש יגנזו ואינה מצלת כל העיר ופרש"י שם בסוד"ה דכתיב כו' ואנן בעינן שללה וליכא דהאי שלל שמים הוא עכ"ל ע"ש כוונתו נראה דמשו"ה לדידן לא מציל מזוזה לעיהנ"ד משום דאע"ג דאין שורפין להמזוזה מקיימינן קרא ואת כל שללה וגו' כדכתיב דהא שללה כולל רק נכסי הדיוט ולא שלל שמים ור"א לא יסבור האי דרשה וכ"כ בערוך לנר לסנהדרין שם ע"ש. ומעתה י"ל דהנה יש לדקדק בלשון המשנה דקתני בהקדשות דהיינו קדשי בדה"ב של עיהנ"ד יפדו (דף קי"א:) ולמה קתני יפדו דאטו לא ידעינן דקדשי בדה"ב נפדין וכבר הרגיש בזה רש"י ויישב זה במתק לשונו יעייש"ה ואך לפי הנ"ל יש מקום לומר דנחזי אנן בקדשי בדה"ב אף שנקראים שלל שמים משעה שהקדישם בעליהם להקדש מכ"מ כ"ז שהם תח"י בעליהם עדיין יש להבעלים זכות בהם כמו לענין הא דאמר שמואל הקדש ששוה מנה שחללו על שו"פ מחולל וכתבו התוס' בתמורה (כ"ז:) דהוא דוקא בבעלים ולא באחר ע"ש ופי' בטו"א למגילה (כ"ג) באבני שוהם דהוא מטעמא דהבעלים כשהוא בידם יכולים להפקיע כל ההקדש ע"י שאלה לכן יכולין לחללו גם בפחות אבל כשכבר יצא מרשות בעלים ואתי ליד גזבר דלא מהני שאלה גם בעלים של ההקדש א"י לחלל בפחות משווי' עש"ה וע' בר"ן לנדרים (ל"ד:) שכ' דהיכא שהקדיש איזה דבר ונמצא בידו הו"ל הוא כגזבר על דבר ההקדש שלו עיי"ש וא"כ י"ל דכ"ז שלא יצאו הקדשי בדה"ב מרשות בעליהם המקדישם לא מתקיים קרא דואת כל שללה תקבוץ וגו' הכתוב בעיהנ"ד אם לא נשרוף הקדשי בדה"ב ג"כ כעין דס"ל לר"א במזוזה א' דמצלת על כל העיר הנידחת ואף דאנן לא קיי"ל הכי ה"ד במזוזה שהוא שלל שמים גמור וא"כ אינה בכלל קרא שללה וכפרש"י הנ"ל משא"כ קדשי בדה"ב שנמצא תח"י בעליהם אם שא"א לשרפם דהו"ל שלל שמים מכ"מ להבעלים ג"כ יש זכות בהם והגבוה והדיוט כשותפין בהו ולכן קתני דההקדשות שבה יפדו מקודם וא"כ ע"י הפדי' שפודין יצאו מרשות בעליהם לגמרי דהא נחלל הקדושה על ד"א ויהי' תח"י אחרים וכיון שיצאו מרשות בעליהם יהי' ניצול כדין שלל שמים גמורים ול"ה שלל דידהו כלל כיון שכבר יצא מרשותם לגמרי ושייך לשמים דהיינו ההקדש ומדיוק לשון המשנה דקתני יפדו וכנ"ל

ואם חומה הוא נבנה עלי' טירת כסף לישב עפי"ז לשון הזהב של רבינו הרמב"ם ז"ל שכ' בקדשי בדה"ב יפדו ואח"כ שורפין אותם שנא' שללה ולא שלל