אמרי כהן קעא

המשפטים שאל"כ אין קיום לעולם כמו גניבה ואונאה וש"ש וכיו"ב ומעתה לפי"ז דבכלל מצות דינין נכלל ג"כ אזהרות כגניבה ועושק ושלא לעשות עול במשפט שפיר יש מקום לומר כד' הרמב"ן ז"ל הנ"ל דב"נ אין נהרגין רק על אזהרה שלא לעשות אבל לא מה שמצווין לעשות במצ"ע ואפי"ה איכא ז' מצות ב"נ שנהרגין עליהם דהא גם בדינין איכא אזהרות כמו גניבה ועושק ובזה אמרי' אזהרתן זו מיתתן אבל אם ביטל המצוה ולא הושיב דיינין בכל פלך באמת אינו נהרג וכד' הרמב"ן ז"ל

ואך אם נימא דמצות דינין לב"נ ליכא רק מצוה להושיב דיינין בכל פלך ופלך ולא יותר א"כ מוכרח לומר דגם על מה שמצווין בקו"ע נהרג ב"נ דהא זה כללא הוא דעל כל שבע מצות ב"נ הם נהרגין וא"כ נהרג אדינין ג"כ שהוא אחת משבע מצות ב"נ וא"כ בע"כ שגם מ"ע בב"נ הוא בכלל אזהרתן ז"מ ודלא כהרמב"ן ז"ל, והנה ד"ז אי דינין כולל כל הדברים של דיני ממונות כגניבה ועושק וש"ש או הוא רק מצוה להושיב דיינין בכל פלך בלבד כפשטא דברייתא דסנהדרין (נ"ו:) נלפע"ד דתליא בזה דבש"ס דסנהדרין שם קאמר דמנה"מ שבע מצות ב"נ וא"ר יוחנן דא"ק ויצו ה' אלקים וגו' ויצו אלו הדינין וכה"א כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וכו' וכו' רי"צ תני איפכא ויצו זו עכו"ם אלקים זו דינין וכו' עש"ה ובתשו' רמ"א (סי' יו"ד) העלה דהנפקותא בין ריו"ח לברייתא דרי"צ דלריו"ח אין ב"נ מחויב בדינין שחקק הקב"ה בתורה רק כל מלך יחקוק לו חקים ונימוסים כרצונם ובהם יתנהגו אבל אין להם שום חלק בדיני התורה אבל לרי"צ מחוייבים בכל דיני התורה כשומרים ונזקים ולדון לישראל ולב"נ כ"א כמשפטו אשר חקקה להם תורה ואם עבר נהרג והעלה שם להלכה ולמעשה כרי"צ עש"ה והובאו דבריו ז"ל בחת"ס בתשו' חו"מ (סי' צ"א) עש"ה ומעתה לריו"ח עיקר מצות דינין הנאמר לב"נ הוא רק להושיב דיינין בכל פלך והם ידונו כרצונם מה שחקקו הם בעצמם וא"כ כל הדינים כמו גניבה ואונאה וש"ש וכיו"ב אינו בכלל מצות דינין לריו"ח אבל לרי"צ דדינין הם לדון לב"נ כדתוה"ק כשומרים ונזקים וכיו"ב א"כ נכלל במצות דינין כל הני שחשב הרמב"ן ז"ל והוזהרו לדון בדין גניבה ואונאה ועוד ועוד ולהושיב דיינין בכל פלך והלכה הוא כרי"צ כנ"ל וא"כ לרי"צ שוב נשאר הכלל דל"א אזהרתן זו מיתתן רק באזהרה שלא לעשות ועל מה שמצווין לעשות אינן נהרגין וא"כ על חלק הדינין שמצווין שלא לעשות כגניבה ואונאה נהרגין משא"כ על החלק שמצווין להושיב דיינין אינן נהרגין שהוא רק מצוה ול"ה אזהרה וכד' הרמב"ן ז"ל וכ"ה ד' הרמב"ם ז"ל ג"כ כרי"צ להלכה ואף שכתב בסופ"ט מה' מלכים הנ"ל דלכן נתחייבו בני שכם מיתה מפני שעברו על מצות דינין והיינו שלא דנו לשכם שגזל את דינה פירש החת"ס בליקוטי שו"ת שם דדעת רבינו הרמז"ל דנהי דעל ביטול מצ"ע אין ב"נ נהרג בב"ד אבל מכ"מ חייב מיתה כמו ב"נ ששבת חייב מיתה ונמצא שאנשי שכם חייבין היו מיתה אבל אין מצוה לב"ד להורגם אך עכ"פ אין אשם לשמעון ולוי שהרגו מי שנתחייב מיתה עכ"ד ז"ל ע"ש

המורם מכ"ז שכתבנו דלר' יוחנן דסובר דדינין הוא הושבת דיינין בכל פלך ופלך ולא יותר מוכרחין לומר לדידי' דגם על ביטול מצ"ע של ב"נ בשוא"ת ב"נ נהרג דהא זה כללא הוא דעל כל שבע מצות ב"נ הם נהרגין משא"כ לרי"צ אין הכרח לזה וי"ל דעל ביטול מצות עשה שלהם אין ב"נ נהרג רק בעובר אאזהרה וכנ"ל ומעתה י"ל דריו"ח לשיטתו אזיל שפיר קאמר בנדה שם דהמוז"ל חייב מיתה ביד"ש בישראל ויליף לה מקרא דער ואונן דליכא למימר דקרא בב"נ איירי דחמירי שנהרגים על עוברין כקו' כ"ג הנ"ל דהא בב"נ אם היו מוזהרין היו נהרגין בב"ד ואף שזה נאסר רק מכח ביטול מצ"ע דפו"ר מכ"מ הא לריו"ח גם על ביטול מצ"ע ב"נ נהרג ובקרא כתיב רק מיתה ביד"ש ומדכתב קרא להשמיענו חיוב מיתה ביד"ש על המוז"ל ש"מ דהוא אזהרה לישראל אבל להלכה דקיי"ל כרי"צ דפליג אריו"ח בסנהדרין הנ"ל ולדידי' ל"א דאזהרתן זו מיתתן רק באזהרה ולא אם מבטל מצ"ע וא"כ אפי' נאמר דקרא הנאמר בער ואונן שהמוז"ל חייב מביד"ש קאי אב"נ ניחא דכיון דזהו נאסר רק מכח ביטול מצות פו"ר ליכא עונש מיתה ביד"א ומשוה"כ מפרשינן באמת דקרא קאי אב"נ דאיירי בהו ולכן נהרגין דחמירי שנהרגים על העוברין אבל בישראל באמת אין ראי' שיש חיוב מביד"ש להמוז"ל ולכן השמיט רבינו הרמב"ם ז"ל ד"ז מהלכותיו (וכעת שניטלה מצות פו"ר מב"נ לאחר מ"ת י"ל דגם בב"נ אין חיוב מביד"ש להמוז"ל ודו"ק)

וראיתי בתשו' כ"ג שהביא קושי' הזכותא דאברהם מהגה"ק מטשעכאנאווי ז"ל שהקשה לריו"ח דהמוז"ל חייב מיתה ביד"ש א"כ מכש"כ ההורג עובר יתחייב מביד"ש וא"כ האיך משכח"ל הכתוב דאם לא יהא אסון באשה רק בוולדות ענש יענש בדמי וולדות לרנב"ה אליבא דאביי דגם מיתה ביד"ש פוטר מתשלומין ובהורג עובר איכא מיתה ביד"ש והאיך משלם עכ"ק והנה מלבד שי"ל בפשוט כמו"ש התוס' בכתובות (ל':) בד"ה זר שאכל תרומה דאוכל תרומה בשוגג והזיד במעילה לרבי דאמר במיתה לרנב"ה אליבא לאביי צ"ל דגזיה"כ הוא ע"ש א"כ גם על דמי וולדות י"ל כן דגזירת הכתוב שמשלם לרנב"ה אליבא דאביי ול"א קלבדר"מ מלבד זה אין קושי' לפע"ד דהא איכא מ"ד בסנהדרין (ע"ט.) דנתכוון להרוג את זה והרג אחר פטור ולדידי' מפרשינן קרא דונתת נפש תחת נפש האמור בפרשה זו ואם אסון יהא וגו' דהוא ממון דבקרא איירי בנתכוין להרוג אחר דהא כתיב בקרא וכי ינצו אנשים וגו' עש"ה וא"כ מכש"כ דלא נתחייב מיתה ביד"ש על הריגת הוולדות כיון דלא נתכוין להם רק לאחר וק"ו הוא דמה מיתה ביד"א פטרינן בנתכוין להרוג זה והרג אחר מכש"כ במיתה ביד"ש של הוולדות שנפטר בלא נתכוין להם וז"פ וברור לפע"ד

ועיקר הקושי' הנ"ל כמדומני שאין הקושי' הנ"ל כתובה עה"ס זכותא דאברהם כ"א בס' חמדת ישראל בנר מצוה בקונטרס לדיני ב"נ הקשה ע"ד הזכוד"א שחידש דאיכא מביד"ש על העוברין בישרא ואין הס' זכוד"א מצוי תח"י לעיין בו מ"ש שם ואמנם עיקר החידוש שכ' הגה"ק בעל זכוד"א ז"ל דחייב מיתה ביד"ש על עוברין מק"ו דהמוז"ל יש להוכיח מהמכילתא להיפך מדב"ק והוא במכילתא פ' משפטים פ"ח עה"כ ענש יענש בולדות ענוש יענש בממון אתה אומר ממון או אינו אלא מיתה הרי אתה דן נאמר כאן עונש ונאמר להלן וענשו אותו וגו' מה להלן ממון אף כאן ממון ובמרכבת המשנה על המכילתא כ' לפ' וז"ל תימא איך מצינו מימר ענש יענש מיתה דלא יצדק כל הפרשה שאחריו וכן נתעורר הרב בעל ז"ר ונכנס בדחוקים ויראה לומר דה"פ דלמא ענש יענש עונש שמים שהוא מיתה ביד"ש עכ"ל עש"ה הרי מפורש יוצא לפי פירוש זה במכילתא דליכא אפי' עונש מיתה ביד"ש על הריגת עוברין ודלא כד' הגה"ק ז"ל הנ"ל ואי"ל דסוף כל סוף