אמרי כהן קסט

הקודמת וא"כ אפי' נאמר דהוז"ל הוא מאביזריי' דג"ע ושפיכ"ד כיון דנתרבה מקרא מ"מ ליכא עונש מיתה לעובר עליו אבל מכ"מ כאביזריי' דג"ע הוי דהא אפי' בלאו בעלמא דג' עבירות אלו יהרג וא"י ולא הותר לעבור עלי' אפי' במקום סכנה וא"כ שפיר קיי"ל דאין נהרגין על העוברין אבל מכ"מ י"ל דהוז"ל הוא מאביזריי' דשפיכ"ד וג"ע ואין היתר אפי' במקום פקונ"פ כמו לאו דג' עבירות דאין נהרגין עליו ולא הותר במקום סכנה

ומש"כ מעכ"ג להוכיח דמותר להציל עצמו במקום סכנה בעובר ומכ"ש בהוז"ל דלא עדיף מעובר מהא דתנן בפ"ז דאהלות מ"ו ובסנהדרין (ע"ב:) דאשה המקשה לילד דעד שלא יצא הולד רובו או ראשו מחתכין את הולד להציל את האשה הרי שמותר להציל עצמו בעובר משום דאין נהרגין על העוברין ולכאו' ראי' נכונה הוא ואמנם כשעיינתי בזה נלפענ"ד דאדרבה משם ראי' לדברינו דהרי רבינו הרמז"ל בפ"א מהל' רוצח ה"ט כשהעתיק לדין הנ"ל כתב וז"ל אף זו מצות ל"ת שלא לחוס על נפש הרודף לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר במיעי' בין בסם בין ביד מפני שהוא כרודף אחרי' להורגה ואם משהוציא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש וזה טבעו של עולם עכ"ל ע"ש ובכ"מ שם והנה מש"כ רבינו ז"ל בסו"ד דזהו טבעו של עולם היא תי' הגמ' בסנהדרין שם דלכן משיצא ראשו או רובו אין נוגעין בו ול"ח רודף דמשמיא קא רדפי לה ע"ש אבל מש"כ רבינו ז"ל בר"ד בטעמא שמותר לחתוך העובר משום שהוא כרודף צע"ג דהא בעובר טעמא אחרינא איכא משום דל"ה נפש ורודף באמת ל"ה כמבואר בש"ס הנ"ל וכבר תמה כן במנ"ח מצוה רצ"ו והניח בצ"ע ע"ש ואמנם כבר קדמו בזה הגאון מוהרי"פ זצ"ל ששאל זאת להנוב"י במהד"ת חו"מ (סי' נ"ט) ואעתיק לשונו ומה שתמה על הרמב"ם פ"א מרוצח ה"ט שכ' במקשה לילד שחותכין העובר הטעם מפני שהוא כרודף ותיפ"ל שאפי' אינו רודף הורגין אותו שא"ח על הריגתו להציל את אמו שחייבין על הריגתה אני תמה על תמיהתו ואטו מי הותר להרוג את הטריפה להציל את השלם זה לא שמענו מעולם ומה בכך שעל הטריפה א"ח מכ"מ איסור בידים עושה להרוג את הטריפה וכו' ולענין עוברים אף שאין מחללין שבת בשביל העובר אם אין סכנה לאמו מ"מ כיון שעכ"פ אסור להורגו א"כ אי לאו דמיחשב קצת רודף יותר עדיף להיות בשוא"ת לכן הוצרך הרמב"ם לומר שהוא כרודף עכ"ל הנוב"י יעייש"ה וכוונתו ז"ל נראה דאף דאמרי' בש"ס דלא הוי רודף מטעם דמשמיא רדפינן לה מכ"מ קצת רודף חשוב העובר ומטעם זה נהרג בעודו העובר במעי' סו"ד זכינו לדין דאי לאו מה"ט דחשיב העובר כרודף אחר אמו ל"ה נהרג בשביל הצלת אמו לד' הרמב"ם ז"ל וכפי' הנוב"י ז"ל הנ"ל וא"כ שוב יש מקום לומר דגם בהוז"ל לא הותר במקום פקונ"פ משום דהוא כאביזריי' דשפיכ"ד וכנ"ל ומקשה לילד שאני דחשיב העובר כרודף ואדרבה י"ל מטעם זה הוצרך רבינו ז"ל לומר דהוא כרודף דאי לא"ה לא הוי הורגין העובר בשביל הצלת האם דלא גרע מהוז"ל דלא ניתר במקום פקונ"פ משום דהוא כאביזריי' דשפיכ"ד וכן עובר ולכן הוצרך רבינו ז"ל להוסיף בטעם ההיתר משום דהוא כרודף ויתיישב בזה קו' הגרי"פ ז"ל והמנ"ח הנ"ל

ועוי"ל דשאני מקשה לילד דאי ל"ה מחתכין את הולד להציל אמה אזי הי' אמה מתה ואז הי' עובר שבמעי' ג"כ מת דהא קיי"ל בערכין (ז'.) דהולד מיית ברישא אם לא בהריגה והא דאמרי' באשה שישבה על המשבר ומתה בשבת דמקרעינן את כריסה ומוציאין את הולד היינו משום דע"צ המיעוט מיקרי דהוא מייתא ברישא כפרש"י שם וע' היטיב בעני"ז במג"א או"ח (סי' ש"ל סק"י) עיי"ש ולכן עדיף להציל האם דאל"כ נשארו שניהם מתים עפ"י רוב אבל א"ר שמותר להוציא ז"ל או להרוג עובר במקום סכנה לאחד דשם אם לא נעשה כן עכ"פ נרויח האיסור דהוז"ל או העובר שפיר איכ"ל דלא הותר אפי' במקום פקונ"פ וכמשכ"ל ודו"ק

ואמנם מה שהביא כ"ג מדברי תשו' פנ"י ח"ב (סי' מ"ד) והובא בתשו' מהרש"ם ח"ג במפתחות אה"ע (סי' רס"ח) שכ' באחד שנפח כריסו ר"ל ורפואתו שיוציא זרע והעלה שאין זה בכלל ג"ע ושפיכ"ד שיהרג ואל יעבור דאע"ג דאחז"ל שהוא כאלו שופך דמים הרי גם בלשה"ר אחז"ל ששקולה כע"ז וג"ע ושפיכ"ד ולא יעלה עה"ד שיהא ממש כמו הם שלא אמרו אלא להפליג חומר העון כמו"ש בתשו' הריב"ש עכ"ד ז"ל אמת שכן נראה כד' הפנ"י בתשו' להלכה ואמנם ג"א בתשובתי לא כתבתי כן להלכה רק בישוב שי' רש"י קאתינן במה שתמה עליו הריטב"א ז"ל כנ"ל אבל הרי רוב הקדמונים נחלקו על ד' רש"י ז"ל ולדידהו שפיר נאמר דאיסור הוז"ל אינו מאביזריי' דשפיכ"ד וג"ע וכד' תשו' הפנ"י ולד' רש"י שפיר י"ל כדברינו וגם בלא"ה דחיתי תירוצי הנ"ל אפי' לד' רש"י ז"ל ולא כתבתיו רק לפלפולא אבל להלכה העיקר כד' תשו' פנ"י וכמובן

כבוד גאונו הי"ו העיר בתשובתו דבהשחתת זרע יש איסור להאשה מלבד עצם האיסור דהוז"ל משום ביטול פו"ר יש עוד איסור מצד מפסיד וגזל ממון הבעל עפי"מ דאמרי' בערכין (ז':) דאי לאו קרא הו"א דאשה שיצאה ליהרג יהא צריכה להמתין עד שתלד משום דוולד ממונא דבעל היא ע"ש ועפי"ז העלה כ"ג בישוב קו' הריטב"א בשמק"ב הנ"ל דלמה אסרו חכמים לשמש במוך לג' נשים הללו והרי אין לך דבר שעומד בפני פקונ"פ ולפי הנ"ל דיש איסור גזל בהוז"ל והשטמ"ק בב"ק (פ') כתב דדבר שאסור משום פסידא דאחרים לא הותר לעבור עלי' אפי' במקום פקונ"פ ומה"ט לא הותר להחסיד שם לגדל בהמה דקה בא"י אפי' במקום סכנה ע"ש ולכן לא הותר גם בכאן לחכמים שימוש במוך גם לג' נשים אע"ג דסכנה הוא להם שיתעברו משום דאיסור דגזל נגעו בזה עכ"ד מעכ"ג היקרים בקצרה ואמנם לפע"ד יש לדון בד' כ"ג דאפי' נימא דיש איסורא דגזל במאבד וולדות האשה דממונא דבעל הוא כמבואר בש"ס הנ"ל מנ"ל דזה הוא גם במאבד זרע דבעל שעדיין לא הגיע לכלל וולד כלל והא בקרא כתיב וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ולדי' וא"כ נראה פשוט שצריך שתגיע ההריון לשיעור ג' חדשים שהם ימי הכרת עוברה מה"ת וע' בש"ם דב"ק (מ"ט.) דמקשה כיון דכתיב ויצאו ילדי' מה ת"ל הרה וכו' ע"ש ולכאורה י"ל דקרא דהרה מגלה זה דצריך שתגיע לימי הכרת עוברה כנ"ל וצ"ל דפשיטא לי' להש"ס דמקמי הכי לא מיקרי ילדי' ג"כ ושפיר מקשה ואמנם חפשתי ד"ז מתי השיעור של ולד לענין תשלומין דמי וולדות ולא מצאתי הדבר מפורש בשום מקום לא במכילתא וברמב"ם וטוש"ע חו"מ (סי' תכ"ג) ובאחרונים כמה צריך שתהא העובר גדול לענין תשלומין וצ"ע אך זה פשוט וברור לפע"ד דמקודם ארבעים יום דקיי"ל דלא נגמרה צורתו עדיין ומיא בעלמא נינהו ע' בנדה (ל'.) בודאי דאם נגפוה והפילה אז דאין שום חיוב תשלומין דמי וולדות וק"ו במשחתת