אמרי כהן קסג

דבריהם אם על הראב"ד שכ' שי"ב עשה מד"ק כמשיג ע"ד רבינו שכ' שהוא מד"ס והלא אף אם נודה שכן הוא שי"ב עשה מד"ק שפיר דמי למקריי' ד"ס וא"כ מה רצה להשיג או להוסיף ע"ד רבינו גם על הרה"מ שכ' שאע"פ שהביאו בערכין אותו פסוק אינו אלא לסמך ודמיון נראה מדבריו שאילו הובא לראי' ממש מודה הוא להראב"ד שלא הי' ראוי לומר שהוא מד"ס וכ' בסו"ד שזה ד' רבינו והרי רבינו כ' להדיא בספר המצות אשר לו בשורש הא' שחולק על בה"ג שמנה קריאת ההלל ומקרא מגילה למצ"ע והשיג עליו רבינו שאין ראוי למנותם בהתרי"ג מצות שהם מדרבנן והרי מקרא מגילה דברי קבלה מפורשים הם לא הביאום לסמך ולדמיון ואפ"ה קורא אותם מצות דרבנן וכו' עכ"ד הכ"מ עש"ה ולפעד"נ בישוב ד' הראב"ד והרה"מ ז"ל עפי"ד הרמב"ן בספהמ"צ שורש השני שהבאתי לעיל בחידושי להלכה ג' שכתב לחלק בין תקנת הנביאים שלא נכתב במקרא בנבואה שהוא רק מדבריהם ולא ד"ת אבל מה שכתוב בנבואה בדרך מצוה הוא דבר תורה דאל"כ הי' אסור להם לחדש איזה מצוה כדילפינן מקרא דאלה המצות שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה ובמגי"א שם מסכים לזה גם ד' רבינו ז"ל ע"ש וחילוק יש בין מה שהוא רק מדבריהם למה שהוא מד"ת לענין ספק דבד"ת אזלינן בכל ספק לחומרא ובדבריהם אזלינן לקולא ועוד יש נפק"מ לכ"ד וא"כ שפיר השיגו הראב"ד לרבינו דאף דדעת רבינו ז"ל הוא באמת דגם מה שהוא מפורש בד"ק ד"ס מיקרי כמו כל דבר שנדרש בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן הוא רק לעני"ז שנקרא בשם ד"ס אבל דינם ממש כדי"ת לכל מילי ואף לענין ספק אזלינן בהן לחומרא גם לד' רבינו ז"ל כמושכ"ל בחי' בשם הפרמ"ג יו"ד (בסי' ק"י) בדיני ס"ס במחודשים אות ה' משא"כ מה שהוא ממש מד"ס אזלינן בספיקם להקל וא"כ אף שהי' ראוי לקרות לד"ק בלבד ד"ס אבל בכאן שכלל רבינו כל הימים שגומרין בהן את ההלל דאיכא בינייהו מה שהוא חיוב דרבנן ממש וא"א ללמוד מקרא דהשיר יהי' לכם וגו' כמו ימי חנוכה כמפורש בש"ס דערכין שם משא"כ בימים טובים שגומרין בהן את ההלל שנלמד מקרא הנ"ל דחייב בהן לומר הלל הרי הם חיובא מד"ק והוא כד"ת כיון שבא בנבואה בכתוב כד' הרמב"ן הנ"ל א"כ האיך כללינהו רבינו בחדא מחתא שהם רק מד"ס דמשמע דחיובם שווה ממש לכל והרי חילוק גדול ביניהם לכמה דברים כנ"ל זה היתה כוונת הראב"ד ז"ל בהשגתו ולזה הוצרך הרה"מ לישב ולומר אליבא דרבינו שגם היו"ט שגומרין בהן הלל וילפינן לה מקרא דהשיר יהי' לכם וגומר אינו דרשה גמורה רק אסמכתא בעלמא וא"כ גם הם אינם חיוב מדברי קבלה רק מדבריהם שסמכו על מקרא הנ"ל ושפיר כללינהו רבינו בחדא מחתא דכולם הם רק חיוב מד"ס ממש וכמובן. ולפי"ז נסתלקו קושי' הכ"מ הנ"ל

עוד הקשה בכ"מ שם ע"ד הרה"מ שכ' ואמת שבפ' ערבי פסחים אמרו שנביאים תקנו הלל וכו' שנראה שאילו תיקנו גם הימים הקבועים לא הי' מד"ס וז"א דאטו מי נימא דקריאת התורה בב' וה' שחרית דתקנת משה הוא שאינה מד"ס וטובא נמי כה"ג כשניות ועירובין דתקנת שלמה הוא ונביא הוה וכלהו מד"ס מיקרו עכ"ק והיא קושי' עצומה לכאורה ע"ד הרה"מ ונ"ל לישב ד' הרה"מ דאם נאמר שלאומרו בימים הקבועים שגומרין בהן ההלל הוא בכלל תקנת הנביאים שתקנו לאומרו על כל צרה שנגאלין ממנה א"כ האיך אמרי' בערכין שם דמקרא דהשיר יהי' לכם כליל התקדש חג דלילה המקודש לחג טעון שירה ושאינו מקודש לחג אינו טעון שירה ומשוה"כ פריך מחנוכה דלא התקדש לחג והאיך אומרין בו הלל והא יש חיוב לגמור בו ההלל מכח תקנת הנביאים שתקנו לאומרו מכל צרה שנגאלין ממנה ואע"פ שיש מיעוט מקרא דהשיר יהי' לכם וגומר ללילה שאינו מקודש לחג שאין טעון שירה הא הרה"מ רצה לומר בזה דקרא זה הוא אסמכתא בעלמא ודמיון בעלמא א"כ בודאי דאין לעקור מכח אסמכתא זו עיקר תקנת הנביאים ששייך גם בחנוכה אף שלא נתקדש לחג ואם כי יש לדחוק דהיינו זה דמשני הש"ס בערכין שם משום ניסא והיינו כיון שנעשה להם נסים ונגאלו מהצרה יש חיוב לאמר בו הלל אבל להרה"מ לא ניח"ל בזה דאם החיוב של אמירת הלל בכל הימים שגומרין בהן ההלל הוא מתקנת הנביאים הנ"ל א"כ מה הי' ס"ד דמקשה להקשות מחנוכה שהוא ג"כ בכלל תקנת הנביאים) ובשלמא לד' הראב"ד ז"ל דקרא זה דהשיר יהי' לכם וגומר הוא דרשה גמורה על אמירת הלל ומצריך דוקא שיהי' הלילה מקודש לחג א"ש דמקשה מחנוכה דהא אף שתקנת הנביאים היתה לאומרו על כל צרה שנגאלין ממנה מכ"מ הא תקנת נביאים זו רמוזה בקרא וקרא ממעט לילה שלא נתקדש לחג שאין טעון שירה אבל לד' רבינו אליבא דהרה"מ שהוא רק אסמכתא בעלמא קשה דלמה נמעט מקרא חנוכה שאין לילו מקודש לחג שלא לומר בו הלל כיון שהוא בכלל תקנת הנביאים ולכן הוצרך הרה"מ לומר שתקנת הנביאים היתה רק לאמרו תיכף על כל צרה שנגאלין ממנה ולא על קביעות ימים לעולם לגמור בהן הלל שז"א מתקנת הנביאים ומעתה לפי כוונה זאת בד' הרה"מ ז"ל גם הוא יודה דדבר שהוא מתקנת הנביאים הוא רק ד"ס כמו תקנת עירובין וכי"ב שחשב מרן הכ"מ ז"ל רק שהוצרך לומר דימים הקבועים של הלל אינה מתקנת נביאים כדי שלא תיקשי על רבינו ז"ל שס"ל דקרא דהשיר יהי' לכם הוא אסמכתא ודמיון בעלמא לפי"ד הרה"מ בדעתו ז"ל מש"ס דערכין הנ"ל דמקשה מחנוכה דלא לימא בו הלל וכנ"ל וממילא סרה מהר גם קושי' השני' של הכ"מ שם לד' הרה"מ ז"ל שתקנת הנביאים הוא מצ"ע גמורה וא"כ אם נגאלו מצרה החיוב הוא מד"ת לאמור בו הלל ולשון רבינו סותר זה שכ' דקריאת ההלל לעולם מד"ס ולפי הנ"ל לק"מ כמובן וע' בתוס' ב"ק (פ"ב:) בד"ה אתא איהו כו' שמשמע מד' דגם מה שהוא תקנת נביאים מכ"מ שייך בי' אסמכתא מד"ת יעיי"ש ויש לחלק בין התם כאן

שם ברמב"ם אבל ר"ה ויוה"כ אין בהן הלל לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד לא ימי שמחה יתירה עכ"ל הנה יש לדייק מלשון רבינו ז"ל שכ' לא ימי שמחה יתירה ולא כתב סתמא דאינם ימי שמחה כלל משמע דאינם ימי שמחה יתירה אבל ימי שמחה סתם הם עכ"פ והיינו ר"ה (דיוה"כ בודאי אינו יום שמחה דמצות להתענות בו) ומוכח מזה דגם ד' רבינו ז"ל ככח הסוברים דמצוה לאכול בר"ה ואסור להתענות בו עי' בטור וב"י וש"ע או"ח (סי' תקצ"ז) שהאריכו בזה ולפלא שלא הביאו מד' רבינו ז"ל אלו דמוכח דגם הוא ס"ל דמצוה לאכול בר"ה וכמו שהוכיחו הפוסקים מלשון רבינו ז"ל דקורא לחנוכה ימי שמחה שמצוה להרבות בו בסעודה כן יש להוכיח מלשון רבינו ז"ל בכאן לענין ר"ה וכמובן וע' בב"י לאו"ח שם שהביא תשו' מר שלום שדן לענין אם אומרים בר"ה מועדים לשמחה יעיי"ש ולהנ"ל יהי' מוכח מד' רבינו ז"ל דגם בר"ה יש לאומרו כיון שהם ימי שמחה רק לא שמחה יתירה

שם ברמב"ם ולא תקנו הלל בפורים שקריאת המגילה הוא ההלל עכ"ל. בש"ס דמגילה (י"ד.) אמרי' אי הכי