אמרי כהן קנח

שהחיוב לאומרו מכח תקנת הנביאים שתקנו לאומרו על כל צרה שנגאלין ממנה כמבואר בש"ס דפסחים פ' ערבי פסחים אז נתמעט מקרא הנ"ל דהוא דברי קבלה שלא לומר כ"א היכא שלילו מקודש לחג אבל כשנגאלין ממות לחיים ואיכא ק"ו משירה שאמרו על הים שהוא מעבדות לחירות מכש"כ כשנגאלין ממות לחיים בדרך נס כמו נס דקרי"ס שחיוב לאמור הלל אז ליכא למעט מקרא הנ"ל היכא דאין לילו מקודש לחג שלא לומר שירה כיון דחיוב דאורייתא הוא מק"ו הנ"ל ושם לא כתיב כליל התקדש חג אף דאמת הוא דכשאמרו שירה על הים הי' לילו מקודש לחג דהי' יו"ט ליל ז' ש"פ מכ"מ לא כתיב קרא למעט חיוב אמירת שירה כשאין לילו מקודש לחג ומשמע דאמירת שירה על הים הי' משום ניסא ולא משום יו"ט ובפרט לפי"מ דאמרי' בכתובות (ז':) שאפי' עוברים שבמעי אמן אמרו שירה על הים שנא' במקהלות ברכו אלקים ה' ממקור ישראל ע"ש ובעוברים בודאי ל"ש ענין יו"ט כלל וא"כ מוכח מזה דאיכא חיוב אמירת שירה בנס כזה אף שאין לילו מקודש לחג וכמובן ולפי"ז יל"פ דהיינו הא דמשני בש"ס דערכין הנ"ל משום ניסא והיינו כיון דבחנוכה הי' נס דמלחמה ג"כ וניצלו ממות לחיים לכן מחויבין לומר הלל אע"ג דאין לילו מקודש לחג מק"ו הנ"ל משירה שאמרו ישראל על הים

ואם כנים אנחנו בזה הרי כל הטעם שתקנו חז"ל לומר הלל בחנוכה הוא משום שהי' בו הצלת נפשות ג"כ ואיכא ק"ו הנ"ל א"כ חזינן מזה שעשו זכר לנס דהצלת נפשות ג"כ בחנוכה וא"כ משום זה שוב ראוי לקבוע ימי שמחה בעוה"ז כמו"ש הטו"ז וכשי' רבינו ז"ל הנ"ל. וזה שכתב רבינו ז"ל בלשונו הזך "ימי שמחה והלל" ביחד דמזה שקבעו בחנוכה לומר הלל נשמע דהם ימי שמחה ג"כ וכנ"ל ודו"ק

שם ברמב"ם וימים אלו הן הנקראין חנוכה והן אסורין בהספד ותענית כימי הפורים עכ"ל. ויש לעיין דבש"ס דפסחים (ס"ח:) אמרי' מר ברי' דרבינא כולה שתא הוה יתיב בתעניתא לבר מעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכיפורי ופי' בתשו' הרשב"א והובא ביתה יוסף או"ח (סי' רפ"ח) דהכוונה אתענית חלום שבכל השנה אם אירע לו ת"ח הי' מתענה משא"כ בעצרת ופורים ועיוה"כ אסור להתענות אפי' ת"ח ע"ש וא"כ הרי גם ד' רבינו ז"ל דמותר להתענות ת"ח אפי' בשבת וכמו"ש בפ"א מה' תענית הי"ב וא"כ בודאי דחנוכה לא עדיף משבת ומותר להתענות בו ת"ח אבל בפורים אסור להתענות אפי' ת"ח וא"כ תיקשי דהאיך השווה רבינו ז"ל חנוכה לפורים לענין איסור תענית דהא חלוקים הם בדיניהם לענין תענית חלום – ובישוב זה צ"ל דרבינו לא פירש ד' הש"ס הנ"ל דמר ברי' דרבינא כפי' הרשב"א הנ"ל דקאי לענין ת"ח רק דאיירי בסתם תענית שבכל השנה הי' מתענה חוץ מג' ימים הנ"ל ע' במג"א (סי' תר"ד ס"ק א' ובסי' תרצ"ה ס"ק ד') מ"ש בזה, וא"כ אין ראי' משם לחלק בין פורים לשאר ימים שאסור להתענות בהם ושפיר השוה רבינו ז"ל חנוכה לפורים לענין איסור תענית. וכן מוכח מדלא הביא רבינו ז"ל כלל ד"ז בהלכותיו לחלק בין ימים הנ"ל לשאר יו"ט לענין ת"ח משמע דפי' כנ"ל וא"כ לא נשמע משם ד"ח להלכה ודו"ק

שם ברמב"ם והדלקת הנרות בהן מצוה מדברי סופרים כקריאת המגילה עכ"ל. הנה יל"ע בד' רבינו ז"ל דמשמע מד' ז"ל דמשוה מצות הדלקת נרות בחנוכה לקריאת מגילה בפורים דשניהם ד"ס נינהו והא הבדל רב ביניהם דמצות קריאת מגילה בפורים הוא מצ"ע מדברי קבלה משא"כ הדלקת נרות בחנוכה הוא רק מצוה דרבנן וחילוק יש בין דברי קבלה למידי דרבנן דדברי קבלה כדברי תורה דמי וכמו"ש הב"י באו"ח (סי' תרפ"ו) בשם הרז"ה ז"ל וע' בטו"ז (סי' תרפ"ז סק"ב) בזה ומשמע דבספק דברי קבלה אזלינן לחומרא כמו בספק ד"ת ממש וכמו"ש הפרמ"ג באו"ח בא"א (סי' תרפ"ט ס"ק ט') ובפתיחה כוללת ח"א או"ק י"ח יעיי"ש משא"כ נ"ח דמדרבנן הוא אזלינן בספיקו לקולא כמו בכל מילי דרבנן ואף דשי' רבינו ז"ל דכל שאינו מפורש בתורה נקרא ד"ס כידוע מ"מ ל"ה לי' להשוותם יחד ולכאורה עלה בדעתי דרבינו ז"ל אזיל לשיטתי' בזה דהרי כתב רבינו ז"ל בספר המצות בשורש א' שכל מה שתקנו חכמים ונביאים שעמדו אחר משה רבינו הוא ג"כ מדרבנן עיי"ש וא"כ גם דברי קבלה דינו כדרבנן אליבי' וא"כ אין חילוק בין מקרא מגילה שהוא מד"ק לנ"ח שהוא מדרבנן ושפיר השווה אותם רבינו ז"ל להדדי

אבל שו"ר שז"א דהרי כבר השיגו הרמב"ן בספהמ"צ שורש ב' וכ' לחלק בזה"ל מה שתיקן שלמה או שתיקנו נביאים ולא נכתב במקרא בנבואה הוא בלא ספק מדבריהם ומכללן עירובין וידים וכן מעשרות של עמון ומואב וכו' וכו' אבל מה שכתוב בנבואה בדרך הצוואה כגון שמזהירין על עשה ומתרין על ל"ת ד"ת הוא והענין הזה מפני שהוזהרנו בתורה אלה המצות מלמד שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה (בשבת ק"ד) ידענו כי הבא בנבואה ד"ת הוא או שהוא פי' לפסוק של תורה או שהוא בידם הלכה לממ"ס וכו' וכו' ובסו"ד סיים דמקרא מגילה הוא תוספת לפי שנכתבה בתורה והוקבעה חובה לדורות אלא שסמכו על חיובה בק"ו הזה (במגילה שם) ועל כתיבתה מן הרמז שמצאו כתוב זאת זכרון בספר עש"ה וכ' ע"ז במגילת אסתר שם שגם דעת רבינו ז"ל הוא כן ורק לתקנת הנביאים קורא דרבנן ולא לכל מה שבא במקראותיהם יעייש"ה וא"כ הדקול"ד דהאיך השווה רבינו ז"ל נ"ח למקרא מגילה דהא לפי"ז מקרא מגילה שבא בכתוב הוא כד"ת כנ"ל ואולי יש לדחוק עפימ"ש הטו"א במגילה (דף ד') דאף דאמרי' דמחויב לקרות המגילה בלילה ג"כ מ"מ זה הוא רק מדרבנן ואינו עיקר חיוב של רוה"ק דהיא רק על מקרא מגילה דיום יעיי"ש וא"כ י"ל דמש"כ רבינו ז"ל דהדלקת נ"ח מצוה מד"ס כמו קריאת מגילה היינו קריאת מגילה דלילה שהוא רק מדרבנן אבל הוא דוחק לומר כן בכוונתו דכל כי האי הו"ל לרבינו ז"ל לפרש ולא לסתום ושו"מ בד' הרמז"ל בספהמ"צ שרש א' שכ' בפי' דמקרא מגילה הוא רק תיקון נביאים והוא רק מדרבנן כמו עירובין שתיקן שלמה ובי"ד ע"ש וא"כ לק"מ

ומדברי הטו"א הנ"ל יש לדון במש"כ הפרמ"ג במשב"ז (סי' תרפ"ז ס"ק א') בדין אם קורא המגילה בבהשמ"ש דיוצא יד"ח בדיעבד דספק דרבנן לקולא ושוב דחה למש"כ הטו"ז דד"ק כד"ת דמיא ל"י יד"ח בקרא ביה"ש עכ"ד ז"ל ע"ש. ולפי"ד הטו"א הנ"ל אין ענין מד' הטו"ז לכאן דהטו"ז דקאמר על מגילה דהוא מד"ק דוקא על קריאת מגילה דיום קאי משא"כ בלילה שהוא רק חיובא דרבנן שפיר י"ל דמקילינן בספיקו וא"כ בקורא המגילה בביה"ש יוצא אף לד' הטו"ז. ופלא על מרן הפרמ"ג ז"ל שלא הרגיש לחלק בזה דהוא ז"ל עצמו מביא להלן דקריאת מגילה דלילה אינו חיוב מד"ק ע' בא"א (סי' תרצ"ב ס"ק ב') שהביא בשם