אמרי כהן קנו

היונים בביהמ"ק ומעלו בהאבני מזבח ויצאו לחולין משא"כ כ"ש שי"ב מועל אחר מועל לא יצאו לחולין ע"ש וא"כ מה זה שכ' הבי"צ דל"ה שם פריצי ישראל דכמו שיצאו אבני מזבח לחולין ע"י פריצי ישראל כן י"ל דיצאו השמנים לחולין ע"י הפריצים ישראלים הנ"ל וכד' היעב"ץ הנ"ל

ומה דקשיא לי' להבי"צ דהא טהורים אין נפדין והוא מה"ת כדמשמע במנחות שם וא"כ ל"י לחולין ע"י מעילה וכנ"ל לפעד"נ דלק"מ דכפיה"נ שתפס הגאון בעל בי"צ ז"ל דלמ"ד דטהורים אין נפדין הוא מדאורייתא אית בהם קדושת הגוף ממש וממילא דא"י לחולין ע"י מעילה כמו כל קדוה"ג וז"א דהא בש"ס דמנחות שם משמע דעיקר הטעם דמדס"ל דטהורים אין נפדין הוא מכח מה דתניא דהמתפיס תמימים לבדה"ב אין פודין אותן אלא למזבח שכל הראוי למזבח א"י מידי מזבח לעולם וה"ה מנחות שלא נתקדשו בכלי אין נפדין מטעם זה משום שראויין למזבח רק דלמ"ד דטהורים נפדין מחלקינן בין בהמה דשכיחי מומין דפסלי בבהמה להקרבה לכן אין נפדין משא"כ מנחות ומדס"ל דטהורים אין נפדין אינו מחלק בכך עש"ה והנה בירושלמי פ"ד דשקלים ה"ד אמרי' ר"א בשם ר"י בהמה תמימה שהקדישה לבה"ב פודין תמימין ויצאו לחולין וא"ת לא יצאו לחולין היאך קדשי מזבח חלין על קדשי בדה"ב ע"ש והובא ברי"ט אלגזי פ"ה דבכורות אות מ"ב ופי' הכוונה דהא דאמרי' דא"י מידי מזבח לעולם היינו דהפודה פודה אותם ע"מ להקריבם על מזבח אבל לעולם קודם פדיון אין להם כ"א קדושת בדה"ב דאיך אפשר שיחול קדושת מזבח על קדושת בדה"ב יעיי"ש (וראיתי בפי' הפנ"מ על הירושלמי שם שפירש ד' הירושלמי דכשנפדו יצאו לחולין לגמרי וא"צ להקריבם על המזבח אפי' לאחר הפדיון ע"ש וא"כ לפי פירושו צ"ל דפליג אברייתא דהובא בש"ס דילן בכ"ד במתפיס תמימין לבדה"ב א"י מידי מזבח לעולם דהא לפי דבריו גם לאחר פדיון אינו מחויב להקריבו לקרבן וכמו"ש במראה"פ שם ובמכת"ה דבריו תמוהין מאוד דהעיקר בפי' הירושלמי כפי' הריט"א הנ"ל דבעודו בקדושת בדה"ב לא חייל עליי' קדושת מזבח משא"כ לאחר פדיון שכבר נפקע ממנו קדושת בדה"ב בודאי מחויב לפדותו ע"מ שיקריבנו על מזבח מטעם כל הראוי למזבח א"י מידי מזבח לעולם ולפי"ד הפנ"מ אינו מובן מה דקאמר היאך קדשי מזבח חלין על קדשי בדה"ב דהא לאחר שנפדו כבר ליכא קדושת בדה"ב וכפיה"נ מדבריו הרגיש בזה ונדחק לישב יעייש"ה אבל האמת בפי' הירושלמי כפי' הריט"א הנ"ל] ומעתה הדבר ברור דאם אחד מעל בקדשי בדה"ב תמימים שיצאו לחולין כדין כל קדושת דמים שיוצא לחולין ע"י מעילה וגם מתפיס תמימים לבדה"ב כ"ז שלא נפדו אין בהם קדושת הגוף רק קדו"ד רק שמחויב לפדותם ע"מ להקריבם במזבח וזה לא מהני שיהא בהם מועל אחר מועל כ"ז שלא הקדשו למזבח וכמובן וא"כ הא דאמרי' במנחות דטהורים אין נפדין היינו שאין נפדין ע"מ שיצאו לחולין כמו כל פדיון דקדו"ד רק שמחויב לפדותם ע"מ להקריבם למזבח או להקדישם בקדוה"ג אח"כ בכלי שרת ולהקריבם אבל לא שנאמר דמיד חייל עלה קדוה"ג דהא העיקר דאמרי' דטהורים אינם נפדין ילפינן מהא דמתפיס תמימין לבדה"ב שא"י מידי מזבח לעולם ושם ג"כ ליכא קדוה"ג מיד רק שא"י לפדותו שיצא לחולין וא"כ ה"ה דמנחות לא עדיף מינה וא"כ ה"ה דשמן קודש שלא נתקדש בכ"ש אפי' למ"ד דטהורין אין נפדין יוצא לחולין ע"י מעילה וא"כ שפיר תי' היעב"ץ דבאו בה פריצים וחיללוה בשמנים דהקדש אף לשי' הבעה"מ דבקדוה"ג ל"א באו בה פריצים וחיללוה ול"ק קו' הבי"צ הנ"ל

איברא דיש לחלק ולומר דדוקא בהקדיש לבדה"ב בהמה תמימה אף דאמרי' שא"י מידי מזבח לעולם מ"מ כ"ז שלא נפדה מקדושת בדה"ב לית בה קדוה"ג דהא קדושת מזבח א"י לחול אקדושת בדה"ב וכד' הירושלמי הנ"ל אבל במקדיש דבר בקדו"ד למזבח כמו מנחות ונסכים שפיר אכ"ל דמה"ט שכל הראוי למזבח א"י מידי מזבח נחית עלה תיכף קדוה"ג למזבח כיון דזה היא מעין אותה קדושה שהקדיש המקדיש רק דמעיקרא הוי בה קדו"ד ועתה נחית עלה קדוה"ג מאותה קדושה ול"ש להקשות כקו' הירושלמי הנ"ל דהיאך קדושת מזבח חייל אקבדה"ב כיון דהני תרתי קדושת מזבח נינהו ומאותה קדושת מזבח עצמה רק שנעשה מקדו"ד קדוה"ג

ועפי"ז יתיישב ד' הר"ן בפי' לנדרים (כ"ט) בד"ה ה"נ דאמר לדמי שכתב שם דלכן הקדיש זכר לדמיו קדוש קדוה"ג משום דהמתפיס תמימין לבדה"ב לא יצאו מידי מזבח עש"ה ותמהתי עליו בחידושי לנדרים דמה ענין זה לזה הא המקדיש זכר לדמיו קדיש קדוה"ג תיכף ואין לו שום פדיון כמבואר בתמורה (י"ט:) ובשבועות (י"א.) משא"כ הא דמתפיס תמימין לבדה"ב שא"י מידי מזבח לעולם הוא רק חיוב לפדותם למזבח ולא שיהא קדיש בקדוה"ג תיכף כמבואר בירושלמי הנ"ל ואך לפי חילוק הנ"ל א"ש דתרי גווני איכא בזה שא"י מידי מזבח לעולם ובקדה"ב א"י לחול קדוה"ג תיכף דאין קדושת מזבח חייל על בדה"ב ולכן איכא רק חיוב לפדותם ע"מ להקריב במזבח אבל במקדיש זכר לדמיו דיכול לחול עליו קדוה"ג למזבח תיכף שהוא מעין אותה קדו"ד א"כ שפיר חייל קדוה"ג למזבח וא"י לפדותו כלל מטעם זה דכל הראוי למזבח א"י מידי מזבח לעולם וא"כ לפי"ז גם במנחות ושמן למ"ד דטהורים אינם נפדין חייל עליי' קדוה"ג תיכף מטעם כל הראוי למזבח א"י מידי מזבח דדמי להקדיש זכר לדמיו דקדיש קדוה"ג מיד וכנ"ל וא"כ שוב צדקו ד' הבי"צ בהשגתו על היעב"ץ הנ"ל דשפיר ראוי לומר דאיכא בשמנים קדוה"ג ממש למ"ד דטהורים אינם נפדין וא"י לחולין ע"י מעילה

אבל באמת אין בזה בכדי השג ע"ד היעב"ץ ז"ל דאין הכרח לומר כן דיש מקום לומר דכיון דעיקר הדבר שכל הראוי למזבח א"י מידי מזבח לעולם ילפינן ממתפיס תמימים לבדה"ב שא"י מידי מזבח ע' ברמב"ם פ"ה מערכין ה"ה ושם הרי אינו קדוש תיכף בקדוה"ג רק שמחויב לפדותם ע"מ להקריבם במזבח א"כ מנלן לומר דבמקום אחר כגון במקדיש זכר לדמיו וכיו"ב דחייל עלה קדוה"ג תיכף ואין להם פדיון כלל ויש בהם מועל אחר מועל א"כ שפיר כתב היעב"ץ דגם בשמנים אמרי' דבאו בה פריצים וחיללוה וכנ"ל ודו"ק

ובעיקר הדבר שכ' הבי"צ דהא דטהורין אינן נפדין הוא מדאורייתא בחידושי כתבתי להוכיח להיפך שהרי הרמב"ם ז"ל בה' ערכין שם כ' דהא דאמרי' דכל הראוי למזבח א"י מידי מזבח לעולם ילפינן לה מקרא דואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' כל אשר יתן ממנו לה' יהי' קודש כלומר כל הראוי למזבח יקרב ע"ש ושם הרי בהמה כתיב וא"כ מנלן ללמוד למנחות ושמן שג"כ אמרינן בהו ד"ז דכל הראוי למזבח א"י מידי מזבח וע' בתמורה (י"א:) דמבע"ל לרבא אי אמרי' בעוף בהקדיש חד אבר דפשטה קדושה