אמרי כהן קמט

לסנהדרין (ע"ד) ד"ה דילמא מיתה וכו' מבואר דבחייבי לאוין גרידא יעבור ולא יהרג ע"ש אבל מכ"מ האיך כ' החת"ס ז"ל לד"פ כיון שמד' הש"ך נראה להדיא איפכא כנ"ל ולא הביא שום ראי' לד' ז"ל וצ"ע לפע"ד בכ"ז

והנה במה שכתבתי לעיל להקשות ע"ד החי' הר"ן בסנהדרין שהוכיח דהיכא דהגזירה היא להנאת עצמן יעבור וא"י מירושלמי פ"ד דשביעית ולמה לא הוכיח כן מש"ס דילן בסנהדרין שם במקומו מדמקשה דאסתר פרהסיא הוי ומשני דלהנאת עצמן שאני והרי עדיין קשה דשעת הגזירה הוי ועכצ"ל כתי' הש"ס דלהנאת עצמן שאני ויעבור וא"י אפי' בשעת הגזירה עיי' לעיל שהארכתי בזה, הערני תלמידי היקר הבחור החריף ובקי הנעלה מר יעקב קעלנער נ"י מפה"ק שי"ל עכ"ד השאילתות שהבאתי בדברינו לעיל דלכן אמרי' בשעת הגזירה יהרג וא"י אהכל משום דאתי לעקור המצוה לגמרי ולכן מחויבין למסור נפשו ע"ז שלא יתבטל המצוה לגמרי וא"כ ל"ק מאסתר דשם ל"ה הגזירה לעקור לגמרי רק לפי שעה שנצרכו אז לאחשורש וזה לא מיקרי שעת הגזירה לפי"ד השאילתות הנ"ל משא"כ מירושלמי דשביעית הנ"ל שפיר מייתי דשם הי' הגזירה לעקור מצות שביעית לגמרי ולחרוש ולעבוד בשביעית תמיד ואעפי"כ הותר משום דהי' להנאת עצמן עכ"ד. ויפה העיר לכאורה ואך לפי"מ שכתבתי לעיל דלד' השאילתות הנ"ל אין חילוק כלל בין היכא דהי' הגזירה להנאת עצמן או לא ובכל ענין יהרג וא"י דזיל בתר טעמא וכמשכ"ל א"כ א"א לומר דהר"ן שמחלק בין היכא דהגזירה היתה להנאת עצמן או לא יסבור כד' השאילתות ושוב הדקיל"ד כנ"ל והבן

סימן לה

ב"ה

שוכט"ס להבחור כהלכה החריף ובקי, מורג חרוץ מר שבתי זאב מיללער נ"י מפאדגורז נכד הגאון מופה"ד האבדק"ק ראדימישלא בעמח"ס שו"ת מהר"ש (זצ"ל)

מכתבך עם חידו"ת לנכון הגיעני ומחמת שהנני מוטרד מכל צד לכן לא יכלתי להשיב עד כה עתה באתי לתשו' מה שהעלה מצודתי בעת עיוני במכתבך

מה שהבאת ד' הכ"מ והוא בפט"ו ממעה"ק ה"ז שיצא לחדש דאף דהקדיש זכר לדמיו קדוש קדוה"ג מ"מ לא חמיר כקדוה"ג ממש ואמרי' בי' פקעה בכדי לכ"ע כמו בקדו"ד עכ"ד ז"ל והקשית מסוגי' דשבועות (י"א) בתמידין שלא הוצרכו לציבור וכו' כבר קדמך בזה בתשו' שו"מ מהגאון מלבוב ז"ל מהדו"ת ח"ב (סי' ס"ה) שהקשה בשם הגאון מוהר"י שמעלקיס ז"ל לד' הכ"מ הנ"ל מאי פריך אביי בש"ס שם והא מר הוא דאמר המקדיש זכר לדמיו קדוש קדוה"ג והרי עכ"פ אינו כקדוה"ג ממש ופקעה בכדי עכ"ק עש"ה ולולי דמסתפינא הייתי אומר בישוב קו' דגוף ד' הכ"מ צ"ב דמ"ש הקדיש זכר לדמיו כיון דקדוש קדוה"ג משאר קדוה"ג דל"א פקעה בכדי ולכן י"ל דעיקר החילוק בין קדו"ד לקדוה"ג לענין פקעה בכדי איכ"ל דהוא מטעם דקיי"ל בהקדש דפשטה קדושה בכולה בתמורה (י"א:) והיינו בהקדיש חד אבר נפשט הקדושה בכל הבהמה וה"ה די"ל פשטה קדושה מזמן לעולם והיינו בהקדיש בהמה לל' יום אמרינן פשטה קדושתי' לעולם וזה דוקא בקדוה"ג אבל בקדושת דמים דל"א פשטה קדושה בכולה ע' בערכין (ה') דאמרי' ל"ק הא בקדוה"ג הא בקדו"ד ולכן קדו"ד שפיר פקעה בכדי ומשכחת בה הקדש לזמן ולפי"ז י"ל דז"ד בקדוה"ג ממש שהקדיש תיכף בקדוה"ג ל"א פקעה בכדי מטעם מיגו כנ"ל אבל בהקדיש זכר לדמיו דקדוש קדוה"ג הוא ג"כ מטעם מיגו דנחית עלה קדו"ד נחית עלה קדוה"ג ע' תמורה (י"ט:) וא"כ א"נ עוד דיפשוט קדושתי' בכולה דהוא ג"כ משום מיגו דנחית קדושה עתה נחית קדושתי' לעולם הו"ל תרי מיגו דלא אמרינן כדמצינו בכ"ד ע' בחמורה (י"א:) וב"מ (ט':) עש"ה ולכן פקעה שפיר קדושתי' בהקדיש זכר לדמיו אבל הנה אביי דפריך בשבועות שם והא מר הוא דאמר הקדיש זכר לדמיו קדוש קדוה"ג לרבה מקשה ע"ש ורבה הרי אבע"ל בערכין שם אי אמרי' תרי מיגו בהקדיש חד אבר לדמיו אי אמרי' דנחית קדושה לכל הבהמה ומיגו דנחית עלה קדו"ד נחית בה קדוה"ג ע"ש ובתוס' שם דכ' שגרסינן שם רבה וא"כ שפיר פריך לי' אביי דנימא הקדיש זכר לדמיו קדוש קדוה"ג ולא פקעה בכדי דאל"כ איפשוט אבעי' שלך דל"א תרי מיגו וא"ש בס"ד עדה"פ

ראיתי במכתבך שכתבת לחדש דהא דאמרי' במתפיס תמימין לבדק הבית דאינם יוצאים מידי מזבח לעולם והמשל"מ בפ"ה מה' ערכין ה"ה כ' בד' הרמז"ל דסובר שהוא מדאורייתא וע"ז כתבת דהכונה שמה"ת בהקדיש תמימין לבדה"ב חל תיכף עליהם קדוה"ג למזבח ורצית להוכיח כן מלשון הרמב"ם שם שכ' אין פודה אותם אלא ע"מ להקריבה למזבח ומה שהוא ראוי' כו' משמע דא"צ עוד להקדישו והא דטעון פדיון היינו מדרבנן עכת"ד והארכת בזה הוא טעות לפע"ד ומופרך מירושלמי מפורש בשקלים פ"ד ה"ד וז"ל הירוש' קדשי בדה"ב שפדאן תמימין יצאו לחולין אין תימר לא יוצאו לחולין האיך קדשי מזבח חלין על קדשי בדה"ב ופירש בקר"ע דאם נאמר לא יצאו לחולין א"כ לעולם בקדושת בדה"ב קיימין איך תנן במתני' לר"א זכרים שהוקדשו לבדה"ב ימכרו לצרכי זבחי עולות עכ"ל ע"ש והירושלמי הלז הובא בריט"א לבכורות פ"ה או"ק מ"ג ע"ש מש"כ עליו. וא"כ מפורש יוצא מזה דבמתפיס תמימין לבדה"ב חלה עליהם רק קדו"ד דבדה"ב עכ"פ מקודם שיפדה אותם ורק שצריך לפדותם שיצאו לחולין ואח"כ יקדישם למזבח דאל"כ לא מצי לחול עליו קדוה"ג על בדה"ב ולדבריך הרי קדושת מזבח חלה עליו תיכף והפדיון לבדה"ב הוא רק מדרבנן ומה שדקדקת מלשון הרמב"ם ז"ל אינו דיוק די"ל כונתו ע"מ להקריבה למזבח היינו להקדישה ע' בש"ס תמורה (ו':) דאמרי' בל תקריבו הוא בל תקדישו א"כ מצינו שהקרבה נקרא בלשון הקדש. ועוד יל"פ שכיון שפודה אותה ע"מ להקריבה למזבח מ"מ א"צ הקדש כלל דכבר הקדיש במחשבתו דבקדשים מועיל מחשבה אך יל"ע בזה לפי"מ דמשמע מלשון הרמב"ם ז"ל בפי"ד ממעה"ק הי"ב דהא דמהני מחשבה בקדשים היינו רק לחייב את עצמו להקריב אבל לא על גוף ההקדש וכבר דברתי מזה עם כבוד מו"ר המובהק הגאון מופה"ד מוהר"מ אריק זצ"ל האבדפ"ק והראה לי שבתשו' בי"ש חאו"ח (סי' ק') כ' לחדש כן דעל גוף ההקדש ל"מ מחשבה ע"ש. מה שכתבת בשם האחרונים שכ' דבכל הקדש דמים למזבח עובר באיסור המתפיס תמימין לבדה"ב כיון דלא הקדישו לגופו ליקרב לא ראיתי עוד ד"ז בשום ספר ולפענ"ד לא