אמרי כהן קמח

דהמחבק והמנשק או נהנה בקירוב בשר מעריות הר"ז לוקה מה"ת ובה"ב כ' אסור לאדם לקרוץ וכו' וכו' הרי דברמיזה וקפיצה וכיו"ב ליכא לאו דאורייתא רק איסור דרבנן וכמו"ש הה"מ שם להדיא ע"ש וא"כ לפי"ז חוזר וניעור תמיהתינו הנ"ל על הש"ך והגר"א ז"ל שכ' דאליבא דהרמב"ם ז"ל איכא לאו דאורייתא בהך דסנהדרין הנ"ל והרי שם לא הי' רק סיפור עם הערוה בעלמא בזה הוא רק איסור דרבנן גם אליבא דהרמב"ם אם לא לפי"ד הרמב"ן ז"ל הנ"ל אליבא דהרמב"ם ז"ל אבל הרי כ"כ שד' הרמב"ם ז"ל בספרו היד מפורש דלא כמו שפי' הרמב"ן ז"ל בדעתו וכנ"ל

וכה ראיתי בשו"ת חתם סופר אה"ע ח"ב (סי' פ"ג) שכ' שם להלכה וז"ל אשיב ראשון ראשון בע"ה על חשש סכנ"פ גרסי' בפ' סו"מ א' נתן עיניו באשה אחת וכו' וש"מ מהאי עובדא תלתא ש"מ דבערוה דאורייתא יהרג וא"י אכל אביזריי' אפי' אאיסור דרבנן דמסתעיף ממנו וכו' וכו' מדא' בשלמא למ"ד א"א ניחא ש"מ דאי הוי א"א אע"ג דלא אסיק אדעתי' הך דפגם משפחה שלא יהיו בנות ישראל כהפקר אפי"ה ניח"ל שלא לספר אחורי הפרגוד בא"א אע"ג דהאי גם להרמב"ם לאו דאורייתא הוא כ"א קריבת בשר חיבוק ונישוק וכדומה אבל להרבות שיחה דרבנן ומ"מ הוי ניח"ל ש"מ כי אביזריי' דערוה דאורייתא אפי' לרבנן דידהו יהרג וא"י ולזה נתכוין נמוק"י שהוכיח מקו' הש"ס הלז ולא מגופי' דעובדא אלא כהנ"ל עכ"ל החת"ס שם עש"ה ועפר אני תחת כפות רגליו של מרן החת"ס זצ"ל דצ"ע דהאיך כ"כ לד"פ להלכה ומדוע לא הזכיר מד' הרמ"א ז"ל שכ' בש"ע שם הנ"ל וז"ל וכל איסור ע"ז וג"ע ושפיכ"ד אעפ"י שא"ב מיתה רק לאו בעלמא צריך ליהרג ולא יעבור עכ"ל משמע דרק בלאו של תורה הדין כן דיהרג וא"י אבל באיסור דרבנן לא מדלא אשמעינן הרמ"א רבותא יותר באיסור דרבנן וכן נמשך אחריו הרב הש"ך ז"ל שביאר הד' דבש"ס דסנהדרין הי' איסור לאו דאורייתא מכח קריבה בעריות לד' הרמב"ם ז"ל ואם שדבה"ק צ"ע כנ"ל מ"מ הרי כן מפורש בד' הר"ן לאלפסי בע"ז פא"מ שרמז עליו בעל הש"ך שכ' שם אחר שהביא הש"ס דסנהדרין בפ' סו"מ הנ"ל שאמרו ימות ואל תספר עמו מאחורי הגדר ובודאי שדברים הללו אין גילוי עריות ממש אלא שעובר בהן בלא תקרבו לגלות ערוה שהיא לאו דג"ע עכ"ל הר"ן עש"ה הרי מבואר דס"ל ג"כ דהי' עבירת לאו דאו' בעובדא דסנהדרין שם וכן פסקו הרמ"א והש"ך הנ"ל, וא"כ יפלא על החת"ס ז"ל שלא הביא בתשו' להלכה מד' הפוסקים אלו אשר מפיהם אנו חיים שמשמע מד' להיפך ממש"כ הוא ז"ל ואפי' אם הי' דעתו לחלוק עליהם הו"ל להזכירם ולחלוק ע"ד וצע"ג

והלום ראיתי בנוב"י מהד"ת חאה"ע (סי' ק"נ) שכ' להשיג אהש"ך בש"ע שם סקי"ב כהנמוק"י בסו"פ סו"מ דבישראל הבא על הנכרית אפי' בצינעא יהרג ולא יעבור כיון דאפי' לא פגעו בו קנאים חייב כרת לכן הוי בכלל אביזריי' דג"ע והנוב"י השיגו דהא גם אביזריי' דידהו יהרג היינו שעכ"פ אסור מה"ת אף דליכא כרת אבל במה שאינו איסור מתוה"ק רק מדרבנן אף שהוא אביזריי' דג"ע או ע"ז ל"א יהרג וא"י והרי בצינעה אין כאן איסור תורה רק גזירת בי"ד של שם וכ' שאין תמיהתו אנמוק"י דאולי סובר דגם איסד"ר שהם אביזריי' דג"ע הם בכלל יהרג וא"י אבל תמה על הש"ך שבס"ק יו"ד הכריע כהרמב"ם שהוא לאו גמור וכו' שכ"מ מהאי עובדא דהעלה לבו טינא ובס"ק י"ד הביא ד' הנ"י והם סתרי אהדדי עכ"ד הנוב"י עייש"ה ולפעד"נ לישב ד' הש"ך ז"ל דלא לסתור דבריו אהדדי דע"כ לא הוצרך הש"ך (בסק"י) לומר שיש בקריבה דעריות לאו דאורייתא ולכן אמר דיהרג וא"י אאיסור זה דקריבה משא"כ אי הוי קריבה דעריות איסור דרבנן ל"ה הדין דיהרג וא"י כיון דבקריבה זו לא משכ"ל בשו"א איסור תורה כ"א איסדר"ב ל"ה בכלל אביזרייהו דג"ע שקי"ל בהו יהרג וא"י אבל בישראל הבא על הכותית אע"ג דהוא בצונעה וליכא בזה רק גזירת ב"ד של שם מ"מ מיקרי אביזרא דג"ע כיון דמעשה זו עצמה היינו הביאה של ישראל עם הכותית אם הי' בפרהסי' הי' קנאים פוגעים בו ואפי' לא פגעו בו קנאים חייב כרת כמבואר בש"ם דסנהדרין (פ"ד) א"כ כיון דמעשה זו עצמה אסורה מה"ת בכרת בפרהסי' ולא מיתסר בצינעא רק הפירסום לא עדיף מאביזרא דג"ע דקיי"ל יהרג וא"י משא"כ בקריבה לערוה אי הוי אסור רק מדרבנן לית בה דררא דאורייתא ל"ה בכלל אביזריי' דג"ע וכן מורה הלשון נמוקי יוסף שם שכ' וז"ל הילכך אפי' בצינעא דליכא כרת יהרג וא"י מדין אביזריי' דהא אשה זו פעמים שהיא ערוה גמורה וחייב עלי' כרת עכ"ל עש"ה והיינו כנ"ל נמצא אין כאן סתירה בד' הש"ך ודעתו ברורה דאיסד"ר לחוד ל"ה בכלל אביזרא דג"ע ולא אמרי' בי' יהרג וא"י וישראל הבא על הכותית שאני מאיסד"ר בעלמא ודו"ק

עוד ראיתי להחת"ס ז"ל בתשובתו הקודמת שם (אה"ע ת"ב סי' פ"ב) שכתב בפשיטות לענין איסור לאו דיבמה לשוק דהותר מפני פקונ"פ כמו כל איסורים שבתורה שנדחים מפני פקונ"פ מלבד ג"ע וע"ז ושפיכ"ד וג"ע היינו חייבי כריתות ומיתות בי"ד אפי' הלאוים שבהם דהיינו חיבוק ונישוק של א"א שגוף הערוה הוא בכרת ומיתת בי"ד אז גם הלאו שבו ביהרג ולא יעבור אבל חייבי לאוין כגון ממזר וכדומה אינו ביהרג וא"י וה"ה יבמה לשוק דהוא רק לאו אינו בכלל ג"ע לעינ"ז עכתו"ד לעינ"ז עש"ה ולפע"ד מה דפשיטא לי' למרנא ז"ל מבע"ל טובא דמדברי הש"ך שם בס"ק יו"ד מוכח להדיא איפכא שכ' בסו"ד ומ"מ משמע דבערוה דרבנן לכ"ע יעבור וא"י ופשיטא הוא עכ"ל הש"ך ע"ש וא"נ כד' החת"ס הנ"ל דאפי', בערוה של תורה שהוא רק בלאו יעבור וא"י כיון שאיננו מחיי"כ ומחייבי מיתת בי"ד למה הוצרך הש"ך לומר הדין בערוה דרבנן דיעבור וא"י ישמיענו רבותא דבערוה שהיא בלאו דאורייתא אמרינן יעבור וא"י ואנו ידעינן ממילא דק"ו לערוה דרבנן שהדין כן וע"כ דהש"ך סובר לד' הרמ"א דאפי' בערוה דהוא בלאו של תורה אמרי' יהרג ולא יעבור ולכן הוצרך לאשמעינן הדין בערוה דרבנן שיעבור וא"י וז"ב לפע"ד

ומצאתי ראיתי בתוס' יוה"כ על פרק יוה"כ ממוהרמב"ח ז"ל בדף (פ"ב.) שהביא שם ד' הרמ"א ז"ל הנ"ל דבג' עבירות אלו אפי' בלאו שבהם יהרג וא"י וכ' הש"ך דהביא ראי' לזה מההיא דסו"פ בסו"מ וכו' וע"ז השיג המרמב"ח ז"ל דראי' זו אינו מכיר דשא"ה דהחולי בא מחמת העבירה ולפיכך ימות ולא יעשה העבירה אבל אם אנסוהו לכ"ג שיבא על האלמנה דהוא איסורי לאוין מנ"ל דיהרג וא"י וכו' וכו' עייש"ה בד' ז"ל הרי מתבאר מדבריו דהוא תפס בפשיטות דלד' הרמ"א הנ"ל דלאו של ג' עבירות אמרי' יהרג וא"י ה"ה בת"ל כאלמנה לכ"ג הדין כן ולכן השיג דמנ"ל ד"ז יעייש"ה בד' עוד שהשיג דמנ"ל ד"ז בח"ל דיהרג וא"י אבל בד' הרמ"א והש"ך פשיטא לי' דאין לחלק בין לאו של ג"ע דחייבי כריתות או חייבי לאוין גרידא ודלא כהנחת בעל החת"ס ז"ל ואם שמד' הר"ן