אמרי כהן קמז

מפרש הר"ן הא דאמרינן בש"ס הנ"ל באי לא שתי מיית והוא מוכרח לומר כן וא"כ מדוע לא פי' כן מרן הרמ"א ז"ל ד"ז שהוא חידוש להלכה וכעת צ"ע

ואמנם בעיקר פסק הרמ"א ז"ל ראיתי בביאור הגר"א שדחה פסק זה וז"ל לשון הר"ן וכו' וכו' וד' דחוקים וכ"כ הטור כאן בהדיא ואפי' אי מאית אי לא שתי וכ"כ הרשב"א הביאו הטור (בסי' קמ"ט) וכ' הרשב"א ומשום הך טעמא דחשדא כו' ואפי' על פ"נ אסור ליכנס שם כדאמרי' גבי מעיין כו' וכ"ז שלא כד' הר"ן וכן אמרי' בסנהדרין (ע"ה א') בשלמא כו' ואע"ג דסיפור עמה מדרבנן לד' הרמב"ן ושאר פוסקים עכ"ל עייש"ה – ועפר אני תחת כפות רגליו ולפעד"נ לקיים פסק רבינו הרמ"א ז"ל ומה שהביא לדחות פסק זה ממש"כ הרשב"א הובא בטור (סי' קמ"ט) שכ' דמשום חשדא אסור ליכנס לאוצר אליל לעולם ואפי' לדבר עם אחד מהם ואפשר אפי' על עסקי רבים ואפי' על פקונ"פ – אסור ליכנס שם כדאמרינן גבי מעיין המושך מים לפני אליל אפי' אי מאית אי לא שתי עכ"ל וא"כ מוכח דלא כד' הר"ן ז"ל רק דגם בשביל איסור מרה"ע בע"ז אמרי' דפקונ"פ נדחה הנה מלבד שי"ל דגם כוונת הרשב"א ז"ל ואפי' על פקונ"פ אסור ליכנס שם כו' כוונתו ספק פקונ"פ דג"ז מיקרי פקונ"פ וזה אסור באמת כמו במעיין שפי' הר"ן ז"ל בדר"ז דהוא בספק פקונ"פ מלבד זה כבר כתב הב"ח שם במקומו דהרא"ש ז"ל בתשו' חולק ע"ז מדכ' הרא"ש והובא בטור (סוסי' קנ"ז) דמי שנתחייב מיתה ומציל עצמו במה שבורח לבית אליל שיכול לברוח לתוכה ואין בזה משום מודה לע"ז וכ' שם הב"ח ע"ז דאע"ג דהרשב"א הנ"ל חולק ע"ז מכ"מ נראה לרבינו הטור ד' הרא"ש עיקר וסיים דהכי נקטינן להקל בסכנת נפשות וכד' הגה"ה ע"ש תוס' שאנץ עכ"ד עש"ה הרי דגם ד' רבינו הטור להלכה כד' הרא"ש אביו ז"ל ודלא כד' הרשב"א ז"ל הנ"ל (ובעיקר הד' שכ' הב"ח ז"ל דנקטינן להקל בסכנ"פ ומשמע מטעם ספק נפשות להקל ע' בש"ך (סי' קנ"ז סק"א) מ"ש בזה ע"ש ואכ"מ) ואפי' למש"כ הפרישה על הטור שם לישב דלא סותר פסק הרא"ש בתשו' לד' הרשב"א ז"ל עש"ה מכ"מ יפה פסק הרמ"א ז"ל כיון שכבר הוכחנו מד' הגאון בשאילתות ז"ל שגם דעתו ז"ל דשלא בשעת הגזירה אינו חייב למסור עצמו בסכנה משום איסורא דמרה"ע בע"ז והוא תנא דמסעי' לי' להר"ן ז"ל ובודאי שאין לדחות דברי גאון ז"ל מהלכה אם לא בראיות ברורות מש"ס להיפך כידוע ומה שהוכיח הגר"א ז"ל בסוד"ק מהך דסנהדרין (ע"ה.) דקאמר שם בשלמא למ"ד א"א היתה שפיר וכו' אע"ג דסיפור עמה מדרבנן לד' הרמב"ן ז"ל וש"פ עכ"ד הגר"א ז"ל ולפעד"נ דלק"מ על הרמ"א ז"ל דהרמ"א ז"ל לשיטתו אזיל דלא פסיק כהרמב"ן ז"ל דהרי פסק בש"ע יו"ד (סי' קנ"ז סעי' א') דכל איסור ע"ז וג"ע ושפיכ"ד אעפ"י שאין בו מיתה רק לאו בעלמא יהרג וא"י ובש"ך שם סק"י כתב דמקור הדין מש"ס דסנהדרין הנ"ל דהי' רק קריבה בעריות ואעפי"כ אמרו חכמים דימות ולא יעבור והיינו דסובר כד' הרמב"ם ז"ל דקריבה בעריות הוא לאו מדאורייתא מלא תקרבו לגלות ערוה ולא כהרמב"ן ז"ל שחולק עליו עיי"ש וא"כ לפי"מ דסובר הרמ"א ז"ל להלכה כהרמב"ם ז"ל בקריבה בערוה א"ר מש"ס דסנהדרין הנ"ל דאמרי' ימות וא"י רק בלאו של תורה ולא באיסור דרבנן ומה"ט כתב הרמ"א ז"ל שם דבג' עבירות הנ"ל גם בלאו שבהם אמרינן יהרג וא"י ולא אשמעינן רבותא יותר דאפי' באיסור דרבנן מהם יהרג וא"י וע"כ דבאיסור דרבנן של ג' עבירות יעבור, וא"י וא"כ שוב ניצב וגם נתחזק גם פיסקא דהרמ"א ז"ל הנ"ל לענין איסור מרה"ע דע"ז דיעבור וא"י ולא קשה מסנהדרין הנ"ל כקו' הגר"א ז"ל הנ"ל וכמובן

איברא דגוף ד' הש"ך הנ"ל שכ' דאליבא דהרמב"ם ז"ל דיש בקריבה דעריות לאו דאורייתא מל"ת לגלות ערוה הי' שם בסנהדרין לאו דאורייתא משום דהי' קריבה לערוה ולכן אמרי' דימות וא"י והוכיח באמת הש"ך מש"ס דסנהדרין הלז כד' הרמב"ם דיש לאו דאורייתא בקריבה דערוה – צ"ע לפע"ד דהא בש"ס דסנהדרין שם אמרינן ימות ולא יספר עמה אחורי הגדר ואמרי' בשלמא למ"ד דא"א היתה שפיר ע"ש והרי אפי' לד' הרמב"ם ז"ל דעובר בלאו דקריבה דעריות הוא רק בחיבוק ונישוק ולא בסיפור בעלמא עם הא"א זה הוא ודאי רק איסור דרבנן ואעפי"כ אמרינן דימות וא"י וא"כ מה יושיענו זה דקיי"ל כהרמב"ם דיש לאו בקריבה דעריות כיון דבלא"ה מוכרחים לומר דגם איסור דרבנן הוא בכלל דאביזרייהו דע"ג ויהרג וא"י ולמה כ' הרמ"א ז"ל דבלאו בעלמא יהרג וא"י ולא כ' רבותא יותר אפי' איסור דרבנן – ומצאתי בגליון מהרש"א מהג' ר"ש איגר ז"ל הנדפס ביו"ד בסופו שהעיר בקצרה ע"ד הש"ך הנ"ל וז"ל וקשה אטו דיבור דאורייתא הוא עכ"ל ע"ש שלא תי' כלום וכפיה"נ גם ד' הגר"א ז"ל כהש"ך בזה מדכתב בסיפור עמה מדרבנן לד' הרמב"ן וש"פ עכ"ל משמע מלשונו דלהרמב"ם ז"ל דקריבה דערוה אסור מה"ת בלאו גם סיפור עמה עם א"א הוא מדאורייתא בלאו ודוקא להרמב"ן ז"ל החולק על הרמב"ם ז"ל וסובר דקריבה דעריות הוא רק מדרבנן גם סיפור הוא מדרבנן והוא פלא דהא גם הרמב"ם ז"ל ל"ק רק חיבוק ונישוק בעריות הוא בלאו משא"כ סיפור וכנ"ל. ותבט עיני בד' הרמב"ן ז"ל בהשגותיו על הס' המצות מצוה שנ"ג שכ' בתו"ד וז"ל וראיתי לרב בחיבורו הגדול שכ' בס' המדע בלאו הזה שלא לקרב לעריות בדברים המביאים לידי גילוי ערוה כגון חיבוק ונישוק ורמיזה וקפיצה שנא' לא תקרבו לגלות ערוה מפי השמועה למדו שזו אזהרה לקריבה המביאה לידי ג"ע – הוסיף שם רמיזה וקפיצה שיהיו בכלל הלאו הזה וא"כ אף עליהם הוא לוקה עכ"ל הרמב"ן ז"ל עייש"ה ובמגילת אסתר שם מהגאון מוהר"י דליאון ז"ל משמע שהסכים עמו דלד' הרמב"ם ז"ל איכא איסור לאו בכל אלה הנ"ל ועייש"ה ולפי"ז סרה תלונותינו מעל ד' הש"ך והגר"א ז"ל הנ"ל דכיון דברמיזה וקפיצה איכא לאו בעריות ה"ה בסיפור עמה דרך חיבה דלא עדיף מרמיזה וכמובן

ואכן בס' לב שמת מהגר"א אליגרו ז"ל הנדפס עה"ג ספהמ"צ כ' ע"ד הרמב"ן ז"ל הנ"ל וז"ל והנה זה שכ' משם הרב בס' המדע לא נמצא לו כן לא בס' המדע ולא בשום ספר אחד מספריו אדרבה זאת מצאנו לו פרק כ"א מאישות אסור לו לאדם לקרוץ בידו וברגלו או לרמוז בעיניו לא' מעריות או לשחוק עמה או להקל ראש וכו' ומכין למתכוין לד"ז מכות מרדות ע"כ, הנה שלא גזר לאו של תורה ברמיזה וקפיצה כמו שהוא הרמב"ן ז"ל אומר משמו שאף עליהם לוקה אלא אמר בהם שמכין למתכוין להם מכות מרדות וא"כ גם אצלו מדרבנן הן עכ"ל הל"ש עש"ה והנה בפכ"א מאישות לא נמצא דבר ברמב"ם מהנ"ל ובודאי שט"ס נפל בדבריו וצ"ל פכ"א מאיסורי ביאה שם בה"ב כ' ככל הכ' לעיל והצדק עמו שכן מוכרח בדעת הרמב"ם ז"ל דהרי בהלכה א' שם כ'