אמרי כהן קמה

כעת ראיתי בלח"מ שם שדעתו לפרש ד' רבינו קצת בדרך אחר דבפחות מעשרה ליכא אלא לאו דלא תחללו אבל בעשרה איכא תרתי ונקדשתי ולא תחללו ע"ש טעמו ונימוקו אבל מכ"מ גם לפי דעת הלח"מ נשאר עדיין הוכחתי במקומה דהא מוכרח לומר דרבינו סובר כהשאילתות דחיוב קידוה"ש בשעת הגזירה הוא מדאורייתא ומשו"ה עובר בלאו דולא תחללו וכמו"ש השאילתות הנ"ל אבל אם הי' דעת רבינו כפרש"י ז"ל דחיוב קידוה"ש בשעת הגזירה הוא כדי שלא ירגילו הנכרים להמריך הלבבות והוא מדרבנן בעלמא הרי ליכא לאו דלא תחללו ג"כ ואיך כלל רבינו חיוב דבשעת הגזירה להני דאיכא עבירת לאו דולא תחללו ג"כ וע"כ דד' הרמב"ם כהשאילתות

ועפ"י יסוד זה זכיתי להבין דעת קדושים בדבר שנחלקו רבותינו הראשונים ז"ל דבשעת הגזירה שהדין הוא דמחויבין ליהרג ואל יעבור בכל ענין כנ"ל מהו הדין אם גזירת הנכרים היתה להנאתן ולא לעבור על דת אם בכה"ג ג"כ אמרי' יהרג וא"י ומקום הספק דהא בש"ס דסנהדרין (ע"ד:) מחלקינן דאע"ג דבפרהסי' חייבין לקדש השם בכל המצות מכ"מ כשהנכרי מתכוין להנאתו ליכא חיוב קידוה"ש אפי' בפרהסי' ע"ש אם ד"ז נאמר גם בדין קידוה"ש בשעת הגזירה היכא שהנכרים מתכוונים להנאת עצמן בגזירתן ליכא חיובא בקידוה"ש או דלמא בשעת הגזירה אין חילוק בין כשמתכוונים להנאת עצמן או לא והנה ד' רש"י ז"ל בסנהדרין שם דאין חילוק וגם בשעת הגזירה כשמתכוונים להנאת עצמן ליכא דין קידוה"ש וכמו שכ' רש"י ז"ל שם בד"ה שדי לנהרא וז"ל להעבירו הוא מתכוון ואי פרהסי' הוא או בשעת הגזירה לקטלי' ולא ליקטול אספסתא עכ"ל עש"ה הרי להדי' דסובר דבתרוויהו בעינן שהנכרי יתכוין להעבירו על הדת ואז יש חיוב קידוה"ש משא"כ בהנאת עצמן ליכא חיוב קידוה"ש אפי' בשעת הגזירה וכ"כ הב"ח ביו"ד (סי' קנ"ז) להוכיח מד' רש"י ז"ל אלו עיי"ש אבל דעת הרמב"ם ז"ל אינו כן וכמו"ש בחי' הר"ן ז"ל סנהדרין שם בד"ה אבל בשעת הגזירה וכו' להוכיח מדכתב רבינו הרמז"ל התירא דהנאת עצמן בפ"ה מה' יסוה"ת ה"ב ואח"כ בה"ג כ' וכל הדברים אלו שלא בשעת הגזירה וכו' משמע דבשעת הגזירה לית בה שירותא כלל אפי' כיוונו לגזור להנאת עצמן עש"ה והנה מד' הפוסקים משמע שדעה זו הוא דעה יחידית לומר דבשעת הגזירה יהרג וא"י אפי' מתכוונין להנאת עצמן ומה"ט פסקו הטו"ז והש"ך ביו"ד שם סק"ז דאפי' בשעת הגזירה כשהגזירה היא להנאתן יעבור ואל יהרג ובטו"ז שם סק"ג רוצה להוכיח מד' הרמב"ם ז"ל דגם בשעת הגזירה צריך להיות דוקא להעביר ע"ד ולא להנאתן עיי"ש ולא זכר שם מד' הר"ן ז"ל שהוכיח להיפך מדעת הרמב"ם ז"ל וכנ"ל ולפעד"נ דהעיקר כמו"ש הר"ן ז"ל להוכיח מד' הרמב"ם ז"ל והרמז"ל לא בדה ד"ז מלבו לומר דבשעת הגזירה יהרג וא"י אפי' כשיכוונו להנאתן שכן מוכח גם מלשון הגאון בשאילתות בפ' וארא שם שכ' וז"ל אלא כל להנאתן ליכא קידוה"ש ואע"ג דפרהסי' הילכך ע"ז וג"ע ושפיכ"ד ואפי' בצינעה יהרג וא"י, שאר עבירות בפרהסי' נמי יהרג וא"י להנאתו אפי' בפרהסי' ואפי' ע"ז כגון קואקי ודמונקי יעבור וא"י, בשעת השמד אפי' שאר עבירות ובצינעה יהרג וא"י עכ"ל השאילתות הנצל"ע עייש"ה נראה להדיא מדיקדוק לשונו הטהור שהקדים לכתוב כל מה דאמרי' דלהנאתו יעבור וא"י וחשיב אפי' בפרהסי' ואפי' ע"ז ושייר שעת השמד דהוא שעת הגזירה וכתבה אח"כ דבשעת השמד אפי' בשאר עבירות ובצינעה יהרג וא"י בסתמא ולא חילוק בין היכא דגזר לעבור על דת או להנאתו בע"כ דדעתו ז"ל הוא באמת דבשעת הגזירה אין חילוק ולעולם אמרי' יהרג וא"י ואפי' היכא כשכיוונו להנאתן ואחריו נמשך הרמב"ם ז"ל כמו שכ' בחי' הר"ן ז"ל הנ"ל ויתכן לומר בהסברת מחלקותם דכ"א לשיטתו אזיל דכבר הקדמנו לעיל דרש"י והשאילתות נחלקו בטעמא דמילתא דקיי"ל דבשעת הגזירה יהרג וא"י דרש"י מפרש טעמא שלא ירגילו הנכרים להמריך הלבבות לכך כנ"ל וא"כ התינח בשכיוונו הנכרים להעביר את ישראל על דתם שייך לומר כן שלא נשמע להם כדי שלא ירגילו עצמן בכך להמריך את הלבבות בכל פעם ולהעביר על הדת משא"כ כשמתכוונים להנאתן שיש להם איזה צורך והנאה מזה דודאי ל"ש לומר שלא ירגילו הנכרים וכו' דהא לא ירגילו עצמן לעשות כן כ"א כשיהי' להם הנאה מזה ולא בכ"פ תמיד ובפרט דל"ש בזה לומר המרכת הלבבות כיון דא"ר להמריך את הלבבות וזה הוא דוקא כשכוונתם לבטל עם ישראל ממצותיהם וא"כ אם נשמע להם תפיג תורה ח"ו דיגזרו כן כסדר לבטל כה"ת משא"כ כשגזרו רק להנאתן בודאי לא יגזרו כן תמיד כשלא יהי' להם הנאה ול"ש טעמא הנ"ל ולכן סובר רש"י לשיטתו דאם הי' הגזירה להנאתן יעבור וא"י כיון דליכא בזה טעמו כנ"ל אבל להשאילתות דמפרש טעמא דבשעת הגזירה יהרג וא"י משום דלמיעקרא מילתא הוא הוי קידוה"ש וכמשכ"ל להסביר דכיון דהגזירה הוא לעקור קיום מצוה לעולם הוי בכלל קידוה"ש וצריך למסור נפשו בכל מצות התורה שלא יתבטל ממנו מצוה א' לעולם אפי' אינה מג' עבירות ואפי' בצינעא עי' בדברינו לעיל וא"כ לפי"ז אין נפק"מ כלל אם הגזירה בביטול המצוה הוא להעביר עה"ד או כשכיוונו להנאתן סוף סוף הרי גזרו לבטל מאתנו המצוה זו לעולם וע"ז מחויבין לקדה"ש שלא תתעקר מאתנו מצות התוה"ק וכנ"ל וכמו שהבאתי לעיל דוגמא מד' הרמב"ם ז"ל לענין מילה שהוא רק מצ"ע וכש"כ בל"ת עי' בר"ן שבת פ' במה טומנין ולכן השאילתות לשיטתו כ' דבשעת הגזירה יש חיוב קידוה"ש אפי' כשכיוונו להנאתן ואחריו נמשך הרמב"ם ז"ל דגם הוא ז"ל סובר כד' השאילתות בטעמא דמחויבין לקדש השם בשעת הגזירה אכל המצות אפי' בצינעא וכמו שהוכחתי לעיל מד' הרמב"ם ז"ל ולכן גם בהתולדה מזה פסק כוותי' דבשעת הגזירה יהרג וא"י בכל ענין אפי' כשהנכרים כיוונו להנאתן דלטעמא דהשאילתות אין חילוק וכנ"ל וא"ש בס"ד

ואחרי שזכינו לכ"ז יל"ע לענין הלכה בזה בשעת הגזירה והוא להנאתן דפסקו רבותינו הטו"ז והש"ך ביו"ד שם דבכה"ג יעבור וא"י והיינו משום שחשבו דעה זו דבשעת הגזירה יהרג וא"י אפי' בכיוונו להנאתן לדעה יחידית ודחוי' מהלכה אבל כיון שמוכח כן מד' השאילתות וכמו"ש להוכיח מד' כנ"ל ומוכח שכ"ה גם דעת הרמב"ם ז"ל בודאי אין לדחות ד' הגאון ז"ל בלי ראיות ברורות מש"ס להיפך ואם שרש"י ז"ל חולק ע"ז וכ"כ עוד פוסקים מכ"מ מי יכניס ראשו להכריע בין ההרים הגדולים האלה ואם שאיננו כדאי להרהר אחרי הכרעת רבותינו הטו"ז והש"ך מכ"מ לא באתי בזה ח"ו לחלוק ע"ד רק עוררתי שצ"ע לפע"ד להלכה

וראיתי בחידושי הר"ן לסנהדרין שם שכ' להוכיח דהיכא דהגזירה היא להנאת עצמן יעבור וא"י מד' הירושלמי בפ"ד דמס' שביעית דקאמר בראשונה היתה המלכות אונסת הורה ר"י שהיו חורשין