אמרי כהן קמד

דמר נ"י המיוסד על דין קידוה"ש בשעת הגזירה וז"ל בהלכה א' כל מי שבקשו ממנו לעבור על דבר ממצות בשעת השמד חייב להתיר נפשו ויהרג ואל יעבור כדי שלא ירגילו הנכרים להמריך את הלבבות עכ"ל כת"ר הנצרך לעניננו הנה לפלא בעיני על כת"ה נ"י שכפיה"נ דרכו להביא כל השיטות בהלכות אלו ומדוע סתם הכא וכתב רק טעם א' הנ"ל דמשו"ה חייב למסור נפשו בשעת הגזירה כדי שלא ירגילו הנכרים להמריך את הלבבות ואם שמקורו טהור מפרש"י בסנהדרין (ע"ד.) בסוה"ע שכ"כ עיי"ש. אבל נמצא טעם אחר בדברי ר"א גאון ז"ל בשאילתות פ' וארא שאילתא מ"ב וז"ל שם הא דאמרת כל עבירות שבתורה יעבור ואל יהרג ל"ש אלא שלא בשעת השמד אבל בשעת השמד יהרג ואל יעבור מ"ט כיון דגזרה למיעקרא למילתא הוי קידוה"ש וקרינן בי' ולא תחללו את שם קדשי עכ"ל עש"ה וכבר הרגיש בשינוי טעם לשבח הזה בראשון לציון על השאילתות מהגאון רי"פ ז"ל שם במקומו וכתב וז"ל טעמא לשבח דיהיב גאון ז"ל לאם לאסבורי אבל רש"י ז"ל כ' הטעם שלא ירגילו הנכרים להמריך את הלבבות לכך עכ"ל עייש"ה. ולפעד"נ דהבדל רב יש בין טעם רש"י לטעם השאילתות ונפ"מ גם לענין דינא וכמו שאבאר בס"ד הנה טעמא שמפרש רש"י ז"ל שלא ירגילו הנכרים כו' נראה להדיא דמעיקר דין תורה ליכא חיובא למסור נפשו רק בג' עבירות כדילפי' מקראי לעיל בש"ס דסנהדרין שם ואפי' בצינעה ובשאר עבירות בפרהסי' דזה היא בכלל ונקדשתם בתוך בנ"י אבל הא שאמרי' דבשעת הגזירה יהרג ואל יעבור אפי' אמצוה קלה הוא גזירה דרבנן שגזרו כן מדבריהם שלא ירגילו הנכרים להמריך את הלבבות לכך דטעם כזה בודאי הוא מדברי חז"ל ויש להם כח לחז"ל לגזור דבר כזה אפי' חיוב מסירת נפש כמבואר ביבמות (צ':) דב"ד מכין ועונשין שלא מה"ת כדי לעשות סייג לתורה משום דהוא מגדר מילתא עש"ה ואין לך מגדר מילתא גדול מזה כיון דהוא שעת הגזירה לעבור על מצות השי"ת וכפרש"י הנ"ל – אבל לפי טעמא שנתן הגאון ר"א ז"ל משום דהגזירה הוא למיעקרא למילתא הוי קידוה"ש וקרינן בי' ולא תחללו את שם קדשי ע"כ הוא מדאורייתא ואם אינו מקדש השם בשעת גזירה עובר בעשה ול"ת הנ"ל

ועפי"ז יש להוכיח דגם דעת רבינו הרמב"ם ז"ל הוא כבעל השאילתות הנ"ל שהרי בפ"ה מה' יסוה"ת אחרי שחשב בהלכה א' ב' ג' החיובים של קידוה"ש וביניהו חיוב מסירת נפש בשעת הגזירה אכל המצות כתב אח"כ בה"ד וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג ה"ז מחלל את ה' ואם הי' בעשרה מישראל הרי חילל את השם ברבים וביטל מצ"ע שהוא קידוה"ש ועבר על ל"ת שהוא חילל השם ע"ש ומשמע מסתימת לשונו הטהור דאכל הני דכתב לעיל מינה קאי וא"נ דסובר כפרש"י הנ"ל דמשו"ה חייבין בשעת הגזירה למסור נפשם כדי שלא ירגילו הנכרים להמריך את הלבבות לכך, וא"כ הוא רק מדרבנן ואינו עובר בעשה ול"ת מד"ת וכנ"ל והאיך כללינהו רבינו ז"ל לומר דעובר בכל הני בעשה ול"ת הנ"ל – ובע"כ מוכח מזה דגם דעת רבינו הרמב"ם ז"ל הוא כדעת השאילתות הנ"ל דחיוב מסירת נפש בשעת הגזירה הוא מדאורייתא והוא בכלל קידוה"ש ועובר בל"ת דלא תחללו את שם קדשי ושפיר כללם רבינו יחד דבלא נהרג ועבר ביטל מצ"ע ול"ת – ובעיקר ד' השאילתות שכתב דכיון דהגזירה הוא למיעקרא למילתא הוי קידוה"ש וכו' וביאור דה"ק נראה דשלא בשעת הגזירה דבאים רק לבטל המצוה פעם א' או ב' לכן יש חילוק בין ג' עבירות לשאר מצות שבתוה"ק ובין צינעה לפרהסי' אבל בשעת הגזירה שגוזרים לבטל מצוה א' לגמרי ולא יקיימוה לעולם לכן יש חיוב למסור נפשו אפי' אמצוה קלה ואפי' בצינעה וזש"כ דגזירה למיעקרא למילתא כו' היינו עקירה לגמרי וכמובן מכאן יש להביא מקור טהור לד' רבינו הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' מילה ה' י"ח שכ' וז"ל אין מלין אלא ילד שאין בו שום חולי שסכנת נפשות דוחה הכל ואפשר למול לאחר זמן וא"א להחזיר נפש א' מישראל לעולם עכ"ל עי"ש ויפלא מאד דלמ"ל לרבינו להוסיף טעם ע"ד משום שאפשר למול לאחר זמן וא"א להחזיר נפש א' מישראל – ותיפ"ל מכח מש"כ תחילה משום דסכ"נ דוחה הכל ואין לך דבר שעומד בפני פקו"נ ואפי' לא הוי באפשרי למול לאח"ז הי' נדחה בפני פקונ"פ, וכבר ראיתי בחידושי מו"ר הגאון החסיד מוהר"ם אריק זצ"ל שעמד בזה ונדחק לישבו [וע' בספרי לעיל סי' א' שהבאתי שכבר עמד בזה הח"ס בתשו' חיו"ד סי' רמ"ה ע"ש]. ואך שמעתי מח"א שהוכיח מד' הרמז"ל דדעתו הוא דאע"ג דקיי"ל דאין לך דבר שעומד בפני פקו"נ וכל המצות נדחים מפני' הוא דוקא במצוה שאע"ג שיתבטל ממנה כעת ע"י פקו"נ יכול לקיימה בפ"א אח"כ בימי חייו ולכן נדחית בפני פקו"נ אבל א"נ דע"י הפקו"נ יתבטל קיום המצוה זו לעולם ולא יקיימנה אז אינה נדחית מפני פקונ"פ ומשו"ה הוצרך לרבינו להוסיף דמצות מילה נדחית מפני סכנ"פ ואפשר למול לאח"ז וכו' ומשו"ה נדחה בפני פקונ"פ אבל אם הי' באמת נתבטל מצות מילה ממנו לעולם אם לא ימול כעת ולא יקיימנה שוב כל ימי חייו אז לא הוי קאמר שנדחית מפני פקונ"פ כיון דיהי' ביטול מצ"ע לגמרי אינה נדחית מפני פקונ"פ – ואכן לפי"ד השאילתות הנ"ל בטעמא דחיוב מסירת נפש בשעת הגזירה על כל אחד מישראל גם בצינעה מכח דהוי עקירה למצוה זו לגמרי שלא יקיימנה לעולם לכן אין חילוק בין המצות ואפי' רק במצוה קלה חייבין ליהרג ולא יעבור וכבר הוכחתי דכ"ה דעת רבינו הרמב"ם ז"ל וכנ"ל א"כ מקור נפתח לד"ז דבשביל עקירת מצ"ע לגמרי אפי' באדם פרטי ל"ש הא דאין לך דבר שעומד בפני פקונ"פ ולא קאי וחי בהם ולא שימות בהם ע"ז א"כ שפיר כ' רבינו הרמז"ל במצות מילה דמה"ט נדחית מפני פקונ"פ משום שאפשר למול לאח"ז ואי ל"ה אפשר לא הוי נדחית דדמיא לשעת הגזירה דמבואר בש"ס דחייבין למסור נפשם ע"ז שלא יתבטל מצ"ע מאיש ישראלי לעולם ולא יוכל לקיימה עוד דחשיב עקירה כיון שלא יקיימה לעולם דהא בשעת הגזירה מחויב אפי' יחיד מישראל בפנ"ע בצינעה למסור נפשו אכל מצ"ע מה"ט דהוא עקירה להמצ"ע כיון שנגזר עליו שלא יקיימה לעולם ודו"ק בכ"ז וא"ש בס"ד

ודע דמש"כ לעיל להוכיח מלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' יסוה"ת ה"ד שכ' וכל מי שנאמר בו יהרג וא"י ועבר ולא נהרג ה"ז מחלל את השם ואם יש שם עשרה ה"ז חילל השם ברבים וביטל מ"ע שהוא קידוה"ש ועבר על ל"ת שהוא חילה"ש עכ"ל, דקאי גם אשעת גזירה דכ' לעיל מינה בה"ג דמחויב למסור נפשו אפי' בצינעה ובכל המצות וכוונתו הי' דאע"ג שכ' רבינו ואם הי' עשרה מישראל ה"ז חילל השם ברבים וכו' היינו דבעשרה מישראל נתוסף חילה"ש ברבים אבל מה שסיים וביטל מצ"ע ועבר על ל"ת זה לא קאי דוקא אהי' עשרה מישראל כ"א בכל ענין עובר בעול"ת רק דלענין חילה"ש יש חילוק בין רבים ליחיד –