אמרי כהן קמג

בשבילם ולזה דקדק במכילתא לכתוב בקרא ויאמרו איש אל אחיו מן הוא היינו ישראל קראו שמו מן כוונתו הזכרים דלכן הקפיד מרע"ה אבל בקרא דויקראו בית ישראל שמו מן כ' דדורשי רשימות אמרו בית ישראל דייקא קראו שמו מן ולכן בהו ליכא קפידא וא"ש בס"ד ועיי' במדבר קדמות עה"ת מהחיד"א זצ"ל פ' בשלח עה"כ הנ"ל ודו"ק

ומה שרמז כ"ת נ"י לד' הגה"מ בפ"ה מה' ברכות שכ' שם בשם ר"ת דכי גמירי קדושה מונקדשתם ל"ש גדולים ול"ש קטנים עכ"ל וכפיה"נ רוצה כת"ה להוכיח מזה דגם קטן מצווה על קידוה"ש ולדעתי אין ראי' משם לזה דאף דא"נ דגם קטן בר ישראל מצטרף שיקרא ע"י בתוך בני ישראל לעני"ז שיש חיוב קידוה"ש בפרהסי' אם יש ט' גדולים וא' קטן מבנ"י מ"מ גוף המצוה דונקדשתם לא קאי רק אגדול שמחויב במצות כמו כל התורה שנאמרה רק לבני עונשין מהכ"ת לחלק מצוה זו משאר מצות תוה"ק כיון דונקדשתם סתמא כתיב ורק כוונת ר"ת ז"ל דבתוך בנ"י כולל גם קטנים ואולי היא מלשון בני ישראל משמע גם קטנים כמו דדרשו בתו"כ פ' אמור עה"כ בני אהרן אף הקטנים ע"ש וה"ה הכא דלשון בני כולל גם קטנים, אבל כ"ז לענין השראת שכינה בתוך העדה דעת ר"ת דמצטרפין גם קטן לזה אבל לא לגוף המצוה וגדולה מזו משמע בש"ס דב"ק (פ"ג.) דאמרי' עה"כ ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל ללמדך שאין שכינה שורה על ישראל פחות משני אלפים ושני רבבות חסר אחת והיתה אשה מעוברת ביניהם וראוי' להשלים ונבח בה כלב והפילה נמצא זה גורם לשכינה שתסתלק מישראל ע"ש משמע דכ"ז שהיתה האשה מעוברת עם הולד היתה משלמת למנין הראוי שתשרה שכינה בישראל מדקאמר נמצא זה וכו' שתסתלק מישראל מוכת דעד כה הי' השראת השכינה אף דעובר אינו בכלל שום חיוב מצות מכ"מ מצטרף לענין השראת השכינה וה"ה לענין צירוף לעשרה לקטן לפ' ר"ת הנ"ל אבל לא לחיוב המצוה של ונקדשתם כמובן

ובעיקר הדבר שכתבתי שלשון בני ישראל כולל גם קטנים יש להביא ראי' מש"ס דמנחות (צ"ג) דממעטינן קטן ממצות סמיכה משום דלאו בני דיעה נינהו ע"ש וקשה דתיפ"ל דבסמיכה כתיב בני ישראל וא"כ נמעט קטנים כמו דממעטינן שם עכו"ם מסמיכה מלשון בני ישראל וע"כ דקטנים בנ"י לא נתמעטו מלשון בני ישראל וכנ"ל ויש לעיין מהו הדין במופלא הסמוך לאיש לפי"מ דקיי"ל בנדה (מ"ו) דהוא מדאורייתא לענין אם הקדיש אז ונדריו והקדישו נבדקים ואם ידע לשם מי הקדיש הקדשו הקדש וכמוש"פ הרמב"ם בפי"א מה' נדרים אם נמעטי' מסמיכה כיון דקטנים לאו בני דעה נינהו או"ד כיון דחזינן דהתורה חשבתו לבר דעת לענין הקדש קרבנו צריך סמיכה ג"כ ויל"ע בזה

וע"ע בחולין (כ"ד:) דמצריך קרא דאיש מזרעך לדורותם למעט דקטן פסול לעבודה ע"ש. וקשה דתיפ"ל דבעבודה כתיב בני אהרן ומתמעטו נמי קטנים כמו דממעטינן נשים מקרא דבני אהרן בקידושין (ל"ו:) וע"כ דלשון בני כולל גם קטנים וכנ"ל

ומה שהביא מעכ"ת דחשו"ק פטורין מכל המצות דהוי כאונס כמו"ש ברש"י ריש חגיגה דלאו בני דעה נינהו ולכן הוי כאונס ומפלפל בזה הרבה. לא ידעתי באיזה מקום ברש"י ריש חגיגה מצא כ"ת ד"ז ואי משום שכ' במשנה ד"ה חוץ מחשו"ק וז"ל דלאו בני דעה נינהו ופטורין ממצות עכ"ל הנה זה לא הי' לו להביא מרש"י דכן מפורש בש"ס שם ע"ב מה שוטה וקטן דלאו בני דעה וכו' ובכמה מקומות בש"ס מפורש כן בחשו"ק דלאו בני דעה נינהו וכמוש"ל אבל זה אין לו ענין לאונס דאף שאינו בר דעת וחשוב כשוגג מכ"מ אונס לא הוי וכמובן. ובעיקר הדבר דקטן יחשב כשוגג כיון דאינו בר דעת אינו פשוט כ"כ דבסנהדרין (נ"ה:) אמרי' דקטנים כיון דמזיד הוא תקלה נמי איכא אם בא על הערוה ורחמנא הוא דחס על דידי' שלא לענשו עש"ה הרי דקטן חשוב כמזיד בעובר עבירה אבל מש"כ כת"ר מרש"י דקטן חשוב כאונס לפלא בעיני היכן מצא ד"ז ? ובלא"ה הכא לענין קידוה"ש אין נפק"מ אם חשוב כאונס דהכא גם אונם חייב דמה"ט אמרי' יהרג ואל יעבור אע"פ שהוא אונס ועי' בתוס' יבמות (נ"ד.) ד"ה אין אונס לערוה וכו' מש"כ בעני"ז שם עייש"ה

עוד ראיתי לו לכת"ה שצידד לומר דא"א לחייב לקטן בקידוה"ש לפי"מ דמבואר בתה"ד בפ"כ (סי' ס"ב) דקטן מחויב בחינוך דילמא אתי למסרך כשיגדיל וא"כ בכאן א"א לחייבו בקידוה"ש דשמא אתי למיסרך כשיגדיל דאם יקדש השם שוב לא יהי' אתי לכלל גדלות ומפלפל בזה עכ"ד. הנה ד"ז דעיקר מצות חינוך בקטן הוא משום סרך גדלות ל"ה צריך כת"ר להביא ממרחק לחמו מד' התה"ד הנ"ל דד"ז הוא ש"ס ערוכה בחגיגה (ו'.) דאמרי' בעי ר"ש קטן לד' ב"ש וסומא לד' שניהם מהו ה"ד אלימא בחיגר שא"י להתפשט וסומא שא"י להתפתח השתא גדול פטור קטן מיבעי' ופרש"י הלא אין חינוך קטן אלא כדי להנהיגו שיהא סרוך אחר מנהגו לכשיגדיל וכיון שזה פטור לכשיגדיל למ"ל חינוך עכ"ל ומשני לא צריכא בחיגר שיכול להתפשט וסומא שיכול להתפתח מאי אמר אביי כל היכא דגדול מחויב מדאורייתא קטן נמי מחנכינן לו מדרבנן כל היכא דגדול פטור מדאורייתא מדרבנן קטן נמי פטור עש"ה הרי מפורש יוצא דעיקר חינוך דקטן משום סרך גדלות רק שבכה"ג שגדול הי' פטור מה"ת גם חינוך ל"ש בקטן, ומה שהביא מד' התה"ד בפ"כ (סי' ס"ב) אין לו ענין לכאן דתה"ד שם לא איירי כלל מענין חינוך קטן דזה פשיטא דהוא משום סרך גדלות וכנ"ל רק דקאי אהא דאיכא איסור מה"ת דלא תאכילם היינו דלא למיספי בידיים איסורא לקטן וכמו"ש התה"ד שם וז"ל והא דאייתי קרא דאסרה תורה דלא ליספו לו בידים י"ל הטעם דקפיד רחמנא שלא ירגיל אותו לעבור עבירות וכשיגדיל יבקש לימודו עכ"ל עייש"ה ובתשו' חת"ס חאו"ח (סי' פ"ג) מש"כ עליו עיי"ש – ואמנם בל"ז לא אבין ד' כת"ה מה שדן אי שייך חינוך בזה דאפי' א"נ דשייך חינוך במצוה זו מכ"מ מנ"ל דחז"ל חייבו בזה את הקטן בחינוך אפי' בזה שצריך למסור אח נפשו להריגה וע' יומא (פ"ב.) לענין חינוך תענית יוה"כ דמחנכין אותן רק לשעות ויש חילוק בין כחוש לבריא ועי' בש"ע או"ח ה' יוה"כ (סי' תרט"ז) ובמג"א שם סק"ב ע"ש וע"ע ביומא (ע"ח:) דמחלק לענין חינוך בין דברים שהם רבותי' דקטן לא גזרו בהו רבנן לדברים שאינם רבותיהו דגזרו בהו רבנן לאוסרן ביו"כ ועיש"ה הרי דלא הטילו חינוך על הקטן בדבר שנוגע לנפשו ומכ"ש בענין מסירת נפש ממש מנ"ל אם לא בשעת הגזירה דמחויבין למסור א"ע אפי' אערקתא דמסאנא וכמו שכתבתי לעיל בראש דברינו לחלק בזה אבל שלא בשעת הגזירה לא וכמובן

הנה עד כה נמשכתי לפלפל בפילפולו דמר לענין חיוב קטן בקידוה"ש עתה הבוא נבוא לעיין בקונטריסו