אמרי כהן קמב

שיד שכלו מגעת ולכן הנני בזה לרצונו לכתוב מה שנלפע"ד לעורר בד' כת"ה וזה החלי בעזה"י

בר"ד חקר כת"ה נ"י בדין קטן אי חייב בקידוה"ש וצידד לכאן ולכאן לפענד"נ לומר בזה דיש חילוק בין קידוש השם סתם שלא בשעת גזירת מלכות לקידוה"ש שבשעת הגזירה דעל קידוה"ש סתם שלא בעת הגזירה בודאי אין הקטן מצווה כמו דקטן אינו חייב בכל מצות שבתורה כמו"כ פטור ממצוה זו דקידוה"ש דמהכ"ת לחייבו בזה טפי אבל בשעת הגזירה דקיי"ל בסנהדרין (ע"ד.) דאפי' על מצוה קלה כגון לשנויי ערקתא דמסאנא יהרג ואל יעבור וכפרש"י שם דאינו מצוה רק מנהג בעלמא ע"ש ומכש"כ דעל איסור או מצוה דרבנן דמחויב לקדש השם בשעת הגזירה וכמו שהביא כת"ה בקונטריסו היקר א"כ ל"מ לשי' התוס' בברכות (מ"ח:) דחיוב חינוך דרבנן מוטל על הקטן בעצמו ע"ש א"כ בודאי מחויב לקדה"ש בעת הגזירה שלא יעבור אחיוב דרבנן המוטל עליו כמו דיש חיוב אז על מילי דרבנן לקדה"ש אלא אפי' לשי' רש"י בברכות שם שסובר דחיוב חינוך מוטל רק על האב ועי' בר"ן לאלפסי מגילה פ"ב במשנה דהכל כשירין לקרות המגילה כו' שהביא מחלוקת בד"ז בין התוס' להרמב"ן עש"ה וא"כ על הקטן בעצמו ליכא חיובא אפי' מדרבנן מ"מ מסתברא דלא גרע חינוך הקטן על עצמו מערקתא דמסאנא שהוא רק מנהג יהודי בעלמא ומחויב למסור נפשו בעת הגזירה א"כ הרי גם קטני בנ"י מתנהגים בדרכי ישראל מכח חינוך אביהם שמחנכין אותם בכך ואם רוצים לבטל אותם ממנהגיהם יש חיוב קידוה"ש בעת הגזירה וכמובן ודו"ק

ועפי"ז ניחא מה שהעיר מעכ"ת מד' המד"ר באיכה רבתי בעובדא דאשה וז' בני' שמסרו עצמן למיתה בשביל קידוה"ש ומשמע דהבן הז' הי' עוד קטן בשנים מדהניקתו אמו ואעפי"כ מסר עצמו למיתה וע"כ דקטן מצווה על קידוה"ש עכדכ"ת, והנה לזה שהבן הז' הי' קטן לא הי' צריך להוכיח מהנקת אמו רק דכן מפורש במד"ר שם אח"כ דשיערו חכמים שנותיו של אותו תינוק ונמצא בן ב' שנים וששה חדשים ושש שעות ומחצה ע"ש ואכן לפי יסוד הנ"ל א"ש דהא מבואר בפי' יפ"ע על המד"ר שם דצלם זה שרצו שישתחוו להם הי' רק אנדרטי של מלכים ולא ע"ז ואעפי"כ מסרו עצמן למיתה לפי שהי' שעת השמד דאפי' אערקתא דמסאנא יהרג וא"י עכ"ד היפ"ע וכיון דשעת הגזירה הי' משו"ה הי' חיוב גם על קטן למסור עצמו למיתה בשביל קידוה"ש ואין ראי' משם לומר דבכל מצות קידוה"ש כגון על ג' עברות שלא בשעת הגזירה שיהי' קטן בכלל מצות קידוה"ש וכנ"ל והבן

ומש"כ מעכת"ה להוכיח מלשון הרמב"ם ברפ"ה מה' יסוה"ת שכ' כל בית ישראל מצווין על קידוה"ש הגדול הזה שנא' ונקדשתי בתוך בנ"י וכו' משמע דנשים וקטנים בכלל כמבואר באבדר"נ על ויבכו אותו כל בית ישראל עכדכ"ת, ואני תמה דכפיה"נ כוונת כ"ת על ד' האבדר"נ פי"ב, ושם אינו מבואר רק דנשים הם בכלל שבית ישראל ולא קטנים, וז"ל האבדר"נ ד"א מפני מה בכו ישראל את אהרן שלשים יום אנשים ונשים כו' לא אמר לאיש שסרח ולא לאשה שפורחת לכך נאמר ויבכו אותו כל בית ישראל. אבל משה שמוכיחן בדברים נאמר ויבכו בני ישראל, את משה עכ"ל. ומנ"ל לכ"ת להוכיח דקטן הוא בכלל בית ישראל מד' האבדר"נ אלו

ואגב אשמיעהו מה שנפל מילתא בדעתאי בעני"ז בישוב ד' המכילתא בפ' בשלח עה"כ ויקראו בית ישראל את שמו מן ובמכילתא דורשי רשימות אמרו בית ישראל קראו את שמו מן עכ"ל עיי"ש והובא בילקוט ובזית רענן נדחק בישובו עיי"ש ובתורת משה עה"ת מבעל החת"ס זצ"ל בפ' הנ"ל מ"ש בזה וגם אני אענה חלקי בזה בס"ד בהקדם ד' המכילתא עה"כ ויראו בנ"י ויאמרו איש אל אחיו מן הוא וגו' ויאמר משה אליהם הוא הלחם וגו' וז"ל המכילתא דורשי רשימות אמרו ישראל קראוהו מן שנא' ויאמר משה אליהם הוא הלחם עכ"ל יע"ש וצ"ע דמה בעי בזה ולמה אמר כאן דישראל דייקא קראו שמו מן ולקמן אמר דבית ישראל דייקא קראו שמו מן ובודאי איזה כוונה מיוחדת מעוטפת בד' רבותינו בעלי המכילתא והנראה עפימ"ש בס' מרכה"מ הוא פי' על מכילתא בפ' בשלח בפ"ד אוק"ג דישראל נסתפקו אם רשאים להנות מהמן היותו מעשה ניסים כמו"ש בשלה"ק, וזה ויאמר איש אל אחיו מן הוא כי ל"י מה הוא ירצה לא ידעו דת דינו מה הוא אם רשאים לאוכלו ותשו' משה רבע"ה הי' דודאי אם דבר ניסיי הוא כמו המן ובאר ודומיהם הוא דבר נברא בששת ימי בראשית ודאי מותר להנות שהרי הוא כשאר נבראים בששת ימי בראשית אבל אם דבר ניסיי נולד בזמנו בשינוי טבעו ראוי לבל יהנו ממעשה ניסים כמעשה דר"א ב"פ במס' תענית וזה הי' תשו' משה עם תרגום יונתן הוא הלחם אשר נתן ה' הוא לחמא דאצטנע לכון מן שירויא בשמי מרומא וכדין יהבי' ה' לכון למיכל וכנ"ל שעיד"ז שהוכן מששת ימי בראשית ע"כ הותרה להם לאכול עכדב"ק ע"ש ויש להוסיף ע"ד לפימ"ש בספרים דמשוה"כ נקרא מן שהוא ר"ת מעשה ניסים ולכן כשקראו ישראל שמו מן ע"ש שהוא מעשה ניסים דחה אותם משה וא"ל הוא הלחם אשר נתן לנו ה' לאכלה וכפיה"נ דאינו דומה למעשה ניסים דעלמא שאסור להנות ממנו משא"כ זה, ואמנם במרכה"מ על המכילתא בפ' הנ"ל פ"א כ' לחדש דהא דאסור ליהנות ממעשה ניסים דוקא למי שנעשה לו נס דוגמא דמבשל בשבת דאסור למי שנתבשל בשבילו ולאחרים מותר עכ"ד ז"ל והנה הנס דירידת המן כפיה"נ הי' רק בשביל בני ישראל הזכרים כדאמרי' במכילתא ר"פ בשלח לא נתנה התורה אלא לאוכלי המן וכו' א"כ המן הי' הכנה לזה שיוכלו לעסוק בתורה ולדרוש אותה כמבואר שם וז"ד בגברי ולא בנשי שא"ח לעסוק בתורה ועי' ביומא (ע"ה:) דדרשו עה"כ לחם אבירים אכל איש לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו על המן עש"ה ובמג"א בה' יוה"כ (סי' תר"ו סק"ה) כ' דנשים אין להם התדמות למלאה"ש עש"ה ובמחצהש"ק שם וא"כ נשים אין להם שייכות כ"כ לנס דירידת המן רק דבזכות הזכרים ירד גם בעבורם וא"כ אפי' לס"ד דישראל שקראו שמו מן ודינו כמעשה ניסים שאסור להנות ממנו ה"ד זכרים שבשבילם נעשה נס המן ולכן אסורים להנות ממנו כמו המבשל בשבת שאסור למי שנתבשל בשבילו אבל הנשים שהמן לא ירד לכתחילה בשבילם בפ"ע רק אגב הזכרים כנ"ל ולכן כשקראו ישראל שמו מן הקפיד משה ואמר הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה והיינו שאין דינו כמעשה ניסים דעלמא שאסור להנות אותו שנעשה הנס בשבילו רק דכאן שרי וכטעם הנ"ל אבל בסוף דבית ישראל קראו שמו מן והיינו הנשים שנקראו בשם בית ישראל ועליהם ליכא קפידא הנ"ל - דאפי' הי' באמת מעשה ניסים כשם המן הרומז לזה כנ"ל הא מותרים להנות ממנו כיון שלא נעשה הנס