אמרי כהן קכז

ובעיקר הדבר שדן הקצוה"ח (בסי' רי"ב) הנ"ל במש"כ הגה"מ בפ"א מה' זכי' דאם אמר ליתן צדקה לעניים אלו אינו יכול לשנות וליתן לאחרים שהוא מטעם דאמירה לעני הוא כאמירה לגבוה והוי קנין ממש כמו בהקדש ומשו"ה א"י לשנות מעני לעני עש"ה בד' ז"ל יפלא בעיני על הגז"ל שלא העיר בזה מדברי התוס' והר"ן בפ"ק דקדושין שכ' דל"א אמל"ג כמסלה"ד רק בגוונא דאיכא רווחא להקדש באמירה זו אבל באופן שלא יהי' ריווח להקדש באמירתו ל"א אמל"ג כמסלה"ד וכ"פ להלכה בש"ע יור"ד שם ומעתה נראה דליכא איסור לשנות בצדקה מעני זה לעני אחר מכח אמל"ג כמסלה"ד כיון דסוף כל סוף נתקיים אמירתו במה שנוגע לגבוה דהיינו מצות צדקה דהא תרווייהו עניים נינהו ומקיים המצוה ורק שמשנה מעני זה לאחר וזה אין נפק"מ לגבוה וליכא רווחא באמירה זו לעני"ז א"כ ל"מ אמל"ג כמסלה"ד לעני"ז ואם באנו לאסור לשנות מעני זה לאחר הוא רק משום בל יחל ועשה דמוצא שפתיך תשמור וצ"ע

ועפ"י הדברים האלה יש לישב ד' רש"י ז"ל במנחות (ד':) שפי' אהא דקתני המפריש מעות לנזירותו לא נהנין ולא מועלין מפני שראויין לבוא כולן שלמים וז"ל רש"י לא נהנין מדרבנן מפני דמי עולה שבהן עכ"ל ע"ש ותמוה מאוד דמשמע מד' ז"ל דבדמי שלמים מותר ההנאה אפי' מדרבנן שהוצרך לומר על איסד"ר שהוא מפני דמי עולה והרי אמרי' בר"ה (כ"ח.) בשלמים מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא ע"ש ומשמע דאיכא איסור תורה בהנאה ליהנות משלמים מחיים וה"ה בדמי שלמים וכבר הרגיש בזה בשמק"ב בהשמטות שבסוף המס' לדף זה וברש"ש כאן עש"ה ועוד קשה דרש"י סותר משנתו דבפסחים (כ"ז:) בד"ה בעצי שלמים כ' דבדמי שלמים איכא איסורא וממעילה היא דאימעט עש"ה ומד' בכאן מוכח דסובר דליכא שום איסור בדמי שלמים וכנ"ל והנלפע"ד בישוב כ"ז רה דהנה בנזיר (כ"ה.) מקשה אהא דקתני בסיפא דמתני' הנ"ל דהיו לו מעות סתומים יפלו לנדבה והלא דמי חטאת מעורבין בהן ומשני ריו"ח הלכה היא בנזיר כו' ע"ש והקשו בתוס' דמ"פ ולישני מפני שראויין להביא בכולן עולה כדאמר לעיל מפני שראויין להביא בכולן שלמים עכ"ק ע"ש ובישוב קו' זו איכ"ל דבהפריש מעות ואומר בפה שהם לנזירותו משמע דהקדיש המעות להביא מהם כל קרבנות של נזירות היינו חטאת עולה ושלמים ולא יוכל לשנות ולהביא מכל המעות קרבן א' לנזירותו כמו עולה ושלמים אכן כשהפריש מעות לנזירותו ולא הקדישם בפה רק במחשבתו אף דבהקדש מהני מחשבה מכ"מ יכול לשנות ולהביא בכל המעות קרבן א' לנזירותו כדברינו האמורים לעיל דעיקר כח מחשבה בהקדש משום אמל"ג כמסלה"ד וה"ד היכא דאיכא רווחא להקדש א"י לחזור ממחשבתו אבל אם מביא מהם קרבן ושאר קרבנות יביא ממעות אחרים שפיר מותר לשנות כיון דסוף סוף אזלי המעות לגבוה ואין נפק"מ לגבוה איזה קרבן הוא דאפי' חלק הבעלים משלמים אמרי' מש"ג קא זכו ע' פרש"י ביצה (כ"א.) ד"ה כהנים מש"ג כו' ובתוס' שם ודוקא באם הקדיש בפה אין לשנות ולהביא מקרבן זה לאחר דאיכא בל יחל ומוצא שפתיך תשמור וכנ"ל ומעתה י"ל דרישא דמתני' דהמפריש מעות לנזירותו איירי בהפרשה בלבד ולא אמר בפה לנזירותו רק מחשבתו הי' כן ולכן אמר שראויין להביא בכולן שלמים אבל בסיפא משמע דמיירי בגוונא אחרינא כמו"ש התוס' בנזיר שם להוכיח מלשון המשנה דקתני מת והיו לו מעות סתומים יפלו לנדבה והרי בסתומים מיירי מעיקרא ג"כ והכי אבע"ל למימר מת יפלו לנדבה ע"ש בדבריהם ז"ל וע"כ דברישא מיירי בהפרישם לבד וההקדש הי' רק במחשבה ומשו"ה יכול להביא בכולן שלמים וכנ"ל אבל סיפא דמעות סתומים איירי בהקדיש בפה ובכה"ג צריך להביא מדמים אלו כל הקרבנות של נזירותו ואעפי"כ אמר במת דיפלו לנדבה ושפיר פריך והלא דמי חטאת מעורבין בהן דהא א"י לשנות ולהביא מכולן קרבן א' בהקדיש בפה והוצרך לשנויא דהלכה היא בנזיר. ועפיכ"ז איכ"ל דרש"י מודה דבדמי שלמים איכא אפי' איסור תורה ליהנות מהם כדמשמע מדבריו בפסחים שם אמנם הטעם כתב בשמק"ב בהשמטות כאן דהוא משום בל יחל ע"ש וא"כ ברישא דמתני' בהפריש מעות לנזירותו דמיירי בע"כ בהקדיש המעות לנזירותו רק במחשבה מהכרח קו' התוס' על הסוגי' דנזיר הנ"ל ובמחשבה הרי ליכא בל יחל כמושכ"ל ולכן ליכא באמת שום איסוה"נ בדמי שלמים שהקדיש רק במחשבתו ומשו"ה פירש דלא נהנין מדרבנן בנן מפני דמי עולה שבהן שבעולה הרי יש מעילה וה"ה בדמי עולה ואפי' בהקדיש במחשבה ודו"ק בכ"ז

מעכת"ה הביא את דברי רש"י במנחות (כ"ה.) שפי' אהא דאמרי' דיוצא הותר בבמה דהיינו אף בבמת נוב וגבעון דאין שם קלעים ובתוי"ט פ"ג דמנחות תמה מאוד ע"ז דהא בבמת נו"ג היו שם קלעים וכדתנן במשנה פ"ב דזבחים דבנו"ג קדק"ד נאכלים לפנים מן הקלעים עכ"ק ומעכ"ת תי' לפ"מ דמשמע מד' הירושלמי פ"א דמגילה הי"א ובפ"ב דפסחים ה"ד דשלמי חגיגה הבאים בבמה כשרים ולא עלו לבעלים לשם חובה ע"ש ומוכח מזה דקדשים שקריבין רק בבמת ציבור מ"מ בדיעבד אם קרבו בבמה קטנה אין נפסלין דהרי שלמי חגיגה חבות הם דא"ק בבמה קטנה ומעתה י"ל דס"ל לרש"י ז"ל דאף דמבואר במשנה דגם בנו"ג קד"ק נאכלים לפנים מן הקלעים מכ"מ בדיעבד אם יצאו אין נפסלין ביוצא כיון דבדיעבד אם הקריבם בבמה קטנה כשרים ע"כ חשיב שם מקומן לענין שלא יפסלו ביוצא וכמו שפרש"י ז"ל במשנה דזבחים שם דמשו"ה קדק"ל אז נאכלים בכל ערי ישראל דבכמ"ק שהוא רוצה עושה במה ומקריב עלי' כן י"ל בקדשי במה גדולה כיון דבדיעבד בכמ"ק שהקריבם כשרים כנ"ל וע"כ חשיב מקומן לענין שלא יפסל ביוצא ומ"ש רש"י שאין שם קלעים כוונתו דל"ת מחיצות לענין פסול יוצא עכדמעכת"ה. והנה אם שיש מקום לומר כן בישוב ד' רש"י ז"ל אבל גוף הדבר שהוציא מעכת"ה מדברי הירושלמי הנ"ל דכל הקדשים שקריבין בבמת ציבור אם קרבו בבמה קטנה כשרים וכ"כ מר בספרו אמבוהא דספרי על הספרי זוטא פ' שלח (דף קנ"ט:) מדה"ס להוכיח מד' הירושלמי הנ"ל דחובות ציבור כתמידין ומוספין אם הקריבם בבמה קטנה כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה עכ"ד שם לעד"נ דז"א ואין הוכחה מד' הירושלמי הנ"ל ע"ז דבירושלמי שם איירי בשלמי חגיגה ושלמי נזיר שהם אינם קריבין בבמת יחיד מטעם שהם חובות ולא מיקרי ישרות ומשו"ה הדין דבדיעבד שהקריבם בבמה קטנה כשרים ולא עלו לבעלים לשם חובה והטעם דכיון דלא עלו לשם חובה שוב הוי להו כשלמי נדבה דמקריבין בבמה קטנה וזה שייך דוקא בחובות דיחיד כאלו אבל קרבנות ציבור שצריך להקריבם דוקא בבמה גדולה כלשון המשנה בזבחים (קי"ב:) קרבנות ציבור קריבין במשכן ע"ש מה יושיענו זה שנאמר דלא עלו לבעלים לשם חובה והא עכ"פ קרבן ציבור הוא וצריך להקריבו בבמה גדולה