אמרי כהן קכו

וא"נ כד' החת"ס הנ"ל מאי קא קשי' להו הא גם דבר של הפקר יכול להקדיש כיון דאין רשות אחר מעכב עכ"ק וע' בס' כל"ח עה"ת פ' ויקרא אות ב' מ"ש בזה. ולהנ"ל איכ"ל דע"כ לא כ' הח"ס דיכול להקדיש אע"ג שא"ש כיון שאין אחר מעכב רק באיסוה"נ דאיירי מינה התם דשם אינו מפסיד לאחרים בהקדישו כיון שאיסוה"נ הוא ואינו של אחרים משוה"כ מצי להקדישו אבל דבר של הפקר שלא זכה בה עדיין אע"ג דל"ה של אחרים ג"כ מ"מ אינו יכול להקדישו דמיקרי מפסיד לאחרים במה שמונע מהם הזכות שלא יוכלו לזכות בהחפץ של הפקר כמו עד עתה שהי' יכול כ"א לזכות בה. וע' בב"מ (דף יו"ד.) דאמרי' במגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו מטעם דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ע"ש הרי אע"ג דמציאה הוא ועדיין לא זכה בה שום אדם מיקרי חב לאחרים מכח שלא יוכלו לזכות במציאה וה"ה לענין הקדש בחפץ של הפקר נוכ"ל כנ"ל ואפי' למ"ד שם דבמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו כתבו התוס' שם דה"ט דל"ד לתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דל"ק משום דא"ב זכה לנפשי' ע"ש וה"ה הכא בהקדש כתב הרא"ש לנדרים שם בשם הר"י ז"ל דיכול להקדישו אעפ"י שאינו שלו משום שא"ב זכה בו [אך השמק"ב לב"מ שם הביא בשם הרמב"ן ז"ל דמחלק בין מציאה לתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים משום דמציאה ל"ה חב לאחרים דאינו רק מניעת הריווח ע"ש וע' בתשו' רעק"א (סי' קל"ג) ובפת"ש לחו"מ (סי' ק"ה סק"ג) בעני"ז ע"ש] ועכ"פ ל"ק מה שהוצרכו הראשונים ז"ל בסוגי' דנדרים שם לישב דלמה מצי מקדיש דבר של הפקר אע"ג שכ' החת"ס שאיסוה"נ מצי מקדיש משום שאין רשות אחר מעכב עליו הפקר שאני שהיא חב לאחריני ודמי לדבר שא"ש שא"י להקדיש משום שמפסיד לאחרים ודו"ק. וע' בש"ע או"ח (סי' תקל"ט סעי' ו') דלענין מלאכת חוה"מ ל"ח מציאה הפסד כיון דהוי רק מניעת הריוח וע"ש במג"א סק"ט מ"ש ע"ז

מעכת"ה הי"ו הביא מד' התוס' דב"ב (קל"ד.) שהקשו אהא דאמרי' הילך אתרוג זה ע"מ שתחזירהו לי החזירו יצא והרי קיי"ל כל מתנה שא"י להקדישה אינה מתנה ותי' דמכ"מ מהני ההקדש כ"ז שלא החזירו שלא יהנו אחרים ממנו עכ"ד ופשוט נראה דכוונתם הוא דההקדש מועיל לזמן שהוא בידו ואח"כ יפקע ההקדש ממילא דהא אח"כ אינו שלו וא"י להקדישו יותר ושוב כ' לפרש דכוונת התוס' דיכול להקדישו לכ"ז שהוא בידו ואח"כ יפדנו מיד ההקדש ויחזירנו להבעלים וזה כשי' רבינו אביגדור הובא בתשו' הרא"ש כלל ל"ה דבכה"ג לכ"ע יכול להקדישו ובסו"ד כ' דדברי ר"א באמת צ"ע למה מצריך פדיון אח"כ הכי יחול ההקדש על זמן שאינו שלו עכ"ד מעכת"ה, ולפע"ד לק"מ ע"ד הרר"א ז"ל דהרי ד' הרא"ש בפ"ק דקדושין במתנה ע"מ להחזיר דיכול לקדש בו האשה ויתן להנותן דמיו ומשום דמתקיים התנאי בחזרת דמי' וכ"פ הטור וש"ע באהע"ז (סי' כ"ח) וכ"כ בש"ך (סי' רמ"א סק"י) ולפי"ז שפיר מצי לחול ההקדש על חפץ זה שקיבל במתנה עמ"ל אפי' שישאר בהקדשו לעולם ואח"כ יתן דמיו להנותן ומקיים התנאי בזה ולכן אם רוצה להחזיר גוף החפץ להנותן כ' הר"א ז"ל דיפדנו מיד ההקדש ויחזירנו לבעליו וז"פ

וראיתי בקצוה"ח לחו"מ שם סק"ז שכ' לחלק דהיינו דוקא במכרו או נתנו או הקדישו כיון דכבר קנה הלוקח והמקבל וכן ההקדש תו לא הדרא משום התנאי כיון דמתקיים בדמיו היכא דליתא בעינא וזה נמי הוי כליתא בעינא וכמו"ש אבל בנתן ת"כ או נשבע ליתן לאחר כיון דעדיין לא זכה בו אחר הו"ל כאיתא בעינא וצריך להחזיר גוף החפץ ומה"ט נראה דה"ה בהקדשות דידן שאינו אלא צדקה לעניים וכיון דצדקה ל"ה זכיי' לעניים דלא אמרו אמירה לגבוה כמסירה להדיוט לקנין אלא בקדוה"ג או קדושת בדה"ב אבל לעניים ל"ה קנין שיזכו בו אלא שצריך לקיים דבריו מתורת נדר משום דכתיב בפיך זו צדקה א"כ הו"ל כמו איתא בעינא וצריך ליתן חפץ בעינא דאדעתא דהכי התנה כל שיהי' בעין ותח"י יתן לו גוף החפץ עכ"ד ז"ל עש"ה וכזה כתוב בקצוה"ח (סי' רי"ב סק"ד) דלפי ד' רוב הפוסקים אמירה לעני אינו קנין אלא משום נדר ויכול לשנותו לעני אחר עיי"ש ולפע"ד דבריו ז"ל צ"ע ולמה כתב כן והרי אדרבה כתוב הדר הוא בש"ע יור"ד (סי' רנ"ח סעי' י"ג) ברמ"א וז"ל דכל אמירה שיש בה רווחא לצדקה אמרי' בי' אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט עכ"ל ומקור טהור לד' ממש"כ בדרכי משה ליו"ד שם בסק"ג וז"ל וכן הסכימו הפוסקים דלא כתשו' הרשב"א (סי' תקס"ג) דכ' דל"א אמירה לגבוה כמסירה להדיוט אלא בהקדש גמור עכ"ל עש"ה וביותר יוקשה דהרי הקצוה"ח שם קאי אליבא דהרא"ש שכ' לחידוש הנ"ל דבמתנה עמ"ל סגי שיתן דמיו ועז"כ לחלק כנ"ל והא דעת הרא"ש גופא בתשו' כלל נ"ח דאמרינן בהקדש עניים אמירה לגבוה כמסירה להדיוט והובא במחנה אפרים ה' צדקה (סי' ב') ע"ש וא"כ האיך כ' אליבי' דצדקה לא דמיא להקדש מטעם דלא זכו בו עניים וכנ"ל

ולכאורה עלה בדעתאי לומר דמה שנחלקו הפוסקים והובא ברמ"א ליו"ד שם אם מחשבה מועלת בצדקה כמו דמהני הקדש במחשבה יעיי"ש דנחלקו באמת בד"ז אי שייך אמירה לגבוה כמסירה להדיוט בצדקה לעניים דהרי הלאו דבל יחל דברו ומוצא שפתיך תשמור קאי רק אדיבור בפה ולא אמחשבה כדמשמע מדכתיב ל"י דברו ומוצא שפתיך וכ"כ בתשו' אמרי יושר ממורי הגאון זצ"ל בח"ב (סי' קמ"ח) ובתשו' בנין ציון מהגאון בעל ערל"נ זצ"ל משא"כ אמירה לגבוה כמסירה להדיוט שייך גם במחשבה וכמו"ש הפרמ"ג בפתיחה כוללת ת"ג או"ק ט' ומשו"ה דעת הי"א בש"ע שם דבצדקה לא מהני מחשבה דסברי דבצדקה לא אמרי' אמירה לגבוה כמסירה להדיוט א"כ אין חלות בצדקה רק לאמירה דאיכא בל יחל ועשה דמוצא שפתיך תשמור משא"כ במחשבה דל"ש זה רק בהקדש מהני מטעם אמל"ג כמסלה"ד ודעת הי"א דבצדקה ג"כ מהני מחשבה טעמם דסברי דגם בצדקה אמרי' אמל"ג כמסלה"ד כן עלה לפע"ד בהשקפה ראשונה אבל שו"ר שאאפ"ל כן דהא דיעה השני' בש"ע שם דכ' דל"מ מחשבה בצדקה הוא דעת הרא"ש בתשו' כלל י"ג וכמו"ש בדרכ"מ שם והרי הרא"ש גופי' כתב בתשו' דגם בצדקה אמרי' אמל"ג כמסלה"ד וכנ"ל בשמו ז"ל וע"כ דטעם הרא"ש ז"ל בפשוט הוא דרק בהקדש מצינו שמועיל מחשבה דאיתרבו מקרא דכל נדיב לב עולות אבל בצדקה ל"מ מחשבה וגדולה מזו כ' הקצוה"ח (בסי' י"ב) לחלק דאפי' בהקדש גופא יש חילוק דל"מ מחשבה רק בקדושת הגוף כעולה אבל בקדושת דמים ל"מ מחשבה סו"ד דמש"כ בקצוה"ח לד"פ להלכה דבצדקה לעני ל"א אמל"ג כמסלה"ד צע"ג לפע"ד דאיפכא מתבאר מדברי הפוסקים והש"ע וכ"כ בטור יור"ד שם דגם בצדקה אמרי' אמל"ג כמסלה"ד: