אמרי כהן קיט

ותמהני עמש"כ מעכ"ג דכן נקטי הפוסקים דשאני נדה עם בעלה דסופה ליטבל עכ"ד. והרי מקור ד"ז בטוש"ע יו"ד (סי' קצ"ב) דאיתא שם דאם משבעל פירסה נדה מותרין להתייחד. וראיתי בלשון הב"י שם שכ' וטעמא דמותר להתייחד עמה אחר שבעל היינו משום דכיון דיש היתר לאיסורו אין יצרו תוקפו עכ"ל ע"ש, הרי שדקדק לכתוב משום דיש היתר לאיסורו ול"כ משום דסופה ליטהר והיינו דכיון דאין איסורה לעולם ויכולה לטהר עצמה שוב ל"ד לעריות דאסור בהו היחוד מה"ת, ומה שמותר בה היחוד מדרבנן הוא מקרא דסוגה בשושנים שנאמר דוקא לבעל עם אשתו וכנ"ל אבל לענין יחוד דאורייתא אין חילוק בין פנוי' לנשואה אם היא נדה ובתרווייהו לא מיתסר מדאורייתא כיון שיש היתר לאיסורו. וע' בקדושין (ל"ח.) דקאמר גבי חדש שיש היתר לאיסורו ופרש"י דביום ששה עשר עצמו איסורו מותר אם יש עומר קרב ובתוס' שם בד"ה וה"ה לערלה פי' בשם הר"מ מפונטייזא דערלה יש היתר לאיסורו ע"י ב"ד דפירי ערלה אסורין עד ט"ו שבט ואם חיסרו ב"ד חודש כסליו הרי ממהרין יום היתירן וכן לענין חדש עייש"ה הרי דאף שאין ההיתר בא ממילא מעצמו וגם אין סופו לבוא דהא אינו ברור כלל שיחסרו ב"ד החודש ואעפי"כ מיקרי יש היתר לאיסורו ולא מיתסר בה היחוד מה"ת וכמו"ש התוס' וסברתם מוכרחת דעכ"פ לא דמי לאמו דאין היתר לאיסורו ולא נוכל ללמוד יחוד משם שאסור מה"ת

וחידוש בעיני על כהד"ג דמה יענה לדברי רש"י ז"ל בפירושו על מס' אבות שהבאתי בקונטריסי שמפורש יוצא מדבריו דגם פנוי' שהיא נדה הי' בכלל גזירת חז"ל ולא מדאורייתא שהרי כ' בפ"ד משנה י"ב ע"ד המשנה וכל דבריהם כגחלי אש וז"ל וכל דבריהם אף קלות שבקלות כי פרץ גדר של חכמים כגון יחוד של פנוי' שסתם אשה נדה הוא שנא' תהי' בנדתה עד שתבא במים וחכמים גזרו אף אם טבלה שהרי גזרו על יחוד פנוי' ל"ש טמאה ול"ש טהורה עכ"ל ע"ש הרי להדיא דגזירת חז"ל היתה גם על פנוי' נדה וע"כ דס"ל דהיחוד לא אסור בפנוי' נדה מה"ת דאל"כ למה הוצרכו לגזור עליו מדרבנן והיינו כסברת התוס' הנ"ל דליכא למילף מאמו שאין לה היתר וא"כ תמיהתי על ד' הבינ"א קיימת שכ' לדבר פשוט להיפך מזה

וראיתי לכהד"ג בתשו' שכ' להעיר דלפי פירכא הראשונה בש"ס דסוטה שם היא הנותנת נדה שהיא בכרת חמירא לי' ומהימן וכן איתא בספרי דנחשדו על הסוטות ולא נחשדו על הנדות וכן הר"מ בפיהמ"ש נקט רק טעם זה א"כ אפי' בפנוי' נדה לא יהי' איסור יחוד מה"ת לפי שלא נחשדו על הנדות עכדכ"ג ונוראות נפלאתי דהאיך עלה בדעתו של כהד"ג כן דא"כ יומצא דבכל איסור כרת דחמיר לי' לאינשי לפי"ד הש"ס הנ"ל יהא כן דליכא משום יחוד והאיך משכח"ל יחוד דאסור. מה"ת דילפינן מקרא דכי יסיתך אחיך בן אמך דדוקא עם אמו מתייחד ולא עם שאר עריות שבתורה הדומין לאמו אע"ג דאיסורי כרת נינהו הרי דל"מ ד"ז דכרת חמירא לי' להתיר היחוד משום זה ועכצ"ל הא דקאמר בש"ס טעם זה להתיר יחוד בנדה הוא דוקא בנדה שבלא"ה ליכא בה איסור יחוד מה"ת כיון דיש היתר לאיסורה ול"ד לאמו וכמו"ש התוס' הנ"ל ומצד הסברא לית לן למיסר בה יחוד כיון דאיסור כרת הוא וחמירא לי' ולא ירצה לעשות איסור חמיר אבל סוטה אע"ג דג"כ לא אסור בה יחוד מילפותא דאמו כיון דמשכח"ל היתר בשום פעם וכמושכ"ל בשם הרש"ש מכ"מ מצד הסברא יש לנו לומר שלא יתייחד עם הסוטה משום דאיסור קל הוא ולא חמירא לי' וחיישינן שיעבור עלי'

ומש"כ כהד"ג להשיג עמ"ש בקונטריסי לישב קו' הטעה"מ בקונטריסו כבוד חופה ע"ד הפרישה דיחוד חייבי לאוין ג"כ אסור מה"ת כערוה גמורה שהרי להרמז"ל בכל פנוי' בלא קידושין אם בעל עובר בלאו דלא תהי' קדשה ובכ"ז איסור יחוד בה הוא רק מדרבנן ותירצתי דזה מיקרי ג"כ יש לה היתר שיכול לכוון בביאתו לשם קדושין ותתקדש בביאתו שלא יהי' משום ל"ת קדשה והוי כנדה שיש לה היתר דאין אסור יחוד מה"ת ועז"כ כ"ג דכפי האמור דגם נדה מיקרי יש לה היתר רק ביושבת עם בעלה דסופה ליטהר אבל משום שיכול לקדש את הפנוי' בביאה לשם קדושין לא מיקרי יש לה היתר ע"כ הנה בזה כבר כתבתי הנלפענ"ד להוכיח מד' התוס' וכן מד' רש"י ז"ל דלאו דוקא משום דסופה ליטהר רק העיקר תלוי משום דיש היתר לאיסורו בשום פעם שוב לא מיתסר היחוד מה"ת דל"ד לאמו וכנ"ל וא"כ גם פנוי' מיקרי יש היתר לאיסור דלא תהי' קדשה כיון דאין איסור לבוא עלי' רק בדרך זנות ואם בא עלי' לשם קדושין אינו עובר עלי' כלל א"כ אין לך היתר גדול מזה וא"כ ליכא ללמוד מאמו דאסור היחוד בפנוי' ולכן הוצרכו חז"ל לגזור על יחוד דפנוי' ומתורץ יפה קו' הטעה"מ הנ"ל

ומה שרמז מעכ"ג לתשו' מהרש"ם ח"ב (סי' קע"ח) שכ' לענין מורדת שאין רצונה ליטבל שאסור להתייחד עמו אף שאפשר שתחזור בה דמבואר בכתובות (ס"ג) דמורדת מיקרי אין פת בסלו ע"ש. אין משם ראי' לסתור את דבריי דהרי המהרש"ם שם דן בתשובתו שם לענין אם מותר להתייחד וליכא אפי' איסור דרבנן ובדרבנן בודאי צריך להיות פת בסלו ממש דסופה ליטהר ואז מותר היחוד אפי' מדבריהם וכמושכ"ל דטעם זה דסוגה בשושנים להתיר יחוד אפי' מדרבנן ל"מ רק באשה היושבת עם בעלה דסופה ליטהר משא"כ אם אין סופה ליטהר אף דאפשר שתטהר כגון במורדת שתחזור בה ממרדה ל"מ זה להתיר יחוד גם מדרבנן, וכמו שהוכיח הגאון ז"ל בתשו' שם מהא דסו"ס קפ"ז באשה שיש לה פצעים בגופה אסור להתייחד עמה אף דאפשר שתתרפא לא מהני ע"ש וכ"ז לענין להתיר יחוד אפי' מדרבנן אבל לאיסור תורה של יחוד בודאי דהעיקר תלוי אם יש היתר להאיסור כמו נדה שיכולה לטהר שוב לא מיתסר בי' יחוד מדאורייתא דליכא למיליף מאמו וכנ"ל

ומ"ש עוד מעכ"ג לדחות תירוצי הנ"ל דהכא לגבי פנוי' בודאי ל"ש לומר שאיכא היתר ע"י שיתכווין בביאתו לשם קדושין משום דאיכא דעת אחרת המעכב דשמא לא תתרצה היא בקדושין עכ"ד. והנה מלבד שיש מקום לקיים תירוצי עפי"מ דאמרי' בב"ב (מ"ח:) דבתלוה וקדיש אשה בביאה לדין תורה מהראוי שיהא קדושיו קידושין דהו"ל כתלוהו וזבין דזביני זביני רק משום דעשה שלא כהוגן אפקעינהו רבנן לקדושין מיני' ע"ש וא"כ שפיר י"ל דבפנוי' בידו שיכופה לקדשה בביאה ומה"ת תהי' מקודשת וא"כ מקרא דאמו לא נוכל ללמוד לאסור יחוד בפנוי' כיון דמדאורייתא יש היתר בפנוי' ע"י קדושי ביאה בע"כ אף אם לא תתרצה יועילו הקדושין מה"ת ושפיר הוצרך דוד המע"ה ובי"ד לגזור על יחוד דפנוי' דבימי דוד המע"ה עדיין ל"ה עוד ד"ז