אמרי כהן קטו

מדאורייתא מצד שהיא חייבי לאוין כמו בנדה שיש לה היתר ע"י טבילה שכתבו התוס' דאין היחוד מיתסר בה מדאורייתא ובזה סרו כל הטענות שטען הרב בעל טעה"מ בכבוד חופה ע"ד הפרישה הנ"ל עש"ה ותבין דברינו

והנה מדברי התוס' בסנהדרין הנ"ל שהקשו דהאיך אמרי' בש"ס שם דמשוה"כ מותר לייחודי עם אשתו נדה דהתורה העידה עלינו סוגה בשושנים והא ייחוד דאורייתא היא והאיך אתי קרא דדברי קבלה למישרי מאי דכתיב באורייתא ותי' דלא אסרה תורה אלא כעין אמו דאין לה היתר אבל נדה סופה לטהר עכ"ד יש לפשוט לפע"ד מה שנסתפק בס' צלעות הבית מהגאון בעל בית מאיר (בסי' י"ג) והובא בפ"ת ליו"ד (סי' קפ"ז ס"ק מ"ח) באשה שא"י לטהר עצמה לבעלה אם שוה לרואית דם מחמת תשמיש שקיי"ל שבעלה מחויב להוציא ואסור לו להשהותה מחשש איסור שמא יבוא עלי' או נימא דרדמ"ת שאני דאיסורא קיל לי' דבעידן שבא עלי' היא טהורה עכ"ד ע"ש ואין הספר צלעוה"ב תח"י לעיין מש"כ בו ואמנם לפי"ד התוס' דעיקר היתר היחוד לבעל עם אשתו נדה היא משום דיש לה היתר דסופה לטהר עצמה ול"ד לאמו שאין היתר לאיסורו א"כ י"ל דה"ד באשה נדה סתם שיכולה לטהר עצמה אבל אם היא אינה יכולה לטהר עצמה א"כ שוב הו"ל איסור נדה כשאר עריות דאורייתא שאין להם היתר דאסור בהו יחוד מדאורייתא ול"מ הא דסוגה בשושנים להתיר איסור יחוד דאורייתא כמו"ש התוס' הנ"ל ודוחק לומר דשאני איסור נדה כיון דיש היתר לאיסורו ביכולה לטהר עצמה ול"ד לעריות שאין להם היתר בשום פעם ז"א נראה כיון דעל אשה זו שא"י לטהר עצמה אנו דנין ובה אין היתר לאיסור נדה ואין לו פת בסלו שוב אסור היחוד מדאורייתא כבערוה ול"מ הא דסוגה בשושנים להתיר וא"כ בודאי דאסור לבעלה להשהותה כמו באשה שרדמ"ת שחייב להוציאה מביתו

וכה ראיתי בחו"ד ליו"ד שם בס"ק כ"ד שכ' לפקפק על גוף הדין שכ' המחבר בש"ע שם באשה שרדמ"ת שאסור להשהותה וז"ל הנה ברשב"א ובשאר פוסקים דימו זה לגרושה ושבוי' ולבי מגמגם בזה דשאני גרושה ושבוי' דאין לה היתר ול"ה פת בסלו אבל זו דמהני לה רפואה כמבואר (בסעי' ח') לא ידענא אם היא עוסקת ברפואה ע"י רופא ישראל שיאמר שירפאנה אמאי ל"ה כשאר חולה דהוי פת בסלו כמבואר בכתובות עכ"ל ע"ש ולפע"ד דבריו ז"ל צ"ע דמה שרמז לש"ס דכתובות דחולה הוי פת בסלו הנה בודאי כוונתו לכתובות (ס"ג.) ושם לא נזכר מחולה דהוי פת בסלו רק לענין נדה כמבואר שם דאמרי' בשלמא למ"ד ממלאכה שפיר אלא למ"ד מתשמיש נדה בת תשמיש היא אמר לך אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו ושוב אמרי' א"ד בשלמא למ"ד מתשמיש היינו דקתני חולה וכו' עש"ה כל הסוגי' הרי להדיא דלא נזכר ד"ז דפת בסלו רק לענין נדה ונדה שפיר הוי פת בסלו כיון דבבירור תהי' טהורה כשיעבור ימי נדותה אבל בחולה לא נזכר הך היתירא דפת בסלו דשם איירי בחולה שראוי' לתשמיש ושפיר הוי מורדת אם מורדת מתשמיש המטה כשהיא חולנית וא"כ מאי ראי' הביא לנידון אשה שרדמ"ת וא"י לשמש עם בעלה דמותר להשהותה משום דהוי פת בסלו כיון שאפשר שתתרפא ע"י הרופא מי לימא לן דזה הוי פת בסלו דמי יימר אם תתרפא ואת"ל שתתרפא מי יודע אימתי וכדמות ראי' יש להביא מש"ס דסוטה (ז'.) דאמרו לו רבנן לר"י שמדמי סוטה לנדה לענין שבעלה נאמן עלי' ומותר להתייחד וא"ל לא אם אמרת בנדה שכן יש לה היתר (פרש"י לכשתטהר לפיכך אין יצרו תוקפו שמובטח הוא לאחר זמן) תאמר בסוטה שאין לה היתר (פרש"י אם תמצא טמאה ולפיכך לבו רודף אחרי') עש"ה הרי דאף דסוטה היא ספק אם לא יהא לה היתר דשמא טהורה והמים לא יבדקו אותה מכ"מ כיון דספק היא לו ל"ה פת בסלו ול"ד לנדה ואסור לו לייחד עצמו עמה מה"ט א"כ ה"ה דאשה שרדמ"ת וספק לו אם תהא מותרת לו עוד שירפאנה הרופא הו"ל כאין לו פת בסלו ויצרו תוקפו כמו בסוטה ואסור לו להשהותה כמו"ש המחבר הנ"ל אם לא שנחלק דשאני הכא כיון שמבטיח הרופא ישראל שירפאנה הו"ל כודאי שיהא לה רפואה למכתה ודמיא לנדה שמיקרי פת בסלו משום דמותרת לו לאח"ז כשתטהר מנדתה וצ"ע עוד בזה

וראיתי בשי"ק על הירושלמי פ"ק דסוטה ה"ג בד"ה ומה אם הנדה וכו' שהקשה דלפי"ד התוס' שחילקו דיחוד דנדה שריא מה"ת דלא אסרה כ"א דומיא דאמו שאין לה היתר משא"כ נדה וע"ז הקשה דא"כ מנלן לאסור יחוד דסוטה דהא לא דמיא לאמו דהיא בכרת וסוטה אינה אלא לאו גם סוטה אפשר שיהא היתר לאיסורה כשלא יבדקו המים אותה משא"כ אמו דודאי אין היתר לאיסורה עכ"ק ע"ש שהניח בצ"ע. ולעד"נ לתרץ עפי"מ דאמר רבא ביבמות (קי"ט.) מ"ל איסור לאו מ"ל איסור כרת ע"ש א"כ ה"ה הכא דאין לחלק בין אמו שהיא בכרת לסוטה שהיא בלאו כיון דתרווייהו איסורי דאורייתא נינהו ואך יל"ע בזה מדברי רש"י האמורים שם בד"ה מ"ל איסור לאו יעייש"ה ודו"ק. ולפי"ז יהא סיעתא לשי' הפרישה הובא בבי"ש אה"ע שם דגם בחייבי לאוין אסור היחוד מדאורייתא כמו בחייבי כריתות דהא בש"ס אוסר היחוד בסוטה אע"ג דהיא רק איסור לאו בעלמא וכנ"ל ויש לחלק דסוטה שאני דדמיא לעריות טפי משאר חייבי לאווין וכדאמרי' בש"ס דיבמות (י"א.) דצרת סוטה אסורה משום דטומאה כתיב בה כעריות ופרש"י דכתיב אל תטמאו בכל אלה ע"ש משא"כ חייבי לאווין דעלמא דלא מיקרי עריות שפיר י"ל דלא דמיא לאמו שהיא ערוה ושרי בהו היחוד מדאורייתא וכמובן. וע' במ"מ פכ"א מה' איסורי ביאה ה"א שכ"כ דעריות לא נקרא אלא חייבי כריתות ומיתות ב"ד ולא חייבי לאוין וכ"מ מד' הפרישה באה"ע שם, ומה שהק' עוד השי"ק הנ"ל דמנ"ל ללמוד סוטה מאמו לאסור בה יחוד דשאני אמו שבודאי אין היתר לאיסורה אבל סוטה אפשר שיהא היתר לאיסורה כשלא יבדקו המים אותה י"ל בפשוט דכיון דעכ"פ ספק להבעל בסוטה אם תהא מותרת לו עוד דאולי נטמאת ויבדקו המים אותה א"כ שוב ל"ה פת בסלו וכמו"ש רש"י בסוטה שם דלפיכך לבו רודף אחרי' וא"כ בודאי אסור בי' היחוד כמו באמו דזיל בתר טעמא דכיון דסוף כל סוף אין לו פת בסלו יצרו תוקפו ואין לחלק בין ספק לודאי בזה משא"כ נדה דבודאי יש לה היתר כשתטהר שפיר כתבו התוס' דליכא למיליף מנדה כיון דמותרת לו לאח"ז הו"ל כפת בסלו ואין לאסור בה יחוד כמו באמו שהיא ערוה שאין לה היתר לעולם

והנה כמו שהבאתי מדברי התוס' בסנהדרין ובסוטה הנ"ל דיחוד של נדה אינו אסור מה"ת משום שיש לה היתר רק מגזירה דרבנן כן מצאתי בפירש"י למס' אבות פ"ב משנה י"ב שפירש אהא דתנן וכל דבריהם כגחלי אש וז"ל וכל דבריהם אף קלות שבקלות כי פורץ גדר של חכמים כגון ייחוד של פנוי' שסתם אשה נדה היא שנא' תהי' בנדתה עד שתבא במים