אמרי כהן קיד

ע"ש ועפ"י דבריו ז"ל י"ל ד' רש"י ז"ל הנ"ל שכ' דטעמא דמותר להתייחד עם אמו ועם בתו משום דאהנו אנכסה"ג דלא מיגרו יצה"ר בקרובים וכבר הבאתי לתמוה דלמה הוצרך לומר טעם זה כיון דמאותו קרא עצמו דילפי' לאסור ייחוד נשמע ג"כ דמותר להתייחד עם אמו ובתו וכדאמרי' בש"ס הנ"ל לרי"ש אלא בן מתייחד עם אמו וכו' והרגיש בזה הפנ"י כנ"ל ולפי"ד המקנה הנ"ל איכ"ל דרש"י קאי להלכה דקיי"ל כר"ע דהלכה כר"ע מחבירו וא"כ וקינא לה חובה וממילא נשמע משם לאסור ייחוד מדהטילה התורה חובה לקנאות שלא תיסתר ולרש"י לשיטתו דבבעלה בעיר יש איסור ייחוד וא"כ דילפינן משם איסור ייחוד ולא מקרא דכי יסיתך דלא מיירי באיסור ייחוד לר"ע ממילא אין ראי' להתיר היחוד עם אמו ובתו לר"ע ולכן הוצרך רש"י לומר טעם חדש דגם לר"ע הותר הייחוד עם אמו ובתו משום דאנכסה"ג אהנו דלא ליגרי יצה"ר בקרובים, אבל יש לדחות זה דאע"ג דלר"ע לא נצרך למיליף איסור ייחוד מקרא דכי יסיתך דבלא"ה נשמע מוקינא לה אבל מכ"מ זה ילפינן מקרא דכי יסיתך דמותר להתייחד עם אמו דלא מצינו בזה מי שחולק ארי"ש ובפרט דעיקר ד' המקנה שכ' דרבי ישמעאל לשיטתי' אזיל במה דיליף ייחוד מכי יסיתך צ"ע דרק בש"ס דקדושין שם נזכר מימרא זו בשם רבי ישמעאל ובע"ז שם וכן בסנהדרין (כ"א:) מייתי לה בשריו"ח משום ר"ש בן יהוצדק ובירושלמי פ"ד דקדושין הי"א מייתי לה בשם ריו"ח בשם רשב"י עש"ה

עוד צ"ע בד' המקנה לפמ"ש הרמב"ם בפ"א מה' סוטה ה"ג בקנא לה על שנים כאחד וא"ל אל תסתרי עם פלוני ופלוני ונסתרה עם שניהן כאחד ושהתה כדי טומאה וכו' הר"ז אסורה וע"ש בכ"מ שהערה מקורו מירושלמי ריש סוטה דאבע"ל אם מקנא לה מב' בנ"א כאחת יעיי"ש ובמשל"מ שם שכ' דצדדי האבעי' בירושלמי אי שייך קינוי מב' בנ"א כאחד משום דאפש"ל דל"ש קינוי כ"א בסתירה האסור מה"ת מכח ייחוד אבל באומר שלא תסתרי עם ב' בנ"א כאחד אפשר דל"ח קינוי משום דליכא איסור ייחוד באשה א' עם ב' אנשים כדתנן במתני' דקדושין שם ופסק רבינו דאף בכה"ג דליכא סתירה האסור מה"ת משום ייחוד מכ"מ הוי קינוי ע"ש טעמו ונימוקו בזה וא"כ לפי"ז אין מקום לדברי המקנה הנ"ל דילפינן איסור ייחוד מדהטילה התורה לקנאות אשתו שלא תסתר וזה משום ייחוד הוא דז"א דהא הקינוי מועיל אף במקום שהסתירה לא נאסר משום ייחוד ואעפי"כ אמרינן דוקינא לה חובה דאיירי בסתמא מכל מיני קינוי וא"כ ליכא למיליף מזה לאסור ייחוד דהא ע"כ הא דחובה לקנאות אינו משום ייחוד ודו"ק

ונחזור לענינינו שכן מפורש בש"ס בע"ז שם ובכ"ד דייחוד בעריות אסור מדאורייתא וכן הוא הסכמת הפוסקים להלכה אך ז"ד בייחוד דערוה אבל ייחוד דפנוי' לא נאסר מה"ת רק מגזירת ב"ד של דוד כמבואר בש"ס דע"ז שם ודוקא פנוי' ישראלית אבל כותית שמאי והלל גזרו להתייחד עם כותית. וכה ראיתי בטור"ז באה"ע (רס"י כ"ב) דלכן ב"ד של דוד גזרו רק על פנוי' ישראלית משום שיש בה איסור נדה דאורייתא משא"כ בנכרית דנשג"ז הוי רק מדרבנן ע"כ לא גזרו על יחוד שלה עד שמאי והלל עכ"ד ז"ל ולכאורה יל"פ כוונתו דהגזירה על פנוי' ישראלית היתה רק על פנוי' של"ה נדה דאם היא נדה הרי מיקרי ערוה ואית בה איסור יחוד מדאורייתא רק משום דמשכח"ל פנוי' שהיא ערוה אם היא נדה לכן גזרו על יחוד של כל פנוי' ישראלית אבל לקושטא דמילתא גם בפנוי' שהיא נדה לא מיתסר בה היחוד מדאורייתא וכמו"ש התוס' בסנהדרין (ל"ז.) בד"ה התורה העידה עלינו סוגה בשושנים דלא אסרה תורה יחוד אלא כעין אמו דלא עבידא דמישתרי אבל נדה סופה לטהר ע"כ וכ"כ עוד התוס' בסוטה (ז'.) בד"ה נדה עש"ה, ופקחתי עיני וראיתי בס' בינת אדם מהגאון בעל חכמת אדם ז"ל בה' אישות בכלל קכ"ו בבינ"א שם או"ק י"ח שכ' לד"פ בפנוי' כשהיא נדה בכלל עריות היא והיחוד אסור מדאורייתא בה ע"ש ובמכתה"ג אשתמטתי' לפ"ש דברי התוס' בב' מקומות הנ"ל שמפורש בד' להיפך רק דבאיסור נדה ליכא איסור יחוד דאורייתא וכנ"ל

ועפי"ד התוס' הנ"ל יש להשיב על מה שהשיג הרב בעל טעה"מ בקונטריסו כבוד חופה על ה' אישות מבעל השעה"מ בסעיף ט' ע"ד הפרישה שהובאו בב"ש אה"ע שם בס"ק א' דיחוד חייבי לאוין נמי אסור מה"ת כערוה גמורה והוכחת הפרישה מדאמרי' בש"ס דדוד גזר על הפנוי' משמע דפנוי' לחוד היא ומותרת מה"ת אבל אי הוי מחייבי לאוין לא מדל קאמר נמי שגזרו על חייבי לאוין ופנוי' עכ"ד הפרישה ובא הרב הנ"ל והשיגו דאדרבה לד' הרמב"ם ז"ל דפנוי' הוי בכלל לא תהי' קדשה למה הוצרך דוד לגזור על הפנוי' שלא להתייחד עמה מי גרע משאר חייבי לאוין דאסור בהו היחוד מה"ת וע"כ איפכא דבכל חייבי לאוין מותר היחוד מה"ת ורק דוד גזר עליהם ובהא דנקיט הש"ס פנוי' כל חייבי לאוין בכלל דכל פנוי' מחייבי לאוין היא עכ"ד ע"ש ולפי"ד התוס' הנ"ל דבנדה ליכא איסור ייחוד מה"ת משום שיש לה היתר שיכולה לטהר ולא דמי לאמו שאין לה היתר א"כ ק"ו ליחוד עם הפנוי' דשרי אף לד' הרמב"ם דבבא על הפנוי' שלא לשם קדושין רק בדרך זנות עובר בלא תהי' קדשה מכ"מ הרי ביאה זו יש לה היתר אם יתכוין בביאתו לשם קדושין ויקדשה בביאה הרי לא יעבור על הלאו דלא תהי' קדשה וא"כ דהפנוי' יש לה היתר בשום פעם ולית בה איסור לאו שוב ל"ה בכלל עריות שאסורין בהו הייחוד שאין להן היתר בשום אופן בעולם משא"כ פנוי' שיש לה היתר גמור גם כעת בשעת היחוד ק"ו הוא מנדה דלא מיתסר היחוד מדאורייתא מכח הלאו שבה אבל חייבי לאוין גמורין כממזרת וכי"ב שפיר כתב הפרישה דהיחוד מיתסר בהו מדאורייתא כערוה גמורה ול"ה בכלל פנוי' דהא האיסור ממזרת וכי"ב אין לו היתר לעולם ואפי' לד' הרמב"ם ז"ל בפט"ו מה' איסורי ביאה ה"ב דכל איסורי לאוין שעובר עליהם אינו רק בדרך אישות שקידשה מקודם ולא בדרך זנות כשבעל ולא קידש ע"ש ובהשגות הראב"ד ז"ל שחולק עליו א"כ לכאורה משכח"ל היתר גם לחייבי לאוין אם לא יקדש אותה מקודם רק יבעול בלחוד דאינו לוקה לד' הרמז"ל הנ"ל ז"א דהא אם מקדש בביאה ג"כ עובר על הלאו דממזרת ושאר חייבי לאוין כיון דקידשה בביאה וכמו"ש המנ"ח במצוה תקנ"ט וכ"כ הרב בכבוד חופה שם דל"ש לומר אעל"מ בזה עש"ה בד' ז"ל וא"כ במייחד עצמו עם חייבי לאוין אין היתר לאיסור הביאה זו בשום אופן בעולם דאם יבוא עלי' ויקדשנה בביאה זו הרי יעבור אאיסור דחייבי לאוין שהיא ממזרת או חייבי לאוין אחריני ואם לא יקדשה בביאתו הרי עובר אלאו דלא תהי' קדישה לד' הרמז"ל דבבא על הפנוי' שלא לשם קדושין לוקה וכיון דממנ"פ עובר על הביאה בחייבי לאוין משוה"כ גם הייחוד מיתסר מדאורייתא אבל ייחוד פנוי' שיש לה היתר אם יקדש אותה בביאתו לא מיתסר היחוד