אמרי כהן קו

דמצות תאכל שנא' במנחות כגון שכיון להיפך ומש"כ דבאכילה לא משכ"ל ההיפוך כבר כתבתי שדבריו ז"ל צ"ע ולפי"ד הנ"ל ניחא דכיון דא"צ כונה באכילת מנחות מטעם שנהנה הרי מטעם זה יוצא המצ"ע במידי דאכילה אף שכיון להיפך וכמו"ש המג"א באו"ת (סי' תע"ה ס"ק י"ד) ע"ש ובפרמ"ג שם ובמחציהש"ק שם וא"כ ליכא למימר דמוצת תאכל האמור במנחות אתי למעט שכיון להיפך ומשוה"כ לא יצא דהא אפי' בכה"ג יוצא המצ"ע כיון דמידי דאכילה היא ומשוה"כ קאמר הש"ס דבמנחות ליכא תרי גוונא כמו ביבום וכמו"ש רש"י ותוס' שם

סו"ד דאין מסוגי' דיבמות הנ"ל ראי' לחידושו של הנוב"י דאליבא דא"ש א"צ כונה לשם מצוה רק שלא יכוין בפי' להיפך דבלא"ה אפי' לפי ד' הנוב"י בחידושו צריך הסוגי' הנ"ל ישוב וככל הנ"ל

ועתה נבוא ליתר ד' הנוב"י בתשובתו שם מה שהוכיח מכמה משניות דאיכא מצות יבום בחרש דלאו בר כונה למצוה היא ודות"ל דכל הני סת"מ הם דלא כא"ש דא"כ איך אפשר לפסוק הלכתא כא"ש נגד כל הני סת"מ ע"ש מ"ש בזה הנה מזה אין להוכיח דלא"ש א"צ כונה לשם מצוה ואפי' מסתמא שפיר דמי וכמו שהרגיש בזה הנוב"י עצמו באותו תשובה להלן ותו"ד דבאמת מהראוי לומר דא"צ כונה ביבום לשם מצוה דאפי' בסתמא לשמה קאי כמו"ד בזבחים (ב':) לענין קדשים רק שי"ל דלא"ש שסובר דמצות חליצה קודמת ממילא מסתמא לאו להתייבם עומדת רק לחליצה וא"כ בעינן לאבא שאול שיבעול בפי' לשם מצות יבום וא"כ ביבם חרש דא"א לו לחלוץ בודאי מסתמא להתייבם עומדת וסתמא לשמה קאי עכ"ד ז"ל וא"כ כ"ז בחרש אבל בסתם אשה שאפשר לפוטרה בחליצה א"כ לא אמרי' בה סתמא לשמה עומדת וא"כ שפיר י"ל דלא"ש צריך שיכוין בפירוש בביאתו לשם מצות יבום

ועפי"ז אידחי לה גם מה שהוכיח הגאון ז"ל בתשובתו שמה מהא דקדושין (י"ט.) דמוקי ר"א קרא דכי ינאף את א"א פרט לאשת קטן ביבם בן תשע וכו' דכיון דמדאורייתא חזיא לי' וביאתו ביאה הבא עלי' ליתחייב משום א"א קמ"ל ופרש"י שם דודאי חזיא לי' וקונה אותה מדאורייתא אלא דאפ"ה מיעט קרא ממיתה וא"כ א"נ דלא"ש מי שאינו בר כוונה אינו בר יבום כיון דאינו יכול לכוין לשם מצוה א"כ ה"ה קטן שאינו בר כוונה וא"כ מסקנת ר"א דלא כא"ש דלא"ש א"צ קרא למעוטי ממיתה דתיפ"ל שאינו בר יבום כלל ולא קנאה והאיך פסק רש"י כא"ש כמו"ש הטור באהע"ז (סי' קס"ה) בשם רש"י דמצות חליצה קודמת עיי"ש שהאריך בזה, ולפי הנ"ל י"ל דדוקא קטן שאינו בר חליצה כמבואר ביבמות (ק"ה.) משו"ה א"צ ביבום כוונה גבי' דמסתמא לשמה עומד ולכן מועיל הביאה גם ביבם קטן שאינו בר כוונה ואיצ"ק לפטור ממיתה הבא על יבמתו אבל גדול שהוא בר חליצה שפיר י"ל דצריך ביבום כוונה לשם מצוה אליבא דאבא שאול וכנ"ל

עוד כתב הנוב"י לה"ר לשיטתו וז"ל ובר"פ הבע"י בין בשוגג ובין במזיד בין באונס בין ברצון וכו' כ"ז דלא כא"ש בשלמא א"נ דא"ש אוסר דוקא במכוין לשם זנות או נוי בפירוש אבל בסתמא שפיר דמי א"כ ל"ק הך מתניתין וא"ש כאבא שאול ומזיד ורצון היינו לשם מצות יבום אלא דנגד שוגג שייך לשון מזיד ונגד אונס לשון רצון ולא איירי הך משנה במכוין לשם זנות וכו' וכו' אבל לד' מעלתו שכל היכא שאינו מכוין בפי' למצוה ל"ה יבום לא"ש א"כ כל הנך סתמי דלא כא"ש וגם רבא דקאמר נתכוין להטיח בבהמה והטיח ביבמתו קנה דהא מכוין לשם ביאה הוי דלא כא"ש וא"כ איך אפשר לפסוק כא"ש נגד הכרעת רבא עכ"ל יעייש"ה. והנה על ראיות אלו א"צ להשיב אחרי שכבר הבאתי למעלה דברי הבית שמואל באהע"ז (סי' קס"ו סק"ה) שכ' דאף לא"ש דאמר הכונס יבמתו לשם זנות כו' הוא כאלו פוגע בערוה מ"מ בדיעבד קונה אותה בביאה דאף דאיכא איסור דאורייתא ליבם בדר"ז מ"מ קונה אותה, א"כ אין הוכחה כלל ממשנה הנ"ל דלעולם אתיא כא"ש ולדידי' בעינן באמת כוונה מפורשת לשם מצוה ואם לא הוי כפוגע בערוה ואפ"ה קתני שם דקונה היינו שנעשית אשתו בביאה כזו אבל באמת אסור לייבם בדר"ז דהא לא קתני שמותר לייבם כן רק הבא על יבמתו קתני שהוא לשון דיעבד אשמעינן דקנאה, וכן הא דקאמר רבא דנתכוין להטיח בבהמה והטיח ביבמתו קנה כוונתו גם כן רק לענין שקנאה בביאה זו להיות כאשתו וזה הוא אפי' לא"ש אבל לא שיהא מותר לעשות כן ביבמתו דמזה לא איירי רבא רק מדין קנין וזה הוא אליבא דכ"ע לפי"ד הבי"ש הנ"ל

ותבט עיני בשורי בד' הנוב"י שם בתשובתו להלן שהרגיש בדחוי' זו וכתב בזה"ל והנה אם היינו אומרים דגם לא"ש אף דחשיב לפוגע בערוה מ"מ לענין קנין קנה את יבמתו היו נדחים קצת ראיות ממ"ש ואמנם כבר דחה הרמב"ן בחידושיו פ' החולץ סברא זו לגמרי דאיך אפשר שהיבם פוגע בערוה והולד ממזר ויקנה את יבמתו עכ"ל הנוב"י ותמהני מאוד איך דחה סברא זו לגמרי ואם כי יפה הביא מד' רבינו הרמב"ן ז"ל אבל הנך רואה שמאור עינינו הבי"ש ז"ל פסק כסברא זו להלכה וכנ"ל ובפרט שכפיה"נ הבי"ש ז"ל לא בדה זה מלבו והוכרח לומר כן מכח ד' המחבר והרמ"א ז"ל שהרי בש"ע (סי' קס"ה סעי' א') הביא המחבר דיעות אי מצות יבום קודמת והביא י"א שמצות חליצה קודמת וזהו דעת ר"ת שפסק כא"ש וכן הרמ"א בהגה שם כ' שאפי' שניהם רוצים ביבום אין מניחין אותו לייבם אא"כ ניכר וידוע שמכוונים למצוה והיינו שפסק כא"ש וא"כ האיך סתם המחבר בש"ע (סי' קס"ו סעי' ז') דהבא על יבמתו בין בשוגג וכו' בין לשם זנות וכו' קנה ולא הביא שום חולק ע"ז וכן הרמ"א שם לא הגי' כלום ע"ז ובע"כ לומר דדין זה הוא אפי' לא"ש מ"מ קנה אותה בביאה זו אפי' כיון לשם זנות דהוא כפוגע בערוה לא"ש וא"כ בעכצ"ל כדעת הבי"ש דזה אינו תלוי בזה דמ"מ קנה אותה אף שאיסורא עביד וא"כ האיך דתה הנוב"י ז"ל סברא זו בגילתא דחיטתא ושכפיה"נ כ"ה דעת המחבר והרמ"א וכמו"ש הבי"ש. והנה אם שאינני כדאי אפי' להרהר אחרי הארי החי הגאון בעל הנוב"י זצ"ל מ"מ בד"ת דכתיב בה אמת לא מנעתי לכתוב הנלפענ"ד בזה שהעיקר כד' הרב השואל בנוב"י שם דלא"ש בעינן דוקא שיתכוין בפי' לשם מצוה ויש לי תנא דמסעי' לי הרב בעל תה"ד ז"ל וכנ"ל

וכה ראיתי בהגהות שי למורא לאה"ע שם מהגאון מוהרי"ש אבד"ק לבוב ז"ל שתמה ע"ד הבי"ש הנ"ל דכל שיש איסור תורה א"א שיקנה אותה בזה כמו"ש הרמב"ן בחי' ביבמות (ל"ט) ובר"ן ריש קדושין והניח בצע"ג ע"ש. והנה קושייתו מד' הרמב"ן כבר קדמו בעיקר הדבר הנוב"י הנ"ל אך הנוב"י לא הביא מד' הבי"ש כנ"ל ואך כבר כתבתי שלא על