אמרי כהן קה

כונס יבמתו לשם נוי או לשם ד"א הוא כפוגע בערוה ה"ה בכונסה סתם ולא כיון למצוה איכא איסורא לדידי' והוי כפוגע בערוה ד"ז אינו פשוט ועומד לנגד זה הגאון בעל נוב"י ז"ל בתשו' חאה"ע (סי' נ"ד) במדו"ק שהאריך שם לסתור דברי החכם השואל שרצה לומר כן דלא"ש דאמר הכונס יבמתו לשם נוי וכו' צריך דוקא שיכוין לשם מצוה והנוב"י ז"ל צווח עלי' ככרוכיא ודעתו לומר דהא דא"ש אוסר דוקא במכוין לשם זנות או נוי בפירוש אבל בסתמא שפיר דמי וכ' בזה"ל ודו"ק בדברי א"ש דלא קאמר הכונס יבמתו ואינו מכוין לשם מצות יבום כאלו פוגע בערוה דאז הוי משמע דאפי' בסתמא אסור כל שאינו מכוין בפירוש למצוה אבל השתא דקאמר הכונס לשם נוי משמע הא סתמא שפיר דמי עכ"ל עיי"ש. והעתיקו בפ"ת לאה"ע (סי' קס"ה סק"ב) בלי שום חולק יעיי"ש. ואני מצאתי מבואר להיפך מדבריו בפו"כ של התה"ד (סי' רס"ב) שכ' שם בזה"ל דר"ח ור"ת וספה"ת ומהר"ם כולם פסקו דקי"ל כא"ש דמצות חליצה קודמת ואם הי' כונסה שלא לשם שמים הי' פוגע בערוה ומשוה"כ הרגילו יבמים להרחיק היבום ולידבק בחליצה עכ"ל עיי"ש הרי שדקדק לכתוב דבאם כונסה שלא לש"ש בלבד הוא כפוגע בערוה ול"כ אם כנסה לשם ד"א רק אם כונסה שלא לשם מצוה עביד איסורא וא"כ לא סגי לכנוס בסתמא כיון דעכ"פ כונה לשם מצוה ליכא ודלא כמו שדקדק הנוב"י מד' א"ש דהא חזינן להתה"ד שהעתיק ד' א"ש שצריך כונה למצוה ובכונה שלא לש"ש הוא כפוגע בערוה וידוע כמה נפיש חילי' דבעל התה"ד ז"ל שהב"י ז"ל הפליג בשבחו

ועתה נחזי מה דקמן בתשו' נוב"י שם שהרבה בראיות לחזק את חידושו הנ"ל אליבא דא"ש דל"צ שיכוין בפי' לשם מצוה רק בעינן שלא יכוין בפירוש ההיפך שהרי ביבמות (דף מ' ע"א) בתוס' ד"ה מאי תרי גונא איכא כתבו התוס' דליכא למימר רצה לשם סעודה אכלה רצה לשם מצוה דא"צ שיכוין לשם מצוה אלא שלא יהא אוכלה אכילה גסה עכ"ל והנה היא גופא טעמא בעי והלא כי היכא דדרשינן יבמה יבוא עלי' מצוה הכ"נ דריש מצות תאכל לשם מצוה וא"כ כי היכא דדרשינן לא"ש יבמה יבוא עלי' למצוה ה"נ מצות תאכל למצוה וא"כ למה ביבמה צריך שיכוין בפי' לשם מצוה ולמה באכילת המנחה א"צ שיכוין בפי' לשם מצוה א"ו דגם ביבמה ל"ב שיכוין בפי' לשם מצוה רק שלא יכוין ההיפך דהיינו לשם נוי או לשם זנות וג"ז ביאה מיקרי אבל באכילה לא משכחת ההיפך רק אכילה גסה וזה לא שמה אכילה כדמסיק שם הגמרא עכ"ד הנוב"י עיי"ש

ופליאה נשגבה בעיני על הנוב"י ז"ל פ"ק יאמר זה דבאכילה לא משכחת ההיפך ואטו לא משכחת לה שיתכווין בפירוש שלא לצאת וזה היא להיפך וכמ"ש הפוסקים דאע"ג דמצות א"צ כונה אם מתכוין בפי' שלא לצאת יד"ח מצוה לא יצא ומקור ד' נובע מד' הרבינו שמואל הובא ברבינו יונה לברכות (י"ב) וגדולה מזו כ' הבית יוסף לאו"ח (סי' תע"ה) דהא דכפאו ואכל מצה יצא מיירי שהוא סבור שהוא חמץ ונמצא שאכל מצה אבל אם ידע שהוא מצה ולא רצה לאוכלה וכפאוהו ואכלה לא יצא ואפי' למ"ד מצות א"צ כונה אם מתכוין שלא לצאת לא יצא עכ"ל ע"ש והיינו דכה"ג שידע שהוא מצה ולא רצה לאוכלה הו"ל כנתכוין שלא לצאת ולא יצא יד"ח המצוה לכ"ע וכ"כ בחי' הריטב"א לר"ה ובפנ"י שם ומכש"כ אם נתכוון לאכול לשם ד"א ולא למצוה דהו"ל כונה הפכיית וא"כ אמאי לא מוקמינן קרא דמצות תאכל כמו קרא דיבמה יבוא עלי' למעט אם כיון ההיפך שלא יצא כמו ביבום אם כיון בביאתו לשם נוי או לשם ד"א וא"כ גם לטעמי' של הנוב"י ז"ל תיקשי על הסוגי' דיבמות כנ"ל

ובעיקר קושי' זו הרגיש בס' ישרש יעקב ליבמות שם והניח בצ"ע וע' מה שכ' בזה בירחון כבוד התורה שיצא לאור בפה בשנת תרצ"א בחוברת ב' בקונטרס הנדפס שם בשמי על התו"כ באו"ק י"ב יעיי"ש וכעת נלפע"ד בישוב קו' זו בשינוי קצת ממש"כ שם הנה מרן הב"י בכ"מ פ"ב מה' שופר ובאו"ח שם ביאר ד' רבינו הרמז"ל שמחלק בין סתם מצות שצריכין כונה ואי לא ל"י ובין אכילת מצה שאפי' בכפאוהו לאכול מצה יצא שא"צ כונה כעין דאמרינן בכריתות (י"ט) במתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה ה"ה לענין מצ"ע עכ"ד ז"ל ע"ש ולפי"ז ה"ה הכא באכילת מנחות שהוא מידי דאכילה בודאי א"צ כונה אליבא דכ"ע כיון דנהנה וכמו"ד במתעסק בחלבים ועריות דחייב מה"ט שנהנה אך א"כ גם ביבום לא צריך כונה דהא היא ביאה וג"כ נהנה ודמי לעריות שחייב מתעסק ולמה דרשינן ביבום קרא דיבמה יבוא עלי' מצוה שצריך שיכוין בפי' לשם מצוה ומ"ש ממצות תאכל וגו' דלא נוכל לדרוש כן וכנ"ל אך י"ל דרבינו רש"י ז"ל נזהר מזה ולכן כתב בלשונו הזהב ביבמות שם בד"ה ואבא שאול הוא וז"ל והא ליכא למימר תחזור להיתירה ראשון רצה לשם מצוה אוכלה רצה שלא לשם מצוה אוכלה ת"ל דלא דהא כל כמה דבעינן ליכלה דהתם הוא כי בעיל שלא לשם מצוה פגע בערוה עכ"ל עש"ה. וכוונתו נראה עפימ"ש בחדושי למנחות פרי"ש (דף ס"ד.) להוכיח משם דאע"ג דבכל מקום אזלינן רק בתר מעשיו ולא משגחינן על המחשבה לחייבו דאף בנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה ליכא חיוב בידי אדם רק צריך כפרה וסליחה ביד"ש מכ"מ ה"ד בסתם מעשה שהוא היתר גמור אבל במעשה שהוא איסור רק שנדחית מפני איזה מצות עשה אזי אם ל"ה מחשבתו להמצוה שפיר מתחייב על המעשה של איסור וכמו"ש הרש"ש בהגהותיו שם ואני הסברתי הד' עפי"ד השו"מ במהדו"ת ח"א (סי' צ"ו) שהסביר ענין עדול"ת משום דהל"ת אינו רק אם במזיד רצונו לעבור על מצות ל"ת אבל אם אינו מתכוין למרוד בהשם אינו עובר והרי שוגג קיל ממזיד ומכ"ש כשמקיים מצוה עיד"ז לא מיקרי עבירה וסיים הגז"ל בשו"מ שם דאם עשה דוחה ל"ת פשיטא דע"כ מכוין לשם מצוה ע"ש בדבריו ז"ל וא"כ מוכח מזה דהיכא שעדול"ת צריך כוונה דוקא לקיים המצוה ואי לא"ה ל"א עדול"ת עכ"ד בחידושי שם ועפי"ז י"ל דזש"כ רש"י ז"ל הנ"ל דהתם הוא כי בעל שלא לשם מצוה פגע בערוה והיינו דבכל יבום הרי איכא איסור אשת אח ורק שהתורה התירה איסור זה במקום מצות יבום וכיון שהותר איסור במקום מצוה שוב צריך כונה לשם מצוה דוקא ואם לא כיון הרי הוא פוגע בערוה היינו באיסור אשת אח וכיסוד הנ"ל ולכן אע"ג דהיא ביאה ובשאר דוכתי בכה"ג א"צ כונה כמו מתעסק בחלבים ועריות דחייב מטעם שנהנה וה"ה דמועיל ד"ז לענין מצ"ע שא"צ כונה כנ"ל מכ"מ כאן ביבום שאני שצריך כונה לשם מצוה אף דהיא ביאה משום דאל"כ הוא פוגע בערוה אבל באכילת מנחות שאין בו שום דחיית איסור בודאי ל"צ כונה באכילתו כיון דמידי דאכילה הוא והו"ל כמתעסק בחלבים ועריות שחייב מטעם שנהנה וה"ה לענין מצ"ע דמהני ההנאה במקום הכונה וכפסק רבינו הרמז"ל כמו"ש מרן הכ"מ ז"ל בביאור דעתו ז"ל

ועפי"ז מתורץ גם קו' הנוב"י הנ"ל דנוקמי לקרא