אמרי כהן קד

מניין לרבות את התודה וכו' ת"ל זבח ומניין לרבות את העופות ואת המנחות והיין והלבונה והעצים ת"ל שלמים קרבנו הא כל המביא שלמים מביא שלו' לעולם ר"ש אומר מי שהוא שלם מביא שלמים ואין האונן מביא שלמים ואין לי אלא שלמים מניין לרבות את התודה וכו' וכו' ת"ל זבח ומניין לרבות העופות והמנחות והיין והלבונה והעצים ת"ל שלמים קרבנו הא כל קרבן שהוא מביא הי' שלם מביא הי' אונן אינו מביא עכ"ל התו"כ עיי"ש

הנה משמע להדיא דר"י ור"ש פליגי דלר"י דרשינן מלת שלמים שיביא שלו' לעולם ולזה מרבינן כל הקרבנות שמביאין שלו' לעולם וא"כ לדידי' לא ידעינן למעט אונן שאינו מקריב קרבנות אבל ר"ש דריש מלת שלמים למעט כשהוא אונן שאינו מביא ומרבינן עוד שאר קרבנות שג"כ אין מקריבין בהיותו אונן וכמובן

ומעתה יומצא דלר"י דס"ל שגם אונן מקריב קרבנות דליכא קרא למעטי' שוב אין ראי' דכהן גדול כל השנה אצלו כרגל דזה הוא נשמע רק מדמקריב בהיותו אונן משא"כ איש אחר וכנ"ל אבל לר"י הרי כ"א יכול להקריב גם בהיותו אונן לפי הנ"ל

ואחרי עלות כ"ז איכ"ל דבהכי פליגי ת"ק ואחרים הנ"ל בתו"כ שם לענין אם הלאו דבנבלתם לא תגעו הוא אזהרה שלא לטמא עצמו ברגל דידוע דאחרים היינו ר"מ והתוס' בעירובין (צ"ט.) ד"ה הוא סבר כתבו דסתם בר פלוגתא דר' יהודה הוא ר"מ ע"ש וא"כ מסתמא להיפך ג"כ דסתם בר פלוגתי' דאחרים דהוא ר"מ הוא ר' יהודה ובפרט כיון דהת"ק הוא סתמא דתו"כ וקיי"ל סתם ספרא ר' יהודה הוא בקידושין (נ"ג.) וא"כ י"ל דהת"ק דאחרים שהוא ר"י אזיל לשי' דס"ל בתו"כ הנ"ל דגם אונן יכול להקריב קרבנות וא"כ א"ר אליבי' דכה"ג בכל השנה דינו כרגל ולכן שפיר אמר דהכתוב דובנבלתם לא תגעו הוא אזהרה שלא לטמא עצמו ברגל ול"ק לדידי' מקרא דלאמו דילפינן בנזיר שם דכה"ג מותר לטמא עצמו בשאר טומאות חוץ מטו"מ כיון דלדידי' ל"א כלל זה דכה"ג כל השנה הוא כרגל אבל אחרים דפליג אר"י יסבור כר"ש דקיי"ל כוותי' דאונן אסור לו להקריב קרבנות כדיליף מקרא דשלמים הנ"ל וא"כ שוב נשמע מדכה"ג מקריב קרבנותיו גם כשהוא אונן דכל השנה הוא לגבי' כרגל וכנ"ל וא"כ אם נאמר דבנבלתם לא תגעו הוא אזהרה שלא להתטמאות ברגל בכל הטומאות אפי' בנבילה הקלה א"כ מהראוי לומר שהכה"ג שדינו תמיד כרגל יהא אסור לטמאות עצמו בכל הטומאות כנ"ל וקרא דלאמו דילפינן מיני' גז"ש בנזיר שם הרי מתיר לכה"ג לטמא עצמו בשאר טומאות ומכח הכרח זה דרשו אחרים קרא דבנבלתם לא תגעו שאיננה אזהרה על טומאת הרגל רק הוא רשות מה"ת ושפיר מותר לי' לכה"ג לטמא עצמו לזב ומצורע כדילפינן בגז"ש שאינו מוזהר רק על טו"מ

ומעתה מתורץ פסק רבינו הרמב"ם ז"ל שפסק בד"ז כאחרים נגד ת"ק שאינו לוקה על טומאת הרגל שנתעורר עליו מרן הכ"מ והמשל"מ הנ"ל ולדרכינו א"ש דאע"ג דבכ"ד אם ר"מ ור"י פליגי הלכה כר"י וכן הלכה כר"י לגבי ר"ש כמבואר בעירובין (מ"ו:) בכאן ע"כ לא אזלינן בתר האי כללא והלכה בזה כר"ש נגד ר"י לענין אונן שאסור לו להקריב קרבנות דהא סתמא בסוגי' הש"ס בזבחים שם פריך ממילתא דר"ש בתו"כ הנ"ל שאומר שאונן אסור לו להקריב כל הקרבנות וכן מייתי מינה בסתמא בש"ס דמו"ק שם וא"כ משמע דכן הלכה בזה כר"ש וממילא קיי"ל גם בזה כאחרים שאינו לוקה על טומאת הרגל שאינה ד"ת דהא בהא תליא לפי הנ"ל דאל"כ יקשה מכה"ג שמותר לו לטמאות בכל השנה בשאר טומאות וככל הנ"ל ומשוה"כ פסק רבינו הרמז"ל באם טימא עצמו ברגל אינו לוקה ואעפי"כ כתב שם בהלכה זו דכל ישראל מוזהרין להיות טהורין בכל רגל כו' הוא רק מדרבנן כדמשמע מש"ס בר"ה (ט"ז:) דעכ"פ מדרבנן מחויב לטהר עצמו ברגל ומה דמייתי בש"ס שם קרא דובנבלתם לא תגעו הוא רק לאסמכתא בעלמא ולא לדרשא גמורה וכמו שצידד המשל"מ שם עש"ה בדבריו ז"ל והוכחה לפסק זה הי"ל לרבינו ז"ל מדקיי"ל בהא כר"ש דאונן אינו מקריב קרבנות וכנ"ל ודו"ק

עד כה נמשכתי קצת לפלפל בקושי' כת"ה מענין לענין באותו ענין. עתה אשמיעהו בד"מ שנשאלתי מאת כבוד ידידי היקר הוא דודו הרה"ג החו"ב מו"ה וואלף ענגעל נ"י ע"ד מר אביו הגז"ל בס' שו"ת מהר"ש חלק ה' שי"ל כעת (בסי' ב' או"ק ו') שכ' שם בישוב קו' התוס' בריש יבמות אהא דקטנה אינה מתייבמת שמא תימצא איילנות והקשו אכתי תתייבם ממנ"פ אי אינה איילנות בודאי צריכה יבום ואי איילנות היא א"כ הוי קדושי טעות ואינה אשת אחיו כלל עכ"ק ותי' הגז"ל הנ"ל דכיון דגם יבום בעי כוונה א"כ כיון דהשתא יש חשש שמא תמצא איילנות א"כ אינה מבורר דמקיים מצות יבום בביאה זו א"כ ל"ח כוונה ושוב אם יתברר אח"כ של"ה איילנות והיתה צריכה יבום היבום לא הועיל כיון דלא הי' מבורר הכוונה בשלמא למאן דל"ח למיעוט חשוב כהי' מבורר הכוונה מיד אבל למאן דחייש למיעוט א"כ ל"ח הכוונה מבוררת ושוב ל"מ עכ"ד שם. וע"ז תמה אחיו הרה"ג הנ"ל דמה זה שכ' דיבום בעי כונה הא אדרבה ש"ס ערוכה הוא בפ"ד במס' יבמות דיבום לא צריך כונה וכ"ה משנה מפורשת בר"פ הבא על יבמתו דבין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון וכו' וכו' קנה ולכאורה הוא תימה רבה ואנכי השבתי לו דיש לקיים דברי חכמים דיפה תי' הגז"ל קו' התוס' לשי' והוא עפימ"ש הבי"ש באה"ע (סי' קס"ו ס"ק ה') דאף לאבא שאול דאמר הכונס לשם זנות או לשם נוי הוא כאלו פוגע בערוה מ"מ בדיעבד קונה אותה בביאה זו וע"ש שכ' דאף אם איכא איסור מדאורייתא לייבם לשם נוי או לשם ד"א מ"מ קונה אותה ורמז לעיין (לסי' קע"ד) והמעיין שם (בסי' קע"ד סק"ג) יראה שכ' דלא"ש אם נושא לשם ד"א הוי איסור תורה עייש"ה ולפי"ז נראה דה"ה הא דקתני במשנה הנ"ל דיבום א"צ כונה היינו דאפי' אם אינו מכוין ליבמה קונה אותה כדקתני בסיפא קנה אבל איסורא דאורייתא עביד לאבא שאול דס"ל דצריך לכוין לשם מצוה ואם מתכוין לשם נוי או לד"א הוי כאלו פוגע בערוה וכד' הבי"ש הנ"ל וא"כ יפה כ' הגז"ל בשו"ת מוהר"ש הנ"ל בישוב קו' התוס' לשיטתם שפסקו דהלכה כאב"ש כמו"ש התוס' ביבמות (ל"ט:) בד"ה אמר רב כו' ע"ש וא"כ ליכא למימר דתתייבם ממנ"פ דכיון דספק לא נחשב כונה ויבום בעי כונה היינו דאם אינו מתכוין לשם מצוה איסורא עביד עכ"פ ומשוה"כ אסור לו לייבם בדרך ממנ"פ כיון דא"י בבירור שעושה מצוה בביאתו ל"ח כונה ואם ליכא כונה למצוה אסור לייבם לא"ש וכנ"ל והבן

איברא דמה שהחלטתי דכמו שלאבא שאול אם