אמרי בינה יורה דעה שא

על ש"ח דמהני מהא דמהני בפדה פ"ח ש"ח וס"ל דהוא מצד זכיה וכן כתב המל"מ בדעת הרמב"ם. ובודאי אם מוחה ואינו רוצה בהפדיון ל"מ דאף בזכות גמור יכול למחות אח"כ כששמע וא"כ מכ"ש בפדה"ב. הן אמת די"ל דטעמא דרמב"ם דפוסק בתורם משלו על של חבירו דמהני אינו מהך דבכורות דס"ל ג"כ דפדיון פ"ח א"ד לשם וכמ"ש התוס' רק דסמך על דברי הירושלמי מס' נדרים שם דפשיטא להו דמהני בתורם משלו על ש"ח ופוסק כודאי של הירושלמי ולא כספק של הבבלי. וא"כ י"ל דבפ"ח אינו מצד זכיה ומהני אף בע"כ אך מ"מ למ"ש הרשב"א והריטב"א וכל האחרונים דמטעם זכיה הוא ודאי דל"מ גם בפדיון פ"ח. וכן למ"ש כולם דבפדה"ב ל"מ רק מצד זכיה א"כ איתקש בכור בהמה לבכור אדם ול"מ בע"כ ואינו מוטל המצוה על כל ישראל וכמו שכתבתי

ועיין ים של שלמה קידושין (פ"א סי' נ"ד) שכ' להלכה דאינו נראה שיכול אחר לפדות בלא רשות אב דאין שייך כאן לומר זכין לאדם שלא בפניו דאין זה זכות אלא חוב הוא לו שמפסיד שתי ברכות כו' וגם שכר מצוה שעליו מוטל לפדות את בנו וכתב ומ"מ נראה אם ידוע שהאב עני ואין יכולת ביד האב לפדותו כלל שאז זכות הוא לו וכה"ג פדוי ואפילו צווח אח"כ ואמר לא ניחא לי בהכי לא אשגחינן ביה אבל מעולם לא שמענו ולא בא מעשה לידינו שפדאו אחר אפי' ברשות כ"א האב לבד עכ"ל שם ומבואר דרק מטעם זכיה הוא דהמצוה רק על האב וידוע כמה נפיש חילו דהא אילנא רבא. ובאמת לא אבין מ"ש דאם ידוע שהוא עני וא"י לפדותו כלל וע"כ דהיינו אף להשיג בהלואה ולפדות במתנה ע"מ להחזיר דאז זכות הוא לו דאם צווח לא אשגחינן בי' ואמאי הא אף בזכות גמור כששמע ומחה מהני מחאתו כמבואר בדברי רשב"א קידושין (דף כ"ג) ואף דבס' מח"א רוצה לומר דבזכות גמור וליכא שום צד חובה אפי' כי אתי קמן וצווח לומר לא ניחא לי לא משגחינן ביה ע"ש בדיני זכיה (סי' ו') אולם דבריו נגד דברי הרשב"א וכבר כתבתי בזה בהגהותי בדברי חיים דיני קידושין (סי' ך') וכן מוכח בדברי הר"ן בש"מ ב"ב (דף קכ"ג) ומובא ב"י ח"מ (סי' רע"א) דבכור דמתנה קרייה רחמנא ויכול לומר דלא ניחא לי' דהוי כנותן מתנה ומזכה ע"י אחר דיכול למחות ואף דשם לא שייך לומר שונא מתנות יחיה דרחמנא זכי' לי' ואעפ"כ יכול למחות. [ואינו ראי' מסוטה (דף כ"ה) עיין נו"ב מהד"ת אה"ע ( סי' קנ"ט) שכתב אלמלא דמסתפינא אמינא שאף הא דחשיב במתניתין דב"ד מקנאין לה היינו מן הסתם אבל אם יצא הבעל מבית האסורין ואמר שלמפרע לא היה ניחא ליה בקינוי אינה אסורה עליו עי"ש. אולם ממה דפשיט שם הסוגיא ואי אמרת בעל שמחל על קינויו כו' משמע דאי לא מצי למחול אתי שפיר מבואר דאף אם בא ואמר דלא היה ניחא לי' למפרע מ"מ אסור' עליו וי"ל אף דבכל זכיות יכול למחות אח"כ כששמע מ"מ כיון שמצוה לקנאות כמ"ש הרמב"ם הלכות סוטה שוב א"נ לומר דלא היה ניחא ליה אז דאין אדם משים עצמו רשע אף באיסורי דרבנן ואף שלא עשה מדת חסידות כמבואר ברשב"א בש"מ כתובות (דף י"ט ע"א) וזה דוקא במקום מצוה ולא בדבר הרשות] א"כ בפדיון הבן כיון דחוב הוא לו למה לא יהי' בידו למחות אח"כ. ואולי אף דהוי צד חוב דמפסיד הברכות מ"מ כיון דעכ"פ מזכה לו הממון והוא עושה המצוה אנן סהדי דנ"ל ושוב א"נ לומר דלא הי' נ"ל דהוי כמו אין אדם משים עצמו רשע. עכ"פ כיון דל"מ רק מצד זכי' וא"י לפדות שלמ"ד דהמצוה מוטלת על האב א"כ כ"כ פדיון פ"ח איתקש אהדדי ומוטל רק על הבעלים כפשטות דברי הרשב"א והריטב"א. ומהתימא על הח"ס כיון דפשיטא לי' שם ח' יו"ד (סי' רצ"ה) דפדה"ב א"י אחר לפדות רק מצד שליחות וזכיה למה כ' דפדיון פטר חמור דלא כתיב פטר חמורך כל הקודם לפדותו זכה ואינו נעשה שלוחו הא איתקש בכור אדם לבכור בהמה. וראיתי בהגרא"ו (סי' ש"ה ס"ק ח"י) שכתב דפדה"ב אינו אלא חוב בעלמא שהרי הכהן גובה ממשועבדים כמבואר בבכורות עי"ש רק לכתחלה יותר מצוה על האב כמו מילה. ואינו מובן הא אם המצוה מוטלת על האב מה מהני מה שאחר פודהו מן הכהן הא מפקיע המצוה ולא אתעבד מצוה כלל וגם מה מצוה עושה זה שנותן המעות לכהן אם לא נצטווה ע"ז והיכן צונו שיעשה מצוה מי שאינו מצווה ועושה וגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה וא"כ למה יפסיד לו להאב המצוה וכנראה ראייתו מהא דכהן גובה ממשעבדי וחל שעבוד על הנכסים ואף אם מת האב לאחר שלשים יום נתחייבו הנכסים אף דכיון שמת נעשה חפשי ממצות ובכ"ז גובה הכהן הרי דהוי כשאר חוב. אולם י"ל כיון דכבר חל עליו המצוה חל שעבוד על הנכסים ג"כ אבל לעולם מלבד זה חייב לעשות המצוה בפועל ואם הכהן לוקח דמי הפדיון בלא דעת האב לא נעשה המצוה בפועל אף שזוכה בדמי חיוב הפדיון לכן סברו השואל בתשובת הריב"ש והיש"ש והרמ"א דצריך שיעשה בשליחות לקיים המצוה וכ"כ פטר חמור אין המצוה מוטל על כל ישראל רק מי שיש לו ובא לרשותו

שוב ראיתי בלבוש יו"ד (סי' שכ"א ס"ז) שכ' אע"ג דבכור אדם אין לפדותו אלא האב בעצמו או הבן לכשיגדיל בבכור חמור יכול אחר לפדותו דשאני פדה"ב דכתיב וכל בכור אדם בבניך תפדה בבניך דוקא ולא בן של אחר אבל הכא כתיב וכל פטר חמור תפדה בשה ולא כתיב חמורך לפיכך ישראל הפודה פ"ח של חבירו הוא פדוי אבל הפ"ח עצמו לאחר שנפדה הוא לבעליו עכ"ל וזה כמ"ש הח"ס. אולם יש לומר דדעתו ג"כ דמהני זכיה ושליחות בפ"ח מדלא כתיב חמורך אבל שיהי' מוטל על כל ישראל לפדות זה ודאי לא נראה. ומלבד זה י"ל הא דל"כ חמורך דבשלמא בבכור אדם אף דכתיב בבניך להורות דהחיוב על האב מ"מ דרשינן מדכתיב תפדה וקרי תיפדה ושהוא חייב לפדות את עצמו כשלא פדאו האב ומרבינן לי' מדכתיב פדה תפדה. ובפטר חמור אם הי' כתיב חמורך היינו אומרים שהבעלים חייבים לפדות ואם הבעלים אינם חייבים במצות כגון אם הוא חרש הפטור מן המצות היינו אומרים דלא חל שום קדוש' על הפ"ח דהתורה צותה רק על בעלים שהם חייבין במצות אבל אם הבעלים א"ח במצות ליכא שום קדושה ובאמת חל ע"ז קדושת בכור כיון שהוא עכ"פ פטר רחם בבני ישראל וכתיב וכל פטר שגר בהמה אשר יהי' לך הזכרים לה' שאם הוא עכ"פ של ישראל חל עליו קדושת בכור לכך כתיב אח"כ וכל פטר חמור תפדה בשה אף אם אינו של בר חיוב במצות אם הוא של ישראל חל עליו קדושת בכור וחייב לפדות היינו הבעלים אם הם ב"ח ואם אינם ב"ח מי שיזכה בו אם בא לידי ב"ח חייב לפדות אבל לא שיחול המצוה על כל ישראל רק אם הוא של ישראל ולא של גוי או של הפקר חל עליו קדושת בכור ולכך לא כ' חמורך. אבל לעולם עיקר המצוה על מי שיזכה בו ולא על ישראל אחר

ודע דלכאורה יש להבין אם נאמר דאחר הפודה אינו עושה המצוה וה"ז פדוי והחמור לבעליו וזה הניח מעותיו על קרן הצבי וכמ"ש רש"י בכורות שם וכן כ' הרמב"ם ואמאי לא יתחייב בעל החמור עכ"פ לשלם דמי השה להסוברים דפורע חובו של חבירו היכא דבע"ח דוחק ול"ש לומר מפייסינא דחייב לשלם וכמ"ש הש"ך ח"מ (סי' קכ"ח ס"ק ג') בדעת הרמב"ם וא"כ בפ"ח דאין הכהן יכול למחול ולומר הריני כאילו התקבלתי רק שצריך לפדות בשה וגם אם אינו פודהו אסור בהנאה ואי אפשר לו להמלט רק שיפדהו א"כ אמאי לא יתחייב לשלם בשלמא אם נאמר דהמצוה הוא על כל ישראל רק לכתחלה זכו הבעלים בהמצוה לפדות ולכך אמר רב הונא הפודה פ"ח של חבירו פדיונו פדוי בדיעבד אבל לא לכתחלה כדי שלא יפקיע המצוה מן הבעלים אבל לעולם עושה הפודה מצוה שייך שפיר לומר דהניח מעותיו על קרן הצבי כיון דעושה מצוה דנפשיה אין הבעלים חייבים להחזיר לו דמי הפדיון אבל אם נאמר דאינו עושה מצוה א"כ עושה טובה להבעלים שהפקיע לו החמור מאיסורו ויתחייב לשלם לו ולדעת הסוברים דאף ביש לו משכון לבע"ח ודוחק ג"כ פטור א"ש. ועיין מ"ש לעיל דיני נדרים (סי' ט"ו) בדברי הריטב"א פרק אין בין המודר לדון בדבר שצריך הקנאה בהחזרה הוי כמו דמזכה לו בדבר חדש וה"נ דכוותה אף דהוי של בעלים והגונב פ"ח של חברו חייב לשלם להבעלים דאע"פ שאין לו עכשיו יש לו לאחר מכן מ"מ כ"ז שלא פדה הוי כמו משכון ועדיף דאסור בהנאה א"כ יתחייב לשלם לו. וצריך לומר דמ"מ כיון דאין מי שדוחקו רק אריה דאיסורא עליו רמיא וחיוב מצוה פטור מלשלם אף לדעת הש"ך. וכן צ"ל לדברי הש"ך בהא דמבואר בירושלמי מס' פאה (פ"ג) על מתני' דהמוכר קלחי אילן דאם שייר בעל השדה הוא נותן פאה לכל וקאמר שם בירושלמי או משום דחובת הפאה בקמה או משום דמוכר לו חוץ מחובתו והיינו שהלוקח נתן לו יותר כדי שהחיוב יחול על המוכר ועי"ש בשנות אליהו ואמר שם מאי נפיק מביניהון עבר הלוקח והפריש אין תימר משום שחובת הקציר בקמה הפריש הפריש ואין תימר משום שמוכר לו חוץ מחובתו הפריש ונוטל ממנו דמים והיינו דאין תימר משום שחובת הפאה בקמה יכול לומר לו מי צוך ושם הוי ג"כ כפורע חובו של חבירו וחיוב הקציר רמיא על המוכר והוי כמו בע"ח דוחק ויתחייב לשלם א"ו כיון דאין דוחקו רק חיוב המצוה פטור מלשלם כמו כל פורע חובו ש"ח

וקצת יש להוכיח דשיטת התוס' דאחר יכול לפדות הבכור אדם כשהוא קטן דהא איתא מסכת בכורות (דף מ"ז) כהן שמת והניח בן חלל ר"ח אמר הבן חייב לפדות א"ע ולכ"ע אם מת האב לאחר ל' אינו חייב לפדות א"ע שהרי זכה אביו בפדיונו כי פליגי במת האב תוך ל' ר"ח סובר דהא לא זכה אביו בפדיונו ורבה בר ר"ה סובר דאמר ליה אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה ופירש רש"י שהרי זכה אביו בפדיונו דאי נמי יהיב לי' האב הוה מפרש ליה ושקיל ליה לנפשיה דהא כהן הוא וכיון דזכה האב בפדיונו מורישו לבנו עם שאר נכסיו ועי"ש ברא"ש דהוי כאילו הפריש ה' סלעים ופדה כהן את בנו ועכבם לעצמו כן הבן יפריש ה' סלעיו ויתננו לכהן מידי דהוה מי שירש טבלים מאבי אמו כהן שמתקנם ומוכר התרומה לכהן וכן פסקינן בש"ע (סי' ש"ה סי"ט) ועי"ש בהגרא"ו ז"ל דכהנים ולוים אינן פטורין מן הבכורה אלא דקדושתן מפקע משא"כ כאן אלא מצד זכיית האב בהן וכנראה דעת רש"י והרא"ש דאביו של החלל אף שהוא כהן חייב לפדות בנו ולהפריש ה' סלעים ולהחזיק לעצמו. ובאמת קשה להבין איה מצינו דזה יעלה לפדיון ובהפרשת הה' סלעים אינו יוצא ידי מצוה עד שיבא ליד כהן וחייב באחריותן ואף דנאמר דכאן מפריש ובא ליד