אמרי בינה יורה דעה שב

כהן דזכה האב בהן מ"מ קשה כיון דמיד זכה בהן במה נעשה ממון כהן דאין אדם זוכה בשלו לאחרים כ"ז שלא יצא מרשותו ואינו דומה ליורש טבלים דשם גם הכהן צריך להפריש ולתקן ולהוציא מידי טבל וחל קדושת תרומה בקריאת השם ואמרינן שפיר דכמי שהורמה דמיא והכהן לא הי' עליו חיוב נתינה רק להפריש ושיחול קדושת תרומה ולזכות בעצמו וכמי שהורמה דמיא ויורש בן בתו זכות זה ומתקנו ומוכר התרומה להכהן משא"כ בזה כיון שלא הפריש עדיין כיצד זכה בו ואם זכה למה יצטרך להפריש החלל הה' סלעים מן ממונו

וראיתי עוד חידוש גדול בדרישה שם שכת' דאם יש לו עוד אחים מנשים אחרות היורשים אביהם זכו כולם בדמי הפדיון דכיון דהוי כאילו זכה האב בפדיונו ומורישו לבנו יתחלק בין כולם בתורת ירושה ולא אבין הא האב הי' חייב להפריש ה' סלעים מן ממונו ולזכות בו וכל נכסי אביהם ירשו ונתחלק ביניהם וזה בן החלל מפריש מממונו הה' סלעים רק הא דפטור לתתם לכהן דיורש זכות זה מה שאביו היה כהן והיה יכול לזכות בעצמו בדמי הפדיון אבל ממון זה לא נפל לו בירושה ואביהן לא זכה בהן בחיו דהא בנו החלל מפריש מנכסיו מה שייכות לזה ליורשיו שיתחלקו ביניהם וע"כ הא דפטור הבן מלתת הה' סלעים לכהן הוא משום דאין הבן מתחייב יותר מלעשות במצות פדיון רק מה שאביו היה חייב הואיל דהוא בן הכהן אבל שאחיו יירשו עמו בזה ויתחלק ביניהם זה דבר תימה

גם צריך להבין למ"ש לעיל בדברי רש"י חולין (דף קל"ד) ותוס' בכורות (דף ט') דבס' פטר חמור דחייב להפריש הוא רק הואיל דאסור בהנאה וע"כ הא דאין צריך לקיים מצות פדיה מספק ולהחזיק לעצמו היינו דאף דבפ"ח סגי במפריש ומפקיעו בזה האיסור וא"ח באחריות ואף לר"א דחייב באחריות מ"מ בס' פ"ח מפריש להפקיע האיסור אבל אם אינו אסור בהנאה מודו אף רבנן דאינו חייב להפריש דדוקא היכא דנעשה ממון כהן בהפרשתו סגי בזה אבל כיון דמספק אין מוציאין מידו ונשאר ביד הבעלים אינו מקיים בזה מצות פדייה כלל כיון דלא יצא מרשותו רק הואיל דעכ"פ אסור בהנאה מהני להפריש השה להפקיע הקדושה מן החמור ואח"כ אמרינן הממע"ה ולכך בספק אם חייב בפדיון הבן דא"צ להפקיע קדושת בנו רק לקיים מצות פדיון וכיון דלא יתחייב ליתן מטעם דהממע"ה שוב אינו חייב להפריש דאינו עושה שום מצוה בהפרשה ולכך קתני שם במס' חולין בברייתא בין ד' דפטור בס' פדיון הבן כיון דא"ח אף להפריש וא"כ למה יפריש כאן החלל כיון דמחזיקו לעצמו. וצ"ל כיון דהאב הכהן הי' יכול לזכות ע"י הפרשתו בא זה מכחו וסגי בהפרשה לבד. ועיין בש"מ המכונה מזבח כפרה מס' בכורות שם מ"ש משם הרא"ש וכ"ז צריך לדחוק לדעתם דחייב האב אף אם הוא כהן לפדות לבנו החלל

וראיתי במהרי"ט (סי' פ"ה) שהקשה על הא דאמר בש"ס בכורות (דף י"א) הלוקח טבלים ממורחים מן הגוי מעשרן והן שלו דאמר לי' קאתינא מכח גברא דלא מצית אישתעויי דינא בהדי' ואמאי הכא במת האב תוך ל' יום חייב לפדות א"ע מפני שלא זכה האב בפדיונו אלמא דלא חיישינן לטעמא דאתינא מכח גברא דלא מצית וכו' עי"ש ולא אדע מאי קשיא לי' הא במת תוך ל' ל"ה אז שום אופן חיוב במצות פדיון אף אם הי' ישראל ולא שייך בי' כלל לומר דזכה האב ואח"כ אחר ל' נולד החיוב ואינו דומה לטבל דשם אם הי' ביד ישראל אז הי' מתחייב ויש אופן חיוב בעולם משא"כ לגבי פדיון ודי לנו הצער להבין סברת רבה בר ר"ה וגם להבין דברי הרא"ש דמדמה לטבלים כמו"ש ובא להוסיף להקשות מהא דטבלים על דין זה דאינו דומה כלל כיון דבתוך ל' ל"ה אופן החיוב כלל וביתר דברי מהרי"ט שם מה שהקשה מראשית הגז ומש"ס דסוף פ"ב דקידושין יש מקום להאריך ואכ"מ

אולם שיטת תוס' שם משמע דהאב הכהן אינו חייב כלל לפדות בנו החלל שכתבו דהבן חייב לפדות את עצמו אע"ג דליכא חיובא באב וכמו בנתגיירה מעוברת והקשו הא אשה כיון שאין אחרים מצווין לפדותה אינה מצווה לפדות עצמה וה"נ האי הבן שאין אחרים מצווין לפדותו לא יהי' חייב לפדות א"ע וכתבו דלא דמי האי בן לאשה דל"ש בה בשום אב פדיון כלל אבל הכא אם הי' לו אב ישראל הי' חייב לפדות מבואר דסברי דאביו הכהן אינו חייב כלל לפדותו ואף בהפרשה דאל"כ מאי קשיא להו הא בתוך ל' עדיין לא חל החיוב על האב ואם הי' האב קיים הי' חל החיוב על האב היינו להפריש ולזכות בעצמו ולכך הבן חייב אלא ודאי דס"ל דרק הבן יש לו חיוב ולא האב הכהן ועי"ש בש"מ משם תוס' חיצוניות הא דקאמר שהרי זכה האב בפדיונו וז"ל ואף על גב דאין צריך להפריש כלל הפדיון ולפדות ולעכבו מ"מ קרי לי' שפיר זכה כיון דאינו מחוייב כלום לתת לכהן אחר עכ"ל והיינו ע"כ דאנו רואין כאילו הי' האב קיים והי' פודה אותו אף דל"ה חייב מ"מ אם הי' פודה אותו הי' זוכה בהה' סלעים שאינו מחויב כלום לתת לכהן אחר ולכך גם הבן פטור לתת לכהן וזה אתי שפיר אם יכול לפדותו בממונו לבכור שאין לו אב אבל אם נאמר דאחר אינו יכול לפדות דחוב הוא לו וכמ"ש האחרונים דניחא לי' להבן שיהי' אח"כ מצווה ועושה או כמ"ש המעדני מלך דלא נעשה שום מצוה כיון דלא נתחייב עדיין עד שיגדיל. א"כ מה עדיפות לאב הכהן שיכול להפריש ולפדות בנו החלל מן אחר כיון דלשיטת התוס' לא חל שום חיוב על האב רק הבן רמיא עליו החיוב לפדות א"ע וכמו בנתגיירה מעוברת ולא נתמעט מתפדה אלא אשה דאין במינה פדיון אבל איש אף דאין אביו חייב לפדותו מ"מ הוא חייב לפדות א"ע ממילא אביו הוי כמו איש זר לגבי' לפדותו ואם פדה אותו אם לא מהני הפדיון של אחרים מהראוי שלא יועיל ג"כ פדיונו א"כ למה במת לאחר ל' אמרינן כבר זכה בהן אב כיון דלא חל אז שום מצוה לפדות ולא הי' מהני הפדיון. אלא ודאי דגם אחר יכול לפדותו ואמרינן שפיר כבר זכה אב דהי' בידו להפריש ולזכות בעצמו דא"ח לתת כלום לכהן אחר

אך בירושלמי (ריש פ"י דיבמות) משמע דרמיא החיוב על האב לפדות בנו החלל וכשיטת תוס' ורא"ש דקתני שם כהן שבא על גרושה והוליד בן ומת האב בתוך ל' הבן חייב לפדות את עצמו לאחר שלשי' יום חזקה שפדאו אביו ואם לאחרים הוא פודה לא כ"ש בניו עכ"ל משמע דחייב לפדות ויכול להחזיק לעצמו דמי הפדיון וצ"ע בכ"ז

סי' כ"א כתב הרמב"ם בהל' תרומות (פ"ג הכ"ג) כשמפרישין תו"מ מפרישין אותן על הסדר. כיצד מפריש בכורים תחלה לכל ואח"כ תרומה גדולה ואח"כ מעשר ראשון ואח"כ מע"ש או מ"ע והמקדים שני לראשון או מעשר לתרומ' או תרומ' לבכורים אע"פ שעבר על ל"ת מה שעשה עשוי. ומנין שהוא בל"ת שנאמר מלאתך ודמעך לא תאחר לא תאחר דבר שראוי להקדימו ואין לוקין על לאו זה עכ"ל. ועי"ש בכ"מ דבפ"א דתמורה פלוגת' דאמוראי ופסק כמאן דמיקל והכי דייק לישנא דמתני' דקתני אע"פ שעובר בל"ת ולא קתני שלוקה. והנה מאיזה טעם אינו לוקה לכאורה משום דהוי לאו שניתק לעשה דכתיב מכל מתנותיכם תרימו כמבואר שם בש"ס דאין לומר משום דהוי לאו שאין בו מעשה דמ"ש מימר דלקי משום דבדיבור עשה מעשה מקדים תרומה לבכורים נמי בדיבור עשה מעשה וכן כ' הר"י קורקוס שם. ועי"ש ברש"י ותוס' דקרא לא איירי אלא בהקדמת תרומה למעשר ואפ"ה הוי ניתק להקדמה דבכורים למעשר דלאו שניתק למקצתו אמרינן דניתק כולו ולכך הי' ס"ד דאביי דל"ח ניתק לעשה ופריך מן מימר דאינו מקיים בידים ומן אונס שגירש דלאו דידי' ניתק לגבי ישראל. ומשני הש"ס דבמימר הוי ב' לאוין וליכא אלא חד עשה. ועיין רמב"ם ריש הלכות תמורה שכ' כן והוסיף עוד טעם דהלאו אינו שוה לעשה שהציבור והשותפין אין עושין תמורה אם המירו אע"פ שהן מוזהרין

ולכאורה י"ל דמטעם זה כ' הרמב"ם (פ"א) הלכות נערה דאע"פ שנאמר באונס לא יוכל לשלחה כיון שקדמו עשה שנאמ' ולו תהי' לאשה ה"ז ניתק לעשה שאין לוקין עליה אלא אם לא קיים העשה שבה ועי"ש בכ"מ שהביא דברי הש"ס מכות (דף י"ד) דר"י אמר כל ל"ת שקדמו עשה לוקין עליו הדר בי' משום דקשיא לי' מאונס שגירש דישראל מחזיר ואינו לוקה אף דקדמו עשה דולו תהיה לאשה. ולכאורה דבריו תמוהין מאד הא רבא מתרץ שם כל ימיו בעמוד והחזר קאי וכן הקשה בשעה"מ. ולדברי הרמב"ם הנז' היכא דהלאו כולל יותר מן העשה אינו מנתק י"ל דהא באונס ג"כ הלאו כולל יותר מן העשה דהלאו לא יוכל לשלחה כולל לכהן ולישראל והעשה דכל ימיו בעמוד והחזר לא נאמר רק בישראל דבכהן ליתא לעשה זו בשלמא לאביי דסובר אי עביד לא מהני וכל ימיו צריך שיהי' בקום ועשה בלא"ה לא לקי דל"מ אבל לרבא דכל ימיו לנתוקי לאוי הוא דאתי א"כ נילף מכאן דעשה שאינו שוה בכל מנתק ג"כ אף ללאו השוה בכל. אך י"ל דע"כ לא קאמר הרמב"ם דלאו השוה בכל לא מנתק ע"י עשה שאינו שוה בכל רק אליבא דידן דפוסק קיימו ולא קיימו וחייב לקיים העשה בידים ולדידי' הפטור הוא אם קיים העשה שהלאו עבר תיכף רק העשה מנתקו והיא במקום מלקות כמבואר ברש"י מס' מכות שם ולכן כיון שכבר עבר על הלאו וע"י העשה שרוצה עכשיו לקיים רוצה לנתק הלאו לא אמרינן שינתק ע"י עשה שאינו שוה בכל. אבל למאן דסובר ביטלו ולא ביטלו ועיקר עבירת הלאו תליא בביטול העשה דאח"כ וכ"ז שלא ביטלו בידים לא עבר על הלאו כמבואר שם ברש"י לדידי' אף אם הלאו כולל יותר מן העשה מ"מ כ"ז שלא ביטל העשה בידים ואדרבה שרוצה לקיים העשה בזה אף שהוא כולל יותר מן העשה והעשה אינו שוה בכל מ"מ מפטר ממלקות ע"י קיום העשה. ולפי"ז י"ל דרבא שפיר משני כל ימיו בעמוד והחזר קאי דהא רבא אית לי' מס' חולין (דף פ"א) דהתראת ספק לאו שמה התראה ולדידי' ע"כ דסובר ביטלו ולא ביטלו כמבואר בריטב"א מכות שם וברמב"ן בביאור הסוגיא ע"פ גרסת הרי"ף והרמב"ם דר"י דסובר קיימו ולא קיימו סובר התראת ספק שמי' התראה וריש לקיש דסובר ביטלו ולא ביטלו סובר ה"ס ל"ש התראה א"כ רבא דסובר ה"ס ל"ש התראה ע"כ דסובר ביטלו ולא ביטלו לכך שפיר משני כל ימיו בעמוד והחזר ואף דהלאו כולל יותר מן העשה הזאת כל שמחזירה ואינו מבטל בידים הוי ניתק ללאו. אבל אליבא דר"י דסובר קיימו ולא קיימו ע"כ דהדר ביה דע"כ הא דישראל מחזיר ואינו לוקה לא מטעם עשה דכל ימיו בעמוד והחזר דזה אינו שוה בכל דכהן אינו מוזהר על