אמרי בינה יורה דעה ש

בעה"ב אינו רשאי ליקח אותם לבד ולהניחם כמבואר שם במ"ח המקדיש כרמו משנודעו בו העוללות העוללות לעניים ומפרש בירושלמי דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו וכתב בתוי"ט שם אע"ג דר"ע שהלכה כמותו אמר לעיל שאין לעניים בעוללות קודם הבציר איכא למימר אע"ג דאין לעניים לבא בכרם לקחת העוללות קודם שיבצור הבעה"ב מ"מ ס"ל נמי כיון שנודעו שהן עוללות גם לבעה"ב אין לו בהן כלום ואינו יכול להקדישן

[וקצת קשה על תוס' מס' מועד קטן (דף ד' ע"ב) ד"ה כך מדל בשל עניים דכתבו דכי אסר רחמנא ליקח עוללות ה"מ בשעת בצירה כדכתיב כי תבצור כרמך לא תעולל איסור עוללות עלייהו ע"כ. הא מבואר במתני' דאף קודם בצירה א"י להקדיש העוללות וע"כ דהוי אינו שלו ובודאי אסור ליקח אותם אף קודם הבצירה מק"ו דאינו יכול להקדישן ויש לדחוק בדבריהם] עכ"פ מבואר דאסור ליקח אותן לעצמו משנודעו וגם להדל אותם שלא לצורך אבל לצורך סובר ר"י דכיון דהן שותפין ביניקת האילן רשאי להדל וא"כ לא קשה מה שאמר ר' אימי הגע עצמך שאכלתן חיה אין תעבדינא כשותף יהא חייב לשלם לו דעיקר העוללות נודעו ואין אחריותן על הבעלים רק ביניקה הן שותפין. וראיתי בפי' הירושלמי כ"י מהר"ש סיריליו שכ' אם נאכלו בפשיעה למ"ד פשיעה בבעלים חייב ואינו מובן הא במחובר לקרקע לית בי' דין שמירה. עכ"פ ודאי אף אם הדין דפטור מ"מ עיקר טעמא דר"י דיש לבעה"ב דין שותף היינו על היניקה ואינו צריך לומר בשביל קושיא זאת אין זה טעם מחלקותן. וא"ש דברי הר"ש והרע"ב שהביאו דברי הירושלמי אליבא דאמת לפרש טעם מחלקותן. שוב ראיתי בשנות אליהו דמפרש ג"כ דטעמא דר"י דהוי כשותפין והוסיף לפרש דבגפנים ניכר איזה יהיה עוללות כשיפרח עי"ש. וע"פ דבריו יש ליישב קצת דברי התוס' מס' מ"ק הנ"ל. שוב בא לידי תוס' רי"ד על מס' מ"ק הנדפס מחדש וראיתי שם שכ' ג"כ דטעמא דר"מ משום דס"ל כר"ע אין לעניים בעוללות קודם הבציר ומשו"ה אמר ר"מ שיכול להדל בשל עניים ור"י סבר אע"פ שאין לעניים קודם הבציר ה"מ שלא יוכל העני לכנוס בכרמו של בעה"ב וליטול העוללות בוסר אבל אם רוצה בעה"ב נמי ליטול העוללות בוסר אינו רשאי דכמו כן אינו רשאי להפסידן עי"ש. ואולי זה נמי כונת התו' ובאמת לדרכם הא דקתני אח"כ במתני' דאם הקדיש משנודעו העוללות הן לעניים דהוי כמקדיש דבר שאינו שלו הוא להלכה כר"י ור"מ ור"י הלכה כר"י ואסור להדל ג"כ וחפשתי ברמב"ם ולא מצאתי שיאמר שאינו רשאי להדל בשל עניים ולא ידעתי טעמו דר"מ ור"י הלכה כר"י. עוד כתב שם התוס' רי"ד להקשות על רש"י דמפרש המשנה דמדל בפאה וכ' דאינו נראה דאטו הפאה מזומנת והפאה הוא מה שהניח ולא איירי מתני' אלא בעוללות דלעיל מינה קתני איזו היא עוללות והדר תני המדל עי"ש ותמהני הא מדברי הירושלמי הנז' לעיל מבואר דקאי נמי אפאה ואיירי דהניח בתחלה וכמ"ש התוי"ט שם

סי' כ' הגם דקיי"ל מעשר שני ממון גבוה הוא מ"מ כבר כתב הר"י קורקס דלענין אתרוג וחלה הוי לכם ועריסותיכ' כיון דיש לו בו היתר אכילה. וכבר כתבתי כ"פ בדיני פסח ובדיני יו"ט דלכם קרינן בי' כיון דיש לו זכות יותר מלאחרים דאחרים אינם רשאין לחטוף ממנו. וכן כ' להדיא בתוס' ב"ק (דף ס"ח ע"ב) ד"ה הוא דאמר דהקדש יצא מרשות בעלים וכמו שהבעלים יכולים לפדות כמו כן אחר אבל כרם רבעי אע"ג דממון גבוה הוא מ"מ הבעלים זכאים לאכלה בירושלם עי"ש

ויש להבין בדברי התוס' שם שכתבו הא דיכול אדם לחלל פירות שביעית של חבירו שלא מדעתו דאפקינהו רבנן מרשות ע"ה כדי שלא יהי' נכשל ואוקמי' ברשות זה שיכול לחלל דהפקר ב"ד הפקר דלמה צריך לאוקמי' ברשות זה ומשמע דשל הפקר אינו יכול לחלל ואמאי לא יהי' יכול לחלל מעשר שני של הפקר הא אף בתרומה איבעי בירושלמי (פ"א דתרומות) הא דאינו יכול לתרום את שאינו שלו אם הוא משום חסרון דאינו שלו או משום דהוא של חבירו אבל של הפקר יכול לתרום ועיין מ"ש לעיל ( סי' ו' ) ואף אם לקרא שם תרומה ולהפקיע משם טבל נאמר דאינו יכול לקבוע הואיל דאינו שלו אבל לחלל למה לא יהי' בידו כמו דיכול לפדות ההקדש אף דאינו שלו ומע"ש של חבירו אינו יכול לחלל משום דהבעלים זכאים לאכלה בירושלם אבל של הפקר למה לא יהי' בידו לחלל וכבר נודע סברת האחרונים ושכן כ' היש"ש (פ"ב) דגיטין והש"מ ב"ב (דף ק') דלא אמרינן הפקר ב"ד הפקר רק להוציא מרשות של זה ולא להכניסו לרשות של זה בלא קנין וכבר האריכו בזה האחרונים וגם אני בהגהותי לדברי חיים דיני קידושין (סי' כ"ח) ובכמה מקומות ועוד יבואר אי"ה בח"מ במקומו. והכי הי' סגי גם בזה ולמה צריך לתוס' לומר ואוקמי' ברשות זה שיהי' יכול לחלל ומוכח דדעת התוס' דשל הפקר במע"ש א"י לחלל

עוד יש להבין בדברי תוס' שם אף דבפודה פטר חמור של חבירו אף שלמ"ד פדיונו פדוי כמבואר בכורות (דף י"א) דאי מדעת בעלים הי' ודאי פדיונו לבעלים וכתבו דפ"ח לא דמי לכרם רבעי דכיון דאסור בהנאה הוי כמו הקדש לענין זה שיכול כל אדם לפדותו וקשה הא בש"ס בכורות שם מבואר דאף לר"ש דפ"ח מותר בהנאה מ"מ יכול לפדות שלמ"ד הבעלים דקאמר שם אליבא דר"ש לא תבעי לך כיון דאמר מותר בהנאה ממונא דבעלים הוא כי תבעי אליבא דר"י ומשמע ודאי דאף שלמ"ד בעלים יכול לפדות אליבא דר"ש רק כיון דמותר בהנאה ממונא דבעלים הוא דאי נימא דלר"ש דמותר בהנאה אינו יכול לפדות שלא מדעת בעלים היה להו למבעי אם יכול לפדות שלמ"ד בעלים או דיאמר דא"י לפדות שלא מדעת בעלים א"ו דלפדות שלא מדעת בעלים יכול אף לר"ש וכיון דהוא ממונא דבעלים פדיונו לבעלים ורק אליבא דר"י דאסור בהנאה איבעי להו פדיונו למי וא"כ מבואר אף דאינו אסור בהנאה יכול לפדות שלמ"ד בעלים

והנה התוס' בכורות שם כ' דל"ד לתורם משלו על של חבירו דאיבעי לן בנדרים אם צריך דעת דהתם כתיב גם אתם לרבות שלוחכם ובעינן לדעתכם אבל הכא לא כתיב בעלים. ובמל"מ (פ"ד מתרומה) תמה דבכל התורה ילפינן מתרומה וכתבו האחרונים בס' חמדת שלמה ובח"ס דמצות פדיית פ"ח י"ל דשייך בכל אדם כיון דסתמא כתיב פ"ח תפדה בשה משא"כ בתרומה. ולענ"ד נראה מלשון הטור יו"ד (סי' שכ"א) שכ' מצותו שכל ישראל שיש לו חמורה שבכרה פודהו בשה משמע דהחיוב רק על הבעלים ואף דהרמב"ם כ' מצות עשה לפדות כל אדם מישראל פ"ח בשה אין הכונה דהמצוה רמיא ומוטלת על כל אדם מישראל לפדות אף של חבירו רק כל מי שיש לו. תדע דהא שם (פי"ב הט"ז) מבכורים כתב גר שנתגייר ואינו יודע אם עד שלא נתגייר ילדה חמורו או אחר שנתגייר ה"ז חייב לערוף או לפדות ואם פדה ה"ז של גר שהממע"ה. הרי שדקדק וכתב חייב לערוף או לפדות בלשון החיוב על הבעלים ולא על אחרים [ומלשונו מבואר דרמיא עליו החיוב מספק לקיים המצוה ורש"י מס' חולין (דף קל"ד) כ' כמאן דאמר אסור בהנאה עד שיפדנה וצריך להפריש עליו טלה לפדיונו לאפקועי איסוריה ומשמע דרק כדי לאפקועי איסוריה חייב ולא מצד ספק כדי לקיים המצוה ועיין ש"ס בכורות (דף ט' ע"ב) ובתוס' שם ד"ה לאפקועי ויבואר עוד אי"ה לקמן. ומהתימה על הר"י קורוקוס שכ' שם (ה"ט) עמ"ש הרמב"ם שם אין פודין בשה הדומה לאחר ואם פדה פדוי דמשמע דלגמרי דנינן ליה כפדוי דאמאי לא אזלינן לחומרא דהא אסור בהנאה מה"ת וכתב ואפשר לומר כיון דאיסור זה תלוי בממון שהרי אם נותן לכהן שוויו אז נפקע איסורו וזה כבר פדה בנדמה ושמא הוא פדוי אזלינן לקולא כדין ספק ממון. וק' אמאי הא אף לענין מצוה ס"ל הרמב"ם דספקא לחומרא ובלא"ה דבריו סותרים למ"ש הוא בעצמו (פי"א הח"י) בפדיון הבן דכשאנו מסופקים אם חייב בפדיון או בראשית הגז אנו אומרים הממע"ה דממונא הוא אבל כשהוא חייב בפדיון בודאי ואנו מסופקים אם הוא פדוי או אינו פדוי איסור נקרא זה כיון שבודאי חייב במצוה ואנו מסופקים אם נפטר או לא נפטר ולכך אין בנו פדוי עי"ש וה"נ כיון דהיה לו חזקת חיוב לפדות בשה או לטרוף וספק לנו אם נפטר בפדיון זה שפדה בנדמה למה נפטר ועוד הא הספק נולד גם על הנדמה אם של בעלים הראשונים דל"מ הפדיון ולא יצא מרשותו או דשל כהנים הוא דמהני הפדיון ויצא מרשותו ושייך לומר לאוקמי על חזקת מרא קמא והוי כבירור שהוא שלו וממילא הוי הפ"ח כלא נפדה ואף דחזקת מר"ק אינו מברר להאיסור מ"מ בכה"ג ודאי מוקמינן הפ"ח על חזקת איסור ונשאר עכ"פ בחזקת איסור ודאי ודברי ר"י קורקוס צ"ע ועיין בב"י (סי' שכ"א) מ"ש בנדמה ודבריו ג"כ צ"ע ואכ"מ]

עכ"פ כנראה מדברי הטור והרמב"ם דהחיוב הוא דוקא על הבעלים ועליו רמיה רחמנא ואף די"ל דהרמב"ם כיון דסובר לפשוט האיבעיא דנדרים לקולא דמהני בתורם משלו על של חבירו מהך דפ"ח וכמ"ש הריטב"א קידושין והמל"מ שם ולכך אינו מוכרח לומר לחלק בין פ"ח לתרומה והתוס' דלא ניחא להו לומר לפשוט האיבעיא מזה כתב לחלק בין פ"ח לתרומה מ"מ קשה הדבר לומר דיסברו דמצות פדיון פ"ח לא רמיא רק על הבעלים וכ"א יהי' מחוייב בדבר. וגם הא יש לנו היקש דפדה תפדה שהוא כלל דכל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמ' טמאה וכל שאינו בבכור אדם אינו בבכור בהמה טמאה ומה"ט לויה פטורה מפ"ח כמבואר בתשובת הרשב"א (סי' שס"ו) וברמ"א יו"ד (סי' שכ"א) וא"כ אף אנן נאמר דכל ישראל שאין לו בנו בכור דפטור מלפדו' ורק החיוב על האב ובן כן נמי בכור בהמה טמאה ליכא חיובא רק על הבעלים. הן אמת דבס' מח"א דיני זכיה (סי' ד') כ' דבפדיון הבן ל"ב ג"כ שליחות דאתקש בכור אדם לבכור בהמה ומסתפק בזה דלמא בבכור אדם חשיב כאילו כתיב בעלים דבכור בניך כ' ואעפ"כ כ' דדומה לפורע חובו ואף אם האב גילה דלא ניחא לי' ה"ז פדוי דקבלת הכסף גרמו ומ"מ כתבו דלכתחלה צריך דעת האב דפקע מאבי הבן המצוה שמוטלת עליו עי"ש וכבר כתבתי לעיל דיני פה"ב (סי' ג') שדבריו נפלאים דא"ד לפורע חובו של חבירו דשם מהני מחילה והריני כאילו התקבלתי משא"כ בפדה"ב דל"מ אם אומר הכהן הריני כאילו התקבלתי וכיון דלא פדה אבי הבן ועל אחרים אין מוטל המצוה מה מהני מה שאחר נותן דמי הפדיון להכהן. ומלבד זה הא כנראה מרשב"א וריטב"א קידושין ( דף כ"ג) שכתבו דאיפשטה האיבעיא דנדרים בתורם משלו