אמרי בינה יורה דעה רצט

בשעת חיוב אבל אם מפקיר נכסיו פנים חדשות באו לכאן ורשאי לזכות בלקט ומתנות ענים שלו ועיין בריטב"א גיטין שם ובש"מ ב"מ (דף י') משם ריטב"א ובמהרי"ט (סי' פ"ה) כ' ג"כ כן בפשיטות דאם מפקיר נכסיו כדין בפני ג' יכול לזכות במעשרות והביא ראי' מש"ס נדרים וכ' דל"ד למקבל שדה לקצור דאסור בלקט שו"פ וב' שלקחו שדה בשותפות זה נותן לזה חלקו מעשר עני דדרשינן להזהיר עני על שלו דש"ה דבשעת הפרש המעשרות עשיר הי' וכשחוזר ומפקיר נכסיו פנים חדשות בא כאן דהגע עצמך שבעה"ב הפריש מעשר עני ושוב ירד מנכסיו והעני מי יהא אסור לזכות בו הא ל"ש בהא אזהרה לעני ותדע דר"א אמר אי בעי מפקיר נכסיו וזכי לדידיה גופא אלמא אי מפקיר נכסים אינו בכלל אזהר' זו עכ"ל. ובאמת תלי' במחלוקת הראשונים בהא דמי שלקט את הפאה אם איירי בעה"ב. אולם מדברי ירושלמי הנז' מבואר דאף בעה"ב אם מפקיר נכסיו יכול לזכות. ועיין בר"ש (פ"ד שם) שהשיג על רש"י שכ' אדם דעלמא מירושלמי הנז'. ולכאורה למה לא הקשה מש"ס דילן נדרים (פ"ד) הנ"ל כמו שהוכיח המהרי"ט מדאמר ר"י לא נחשד ע"ה על מעשר עני כיון דאילו מפקיר נכסיו והוי עני ושקיל לי' לית ליה פסידא הרי דאף בעה"ב עצמו יכול לזכות בו. אח"כ ויש לומר למ"ש בש"מ ב"מ שם בשיטת רש"י דלכך מפרש אדם מעלמא דבבעל השדה כיון דבשעת שלקט אותו וקרא עליו שם פאה על שדהו שוב ל"מ זכיה לנפשי' אפי' אי מפקיר לכולהו נכסים שהרי פאת שדהו נקראת לעולם ואזלינן בתר שעת לקיטתו ולא בתר שעת אכילתו עי"ש והיינו אף אם מפקיר קודם שלקט מ"מ כבר חל שם פאת שדהו ל"מ זכי לנפשיה אבל בטבל תבואתו אם מפקיר נכסיו קודם שקורא שם למעשר יכול לזכות בו

אך ברמב"ם (פ"ו הט"ז) ממ"ע כ' וז"ל המוכר שדהו קרקע ופירות והעני ה"ז מותר בלקט שכחה ופאה ומעשר עני שלה. וצריך להבין למה כ' והעני דמשמע שהעני אח"כ הא בזה שמכר אין לו לא בהשדה ולא בפירות אף אם היה עני מכבר יכול ללקוט וגם אם העני אח"כ אז פנים חדשות באו כאן ומותר בלקט שכחה ופאה ומעשר עני כמבואר מדברי הירושלמי הנז'. ועיין ס' מים חיים מס' פאה (פ"ה מ"ו) שכ' דמעשר עני המוכר מותר אף במוכר הקמה שאין חיובו אלא לאחר הקיצור ולא משמע כן מדברי הרמב"ם. וראיתי שכבר השיג עליו בתוס' רבינו עקיבא איגר ז"ל שם

סי' ח"י בחיוב פאה כשקוצר שדהו מחולקים רש"י ותוס' ב"ק ר"פ הגוזל עצים דאם לא הפריש מן הקמה עד שמירחה דחייב לעשר כתב רש"י הטעם אף דחלק העניים פטור מן המעש' מ"מ כיון שעשה גדיש נתחייב מדרבנן במעשר מבואר דמיד זכו עניים בחלק הפאה רק שאינו מבורר המקום וריך בעל השדה לברר המקום אולם בתוס' שם כתבו דכל שלא הפריש פאה ולא ביררה הי' הכל שלו ונתחייב במעשר מה"ת ומבואר דכ"ז שהבעלים לא ביררו לפאה הכל שלו. ועיין פירוש המשנה להרמב"ם (פ"ב מ"ח) קצר חציה ומכר חציה הלוקח נותן פאה לכל כתב הרמב"ם לפי שאין לו רשות למכור מתנות הקב"ה לפיכך יהיו כאילו לא מכר לו אלא הנשאר אחר הוצאת הפאה שנתחייב' אותה השדה והיינו כשידע דאדעתא דהכי קנאה שיתן פאה לכל וי"ל דאם הלוקח לא ידע לא נוכל לחייבו להפריש בעד המוכר ואף דמ"מ חלק עניים נמצא ביד הלוקח וכמ"ש הרמב"ם שאין לו רשות למכור מתנות הקב"ה מ"מ היה החיוב על המוכר לסלק חובת הפאה מלוקח אבל לענין חיוב פאה אף אם הלוקח לא ידע ואין להוציא מיד המוכר כגון שנשרף החצי שקצר מ"מ החיוב חל על החצי שדה שקנה. ומבואר דרמב"ם סובר כשיטת רש"י דכבר אין לו רשות למכור

אך יקשה דקתני שם קצר חציה והקדיש חציה הפודה מיד הגזבר הוא נותן פאה לכל ומשמע דמן הגזבר אין העניים לוקחין על הכל ואמאי הא כבר זכו עניים ויש להם חלק בחצי קמה המחובר על הכל וא"ל דודאי כוונת הבעלים הי' שיסלקו הם להעניים מן מה שקצרו א"כ אמאי הפודה מיד הגזבר מחויב לתת על הכל ועיין (פ"ד מ"ח) המקדיש כרמו משנודעו העוללות העוללות לעניים ועי"ש ברע"ב ובתוי"ט דאין לבעלים בהם כלום ומ"ש פאה ואף דלגבי פאה הברירה ביד הבעלים לברור המקום וא"כ אין המקום מבורר מ"מ יש להם חלק בהקמה אף שאינו מבורר. וגם בעוללות הברירה ביד הבעלים שלא יבצור וכ"ז שלא יבצור לא יוכלו העני' ליקח ובכ"ז אין ההקדש חל ואמאי בפאה חל ועיין ירושלמי (פ"ב) באם קצר הגזבר חצי חציה ופדה חצי חציה פטור ועי"ש

ועיין רמב"ם (פ"ב הי"ד) ממתנות עניים אסור לפועלים לקצור את כל השדה אלא מניחין בסוף השדה כשיעור פאה ואין לעניים בה כלום עד שיפרשנה בעה"ב מדעתו לפיכך עני הרואה פאה בסוף שדה אסור ליגע בה משום גזל עד שיודע לו שהוא בדעת בעלים והוא מתוספת' ושם קתני ואינה פאה עד שיפרשנה בעה"ב לשם פאה ובס' מים חיים מפ"ח מביא דברי תו"כ ואין פאה אלא שיש לו שם כלומר שאם לא קרא לו שם פאה אינו פאה וחייב במעשרות. ולכאורה משמע מזה כשיטת תוס' דאפי' למאן דאית ליה ברירה כ"ז שלא הפריש פאה ולא ביררה הי' הכל שלו ונתחייב במעשר ושוב לא יפטר דאל"כ רק שיש לעניים חלק א"כ כששייר בסוף שדהו למה הוי גזל ולמה חייב במעשר ויש ליישב וצ"ע בכ"ז

ויש לחקור אם מתעסק בעה"ב בקצירה כגון אם מתכוין לקצור התלוש וקצר מחובר אם חייב בפאה כיון דכתיב ובקוצרכם ודרשינן בספרי פרט לשקצרוהו לסטים וקרסמוהו נמלים פרט לקצר נכרי מכאן אמרו נכרי שקצר שדה פטור ועיין ספר שנות אליהו (פ"ב) דפאה כי תיבת ובקוצרכם מלה מורכבת דהו"ל לכתוב ובקצירכם או הול"ל כי תקצרו אלא ש"מ תרתי בעי הקציר של ישראל ושיקצ' ישראל לעצמו דוקא ומפרש שם המתניתין שדה שקצרוה גוים קצרוה לסטים היינו גוים אפי' בנותן לו במתנה ואם קצרוה עבור בעל השדה באמת חייב ובלסטים אפילו ישראל רק שלא נתן להם רשות עי"ש. וא"כ כיון דצריך שיהי' כוונת קצירה י"ל דאם הבעה"ב מתעסק בקצירה פטור ואף דמבואר שם בפירוש המשנה להרמב"ם דדוקא כשקצרוה לנפשם או לעשו' היזק אבל אם ישכור אותם או קצר לבעל השדה חייב בפאה הרי אף אם קצר שלא מדעת בעה"ב מ"מ כיון שקצר עבור הבעלים חייב בפאה ועי' במחנה אפרים הלכות שלוחין (סי' י"א) שכתב דפועל ידו כיד בעה"ב והביא ראי' מדברי ירושלמי במתניתין הנז' דקצירך אמר רחמנא ולא קציר גוים ואם קצרוה פועלים ה"ז חייבת עי"ש. וכבר השיג עליו בס' שעה"מ הלכות תרומה ומלבד זה דבריו תמוהין דהא אדרבה מדברי ירושלמי מבוא' להיפך ומוכרח דאף פועלים גוים אינם בתורת שליחות. דקאמר מתני' כשקצרוה לעצמן אבל קצרוה לישראל חייבת ותני כן אין שוכרין פועלין גוים מפני שאין בקיאין בלקט ומאי ראי' דלמא לעולם בעינן דוקא שיקצ' ישראל לצורך ישראל אבל גוי אף אם קצר לישראל א"ח ופועלין שאני דידן כיד בעה"ב א"ו דאינן בני שליחות אף פועלין וכיון דחייבת כשקצרוה פועלין מדעת ישראל שוב אין לחלק דאף אם קצר גוי שלא לדעתו של הישראל ג"כ חייבת. אבל מ"מ י"ל דכונת קצירה בעינן אבל אם מתעסק בעלמא הוי כמו קרסמוה נמלים דפטור

והנה עוד מבואר שם בירושלמי מתני' כשקצרוה לאבדה אבל קצרוה שלא לאבדה חייבת אמר רבי יהושע בר שימי אפילו תימר כשקצרוה שלא לאבדה פטורה מאחר שהפאה ניתנת במחובר לקרקע ואין קרקע נגזלת וקאי אקצרוה לסטים ישראל ועי' רמב"ם (פ"ב ממ"ע) שקצרוה גוים לעצמן או קצרוה לסטים כו' ה"ז פטורה מן הפאה שחובת הפאה בקמה והיינו ג"כ כיון שלא קנה הלסטים ישראל בקמה דקרקע אינה נגזלת לכך אף אם זכו הלסטים אח"כ מ"מ לא נתחייב ועיין בשנות אליהו דהואיל דלא קצרוהו דכ"ז שהוא מחובר לא קנה ולאחר הקצירה אינו חייב בתלוש. וקשה לי חדא במה קנו הלסטים אח"כ הפירות שיהי' שלהם ואף שנקנו להם בתורת גזל אחר שקצרוה מ"מ לאו שלהם הוא רק לענין חיוב אונסין וא"כ אף אם אינו חובת פאה רק בקמה מ"מ בעינן שהקצירה יהי' שלו ועוד למה קאמר בירושלמי הטעם דאין קרקע נגזלת הא אף אם קרקע נגזלת מ"מ לאו קצירכם הוא דלא קנה הגזלן רק לענין אונסין. ואם נאמר דגזלן הקונה דבר בשינוי קונה למפרע משעת גזילה כמו שהאריך בזה אאמ"ו ז"ל בספרו דברי חיים דיני גזיל' (סי' י"ח) א"ש דאם הי' קרקע נגזלת והי' ביד הלסטים בתורת גזל ממילא כשעושין שינוי אח"כ ע"י הקצירה נקנה למפרע להן והי' חייב דהוי קצירכם לכך אמר הואיל דקרקע אינה נגזלת א"כ אינו קונה רק רק אחר קצירה בתורת גזל ול"ה לכם. אולם הראשון קשה למה קאמר דוקא הואיל שהפאה נתנת במחובר לקרקע הא אף אם הי' החיוב בתלוש מ"מ כיון דקרקע אינה נגזלת ול"ה בידו בגזל במה יקנה אח"כ כשקצר ועי"ש בהגהותי בדברי חיים דהוכחתי בראיות ברורות דשינוי אינו קונה למפרע וצ"ע

סי' י"ט בפ"ז דפאה המדל בגפנים כשם שהוא מדל בתוך שלו כן הוא מדל בשל עניים דברי ר"י ר"מ אומר בשלו הוא רשאי ואינו רשאי בשל עניים ופירש הרע"ב וכן הוא בר"ש משם ירושלמי דר"י סבר עניים דין שותף יש להם ור"מ סבר עניים דין קונה יש להם וקשה הא בירושלמי שם הקשה ע"ז הגע עצמך שאכלתן חיה אין תעבדינ' כשותף יהא חייב לשלם לו ועי"ש במפרש דא"ו אין זה טעם מחלקותם אלא כמו שפי' במתניתין ובמתני' מפרש דטעמא דר"י שהעניים גרמו שאחרו לבא וזה אינו מובן ואף שכ' כן ג"כ הר"ש ע"כ כונתו רק על פאה וכגון שהפריש בתחלה אבל בעוללות הא אין לעניים עד שיבצור וכדקתני שם במשנה ז' א"כ למה נאמר כי תבצור לא תעולל אין לעניים בעוללות קודם הבציר א"כ לא שייך שגרמו שאחרו לבא הא הוא מדל קודם שבוצר ונראה דהא ע"כ ל"ש לומר דין שותף בהגפנים כיון דנודעו העוללות כל אחד מבורר ומה שותפות יש לבעה"ב בהעוללות ולהעניים באשכולות רק השותפות הוא בהיניקה מה שהאילן יונק מן הקרקע ומגדיל הגפנים יש דין שותפות ולכך ר"י סובר שיש לו דין שותפות וכמו שמדל בשלו כן מדל בשל עניים דעי"ז שמדל מתעבין האשכולות וגם העוללות ורשאי לעשות כן וגוף הגפנים שמדל ומסיר שייך באמת לעניים ור"מ עבד לי' כמוכר וכיון שנודעו העוללות ויש להם זכות שישארו באילן עד הבציר דאע"ג דאין לעניים בעוללות קודם הבציר היינו ליקח אבל מ"מ גם