אמרי בינה יורה דעה רצא

יבטל דיבור החזרה המחשבה שגמר בלבו ונשאר הדבור בלא כוונה וע"כ כיון דהוי כמסירה ויצא מרשותו שוב אין דיבורו מבטל הכוונה שהיה בהמעשה כן נמי בהפקר. והא דכ' הרמב"ם (פ"ב) משבועות שיכול לחזור תוכד"ד בשבועה שזה דומה לטועה היינו שבועה לבד דלא איתעבד שום מעשה ע"י דיבורו רק חיוב הגוף לקיים שבועתו בזה אתי דיבור החזרה ומבטל דבור השבועה משא"כ בהקדש והפקר דאיתעבד מעשה והוצאה מרשות ע"י דיבורו ובזה יש קצת ליישב דעת רש"י חולין (דף קמ"א) דפירש שם בקיום עשה דשלוח הקן אם עבר ונטלו למאן דסובר קיימו ולא קיימו צריך שיקיים העשה דשילוח תוכד"ד ועיין תוס' ור"ן מכות (דף ט"ו) וקשה לכאורה א"כ מה מוסיף תיקון ללאו זה מכל הלאוין שאינם נתקין לעשה הא בכל הלאוין אם חוזר ממה שעוש' תוכד"ד מלבד מגדף פטור ומה עדיפות ללאו זה דלא יקח אם על בנים דיכול לתקן תוכד"ד ולשלוח הא בלא"ה אם ל"ה ניתק לעשה יכול לחזור תוכד"ד ולשלח. ולמ"ש י"ל כיון דכבר זכה ולקחו לזכות מן ההפקר שוב אינו יכול לחזור מזכייתו ואי"ל דניתקו הכתוב אל העשה היה לוקה אף באם מקיים העשה אח"כ ולכך נתקו לעשה לפטרו ממלקות אבל צריך שיקיים העשה תוכד"ד

וראיתי במח"א דיני זכיה מהפקר דהביא דברי תשובת ר"ב אשכנזי ז"ל דכתב דהמפקיר אסור לחזור אף תוכד"ד והוא השיג עליו דחזרה מהני תוכד"ד. ולמ"ש יש פנים לדבריו דאף בדיעבד ל"מ החזרה כיון דע"י דיבורו הוי כמסירה ובזה א"צ שום דבר לדבר ולא אתי דיבור החזרה ומבטל מעשה הקנין. אולם אף דברמב"ם (פ"ב) משבועות לא הזכיר רק שבועה מ"מ מדברי הראב"ד שם מבואר דכן הוא הדין בנדר וקונמות ג"כ דיכול לחזור תוכד"ד וכן הוא בטור וש"ע יו"ד (סי' ר"י) ולכאורה נימא בקונמות ג"כ דהוי כהקדש לענין זה ובפרט להמבואר ברשב"א ור"ן נדרים (דפ"ה) דבאוסר דבר על נפשו בקונמות נעשה הפקר ויד כל אדם בו לזכות ולד' הר"ן שם אף שאלה ל"מ דל"מ שאלה בהפקר וכשזכה אחר אף שזה משאיל על נדרו אח"כ א"ח להחזיר. א"כ בדבורו שאוסר ע"ע איתעביד ג"כ מעשה דיצא מרשותו ונעשה הפקר לכל אדם א"כ כיצד יכול לחזור בו תוכד"ד נימא ג"כ כיון דל"ב שום דבר רק בדיבורו לבד סגי ונתקיים הדבר ששוב לא יהיה יכול לחזור. וצריך לומר דמ"מ כיון דאינו מפקיר ממש רק אוסר ע"ע וע"י איסורו ממילא יוצא מרשותו זה ל"ה כמעשה הפקר ממש ולכך יכול לחזור תוכד"ד

אך לפי"ז דעיקר הטעם מה דא"י לחזור תוכד"ד בהקדש משום דהוי כמסירה ויצא מרשותו יש לדון דבתרומה אף דקרא שם תרומה מ"מ אם טוה"נ ממון ולדעת התו' רי"ד קידושין (סוף פ"ב) ורא"ש נדרים (דפ"ה) דאם טוהנ"מ הוי כממון על כל הממון זה והגונב טבלו של חבירו אם טוה"נ ממון דחייב כפל חייב לשלם כל דמים שגנב ולא כפי טוה"נ לבד ודלא כדעת הר"ן שם ותוס' ב"מ (דף ו') דל"ה בעלים רק כפי ערך טוה"נ א"כ שוב כיון שיש לו בו טוה"נ ליתן לכל כהן שירצה עדיין לא יצא מרשותו ולא איתעבד שום מעשה כמסירה רק שיחול על זה שם קדושת תרומה א"כ מהראוי לומר שיכול לחזור מזה תוכד"ד כיון אף דהוי כמסירה מ"מ לא יצא מרשותו והוי רק כקונם וכאיסור שבועה דיכול לחזור תוכד"ד

ולכאורה יש לומר טעם אחר הא דא"י לחזור בהקדש תוך כד"ד דהנה ז"ל הרמב"ם הל' מעשה קרבנות ואם אחר שגמר בלבו והוציא בשפתיו שתהיה שלמים חזר בו ואמר ולדה עולה אעפ"י שחזר בו בתוכד"ד הרי ולדה שלמים שאין חזרה בהקדש אפילו בתוכד"ד עכ"ל הנה כאן הוסיף הרמב"ם והטיל תנאי אם אחר שגמר בלבו והוציא בשפתיו דבעינן תרווייהו גמר בלבו והוציא בשפתיו ומשמע דאם גמר בלבו בלבד אף דבהקדש מחשבה מהני כדבור אם א"ר להוציא בשפתיו כדכתיב כל נדיב לב עולה וכמבואר מס' שבועות (דכ"ו) מ"מ יכול לחזור תוכד"ד ויכול לבטל המחשבה הרי אף דמחשבה מהני כמו אמירה וכמו דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי כמו כן מחשבה ג"כ כאמירה חשיב ואף עפ"כ מן המחשב' יכול לחזור תוכד"ד מזה ע"כ מוכח דבקנין ממש ג"כ יוכל לחזור תוכד"ד רק כשגמר בלבו והוציא בשפתיו אז עדיף וא"י לחזור אף תוכד"ד והטעם דהא כיון דמחשבה מהני מה לו להוציא בשפתיו ובכ"מ דיכול לחזור מה"ת תכד"ד ע"כ הטעם דמזה שחוזר תכד"ד וזה לא שכיח שאדם יעשה דבר וימלך מיד לחזור ממה שעושה שזה נגד החזקה ודרך העולם ומזה שחוזר בפנינו תוכד"ד נראה בעליל שלא בגמר דעתו עושה ועדיין לא גמר בלבו ואף דדברים שבלב אינו דברים מ"מ דברים שבלב דמוכח הוי דברים משא"כ כשחוזר אחר כד"ד אז י"ל דחוזר ממה שגמר בלבו מקודם ואף דאומר דלא גמר בלבו עדיין זה הוי דברים שבלב ואינו דברים לבטל הדיבור ועיין תוס' ב"ק (דף ע"ג ע"ב) ד"ה ונמלך ובש"מ ותו"ח שם דאף לפרש דבריו תוכד"ד נאמן ולאחר כד"ד הוי דברים שבלב. וזה אתי שפיר בקנין ושאר דברים דמהני חזרה תוך כדי דבור אף שגמר בלבו מ"מ כיון דלא שכיח שיחזור אדם ממה שנגמר אצלו מיד תוכד"ד זה לעד נאמן דעדיין לא נגמר בלב משא"כ בהקדש ודבר דמהני במחשבה אם עדיין לא נגמר בלבו הדבר בבירור גמור והחלטה ברורה למה לו להוצי' בשפתיו הא לקיום הדבר סגי במחשבתו לבד אלא ודאי כיון שהוציא בדבור פיו הדברים ע"כ דכבר נגמר בלבו בהחלטה ועכשיו חוזר בו וא"י לחזור דהוי כקנין משא"כ באם נגמר במחשבתו ולא הוציא עדיין מפיו בזה יכול לחזור ממחשבתו תוך כד"ד דהחזרה היא לעד מוכח דהגמירה בלב היה בטעות. אבל כשהוציא מפיו ועשה דבר של"ה צריך ע"כ דכבר נגמר בהחלטה בלבו ועכשיו נמלך לחזור וא"י לחזור מאמירה דהוי כקנין ואף אם צועק דעדיין לא היה נגמר בלבו מ"מ הוי דברים שבלב ואינו דברים. ולפי"ז בכל מה שאמירה לגבוה כמסירה וגם המחשבה סגי לחייבו בזה א"י לחזור תוכד"ד ותרומה ג"כ דנטלת במחשב' שוב כשהפריש או הוציא מפיו אינו יכול לחזור דאף תוכד"ד שחוזר מדבורו או ממעשיו אמרינן דנמלך הוא ואף שאומר של"ה נגמר בלבו הוי דברים שבלב ואינו דברים כיון דאם ל"ה עושה בגמר דעתו למה לו לדבר או להפריש משא"כ בשאר קנין שבין אדם לחבירו דמחשבה בלא מעשה לאו כלום הוא אמרינן כיון שחזר בו תוכד"ד ע"כ דלא עשה בגמר דעת ולא נגמר בלבו ומה שעשה הקנין היה שיועיל אם לא יחזור. אבל בדבר דסגי במחשבה כיון שהוציא בשפתיו ע"כ אי לאו דגמר בלבו בהחלט מה לי להוציא מפיו ואמרינן דעכשיו חוזר ונמלך וכבר נגמר הדבר בדבור

אולם אם כן בתמורה דבזה ודאי דלא סגי במחשבה דעובר על לאו דלא יחליף ולא ימיר ומחשבתו אף אם נגמר בלבו ל"מ כלל עד שיוציא בשפתיו אז גלי לן הקרא והיה הוא ותמורתו קודש ובזה למה אינו יכול לחזור תוך כד"ד וצריך לומר בתמורה ע"כ הטעם משום דגלי קרא והיה אף שוגג ואנוס ג"כ מ"מ יהיה קודש וחזרת תוכד"ד הוא דמשוי דבורו הראשון לטעות ובתמורה דאף טעות משוי להתמורה קודש לכך א"י לחזור תוכד"ד וכמו שכתב כן הקצוה"ח שם ואף שאאמ"ו ז"ל בספרו ד"ח דיני מתנות (סי' י"ז) מפקפק בזה וכתב דדוקא לחזור לגמרי גלי קרא דטעות תמורה הוי תמורה אף בטעות אבל באם בין כך יהיה הקדש לא מצינו לחלק בין תמורה לתחלת הקדש וכן כתב הנתיבות (סי' רנ"ה) אולם אינו מוכרח כיון דאינו יכול לחזור וטעות ואונס גלי קרא דמהני כיון שכבר חל שם תמורה א"י לחזור ובפרט מחמור לקל. ויש לומר דלכך דקדק הרמב"ם וכן במשנה (פ"ה) דתמורה דבאומר ולדה עולה קתני שם פלוגתא דר"מ ור' יוסי בחוזר מקל לחמור דג"כ א"י לחזור לר"מ ולר"י בנמלך. ולגבי תמורה קתני תמורות עולה ואח"כ שלמים דהיינו מחמור לקל דא"י לחזור. והיינו טעמא דבקדשי' מהני מצד שגמר בלבו מקודם והוציא בשפתיו א"י לחזור אף מקל לחמור. משא"כ בתמורה דגמר בלבו ל"מ כלל רק מה שהוציא בשפתיו ומהראוי היה לנו לומר דיכול לחזור תוכד"ד כמו בכל קנינים דעלמא רק כיון דתמורת טעות ג"כ הוי תמורה א"י לחזור לגמרי וכן מחמור לקל אבל מקל לחמור י"ל דיכול לשנות תוכד"ד. וברמב"ם הלכות תמורה שם לא כתב כלל שגמר בלב כמו בהקדש רק אין תופסין אלא לשון ראשון

ובזה יש לומר דגם בנזיר יכול לחזור תוכד"ד אף דכשאומר הרני נזיר מתחייב בקרבן וכן מצינו בש"ס נזיר לב"ש דהקדש טעות הוי הקדש ואין שאלה בהקדש אין שאלה בנזירות ופירש"י ותוס' דהנזירו' כהקדש דמי כדכתיב קדש יהיה גדל פרע ועיין פני יהושע כתובות (דף נ"ו) דכתב בפשיטות דל"מ חזרה תוכד"ד בנזיר ובמהרי"ט בתשובה כ' דמהני חזרה אף בנזיר שמשון דליתא בשאלה וכמו שהבאתי דבריו לעיל דיני נדרים (סי' ד') ולמ"ש א"ש כיון דנזירות איתקיש לנדרים ולא מהני ביה מחשבה וצריך להוציא בשפתיו בזה כיון דליתא במחשבה דומה לשאר קנינים דעלמא דיכול לחזור תוכד"ד אף דבזה הוי כאמיר' לגבוה דהוי כמסירה מ"מ לא עדיף משבועה ונדרים דיכול לחזור תוכד"ד ועיין ביצה (דף כ' ע"א) נזיר ואינו מגלח כיון דאמר הרי עלי נתחייב דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכי הדר אמר ע"מ לאו מלתא הוא וכבר כתבו כמה מפרשים דמטעם מעשה קודם לתנאי הוא ועימ"ש המח"א הלכות צדקה (סי' ט')

ובקצוה"ח כשכתב דבתמורה הואיל דליתא בשאלה וטעות א"י לחזור תוכד"ד ונמלך דר"י ודאי בחד גווני מיירי לכן גם בהקדש א"י לחזור תוכד"ד ובנזירות אע"ג דאיתקש להקדש כמו שמבואר נזיר שם היינו דוקא לב"ש דהקדש טעות הוי הקדש נזירות נמי דאיתקש לקודש חייל נמי בטעות אבל לב"ה דהקדש טעות לא שמיה הקדש אלא משום חומרא דהקדש הוא דל"מ חזרה תוכד"ד וכמו מקדש ומגרש ונזירות לא חמירא כולי האי ולא נהירא לומר בדעת רמב"ם דמקדש ומגרש הוא משום חומרא בלבד דהא ודאי אף לקולא הוא דל"מ חזרה במקדש ואם קדשה אחר אינו תופס בה קידושין וכן במגרש ל"מ חזרה אף לקולא דתפסו קידושין של אחר ע"י גט זה ודוחק גדול לומר דמטעם כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש כיון דלא מצינו בזה בש"ס א"ו דהוא מד"ת וא"כ מ"ש נזירות מן הקדש. ובאמת י"ל אף בקונמות דהוא כהקדש א"י לחזור תוכד"ד ונזירות איתקש לנדר כמבואר ריש מס' נדרי'. וכבר כתבתי לעיל דהרמב"ם הלכות שבועות לא הזכיר חזרה רק לגבי שבועה ולא לגבי נדר די"ל או דקונמות הוי כהקדש או דאתקש לנזירות ונזיר הוי קודש וכמ"ש והטור דנקט ג"כ קונמות ונדר (בסי' ר"י) הוא משום די"ל דדעת הטור כדעת אביו הרא"ש דנראה מדבריו מס' ב"ק שם דלית הלכתא לא כר"מ ולא כר"י רק לעולם יכול לחזור תוכד"ד אף